רע"א 3618/16רע"א 3618/16

1.בקשת רשות הערעור שבכותרת מופנית כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, בגדרה התקבלה בקשת המשיבה למתן סעד זמני (צו מניעה זמני) האוסר על המבקשים לחלט שלוש ערבויות בנקאיות אוטונומיות וזאת עד להכרעה בהליך בוררות המתנהל בין הצדדים (להלן: ההחלטה ).

2.בפתח בקשת רשות הערעור ציינו המבקשים כי רשות הערעור מתבקשת למען הזהירות בלבד, שכן לשיטתם עומדת להם זכות ערעור על ההחלטה. ההליך הועבר איפוא לטיפולי לצורך הכרעה בשאלת הסיווג, וביום 16.5.2016 ביקשתי את עמדות הצדדים בסוגיה זו. בתגובת המבקשים (מיום 18.5.2016) נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי מכריעה באופן סופי בשאלת מימושן של הערבויות הבנקאיות האוטונומיות ככאלה , היינו בשאלה האם ניתן יהיה לממש את הערבויות ללא המתנה לבירור המחלוקת שבמסגרת "עסקת היסוד". מטעם זה סבורים המבקשים כי ההחלטה נתונה לערעור בזכות. המשיבה, מצידה, הגישה (ביום 31.5.2016) תגובה בגדרה טענה כי אופן ההשגה הנכון על ההחלטה הוא על דרך של בקשת רשות ערעור.

3.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי הדין עם המשיבה, היינו - כי דרושה למבקשים רשות לערער על ההחלטה.

4.כידוע, החלטה המקבלת בקשה לסעד זמני, כמו גם החלטה הדוחה בקשה כאמור, נחשבת כ"החלטה אחרת". כך, שכן החלטה מעין זו, מעצם טיבה וטבעה, מהווה החלטה זמנית שאינה "סוגרת" את תיק בית המשפט. הדבר נכון גם מקום בו קיימת חפיפה בין הסעד הזמני לבין הסעד הסופי המתבקש בתובענה (ראו, בש"א 7247/11 גרין ביופילס הולדניג בע"מ נ' דהן

(6.10.2011). ערעור על החלטה זו נדחה על ידי כב' השופט

ס' ג'ובראן

בפסק דינו מיום 1.11.2011 בבש"א 7397/11; עוד ראו: ח' בן-נון וט' חבקין, הערעור האזרחי

(מהדורה שלישית, 2012), עמ' 119).

5.ההחלטה בענייננו עוסקת, כזכור, במתן צו מניעה זמני המונע את חילוטן של הערבויות הבנקאיות האוטונומיות עד להכרעה בהליך הבוררות. אף אם אצא מנקודת הנחה כי ההחלטה פוגמת באופייה העצמאי של הערבות הבנקאית האוטונומית, הרי שאין בכך כדי לשנות מן העובדה שמדובר בהחלטה המתייחסת לתקופת הביניים בלבד, היינו - החלטה בעלת אופי זמני. ממילא יש לסווגה כ"החלטה אחרת". ואכן, השגות ערעוריות קודמות אשר הופנו כנגד החלטה בעניין סעד זמני המתייחס למימוש ערבויות בנקאיות אוטונומיות, נדונו על ידי בית משפט זה כבקשות רשות ערעור (ראו למשל, החלטת כב' השופט (כתוארו אז) א' גרוניס מיום 15.4.2004 ברע"א 1084/04; החלטת כב' השופט י' דנציגר מיום 14.4.2013 ברע"א 1502/13).

6.זאת ואף זאת: המסקנה כי דרושה למבקשים רשות ערעור נובעת אף מטעם נוסף, והוא כי עסקינן בהחלטה למתן סעד זמני עד להכרעה בהליך בוררות .

הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות,

התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ) קובעת כי "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה" ניתנת לערעור ברשות. ייחודה של ההוראה בכך שהיא חורגת מן ההבחנה המקובלת בדיני הערעור הרגילים בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת", וחלה ביחס לכל החלטה לפי חוק הבוררות, בין שהיא מכריעה בתובענה באופן סופי ובין שמדובר בהחלטת ביניים ( בש"א 7457/10

ש.י. מובילי מרחבים בע"מ נ' משואות יצחק - מושב שיתופי להתיישבות , פיסקה 3 (1.11.2010)). יתרה מכך, בפסיקתו של בית משפט זה אומצה גישה מרחיבה ביחס להוראה האמורה, תוך שנקבע כי היא משתרעת לא רק על החלטות בעניינים המנויים באופן מפורש בחוק הבוררות, אלא גם על החלטות בענייני בוררות הקשורות בזיקה עניינת הדוקה לחוק זה (למשל, בש"א 4936/06 ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ

(25.9.2006), פיסקה 5; ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר פ"ד נז(5), 933 (2003)).

על רקע האמור, ובשים לב לעובדה שהסמכות ליתן סעד זמני בגדר הליך בוררות קבועה במפורש בסעיף 16(א)(5) לחוק הבוררות , ברי כי החלטה בעניין זה באה בגדר הוראת סעיף 38 (והשוו: רע"א 9191/05 מלר נ' כהן (6.1.2010)); רע"א 9389/06 מערכות דרכים מתקדמות בע"מ נ' אפ.טי.אס - פורמולה טלקום סולושנס בע"מ

(14.10.2009)).

7.הגעתי איפוא לכלל מסקנה כי אופן ההשגה הנכון על ההחלטה מושא הליך זה הינו על דרך של בקשת רשות ערעור. לפיכך, מורה אני כי הטיפול בהליך יימשך כסדרו. המבקשים יישאו בהוצאות לטובת המשיבה בסך של 2,000 ש"ח.