בע"מ 1520/14 פלוני נ. פלוני

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ש' שוחט ) מיום 22.1.2014 ברמ"ש 29281-05-13 לדחות בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש כנגד פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב-יפו (השופט נ' נחמני ) מיום 4.4.2013 בתמ"ש 19123/03 בו התקבלה בקשת המשיב 1 להעברת המשיבים 3-2 מתפקידם כבוררים בסכסוך שבין המבקש למשיב 1.

רקע והליכים קודמים

1.

בין המבקש לביו אחיו – המשיב 1 – התגלע סכסוך בנוגע לירושת תפקידו של אביהם כראש ישיבה אשר פעלה כעמותה. האחים הסכימו ליישב סכסוך זה בבוררות זבל"א לפני המשיב 2 (להלן:

הבורר המוסכם ), המשיב 3 (להלן: הבורר מטעם המבקש ) והמשיב 4 (להלן: הבורר מטעם המשיב 1 ). הבוררים דנו בתיק וקיימו כעשר ישיבות בוררות. אולם, בטרם ניתן פסק הבוררות הגיש המשיב 1 לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לפי סעיף 11 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ) לצו אשר יאסור על הבוררים לתת את פסק הבוררות. בבקשתו טען המשיב 1 כי הבוררים איבדו את אמון הצדדים, והעלה שורה של טענות כנגד התנהלות הבורר מטעם המבקש והבורר המוסכם.

2.

בית המשפט לענייני משפחה (השופט נ' נחמני בתמ"ש 19120/03) קיבל את בקשת המשיב 1. הוא קבע כי בהתנהלות הבוררים נפלו פגמים רבים והגיע למסקנה כי פגמים אלו הביאו לאובדן אמון הצדדים בהם. המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור על פסק דין זה. בית המשפט המחוזי (השופטת י' שטופמן בבר"ע 2267/06) קיבל את הערעור. הוא קבע כי המשיב 1 השתהה בהגשת בקשתו. בית המשפט הסביר כי העובדות אשר עמדו בבסיס הבקשה היו ידועות למשיב 1 כחצי שנה עובר להגשת הבקשה וחרף ידיעה זו בחר המשיב 1 להמשיך ולשתף פעולה עם הליכי הבוררות. בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש כנגד החלטה זו נדחתה על ידי ביום 9.9.2008 בבע"מ 2095/08.

ביני לביני, לאחר שנתן בית המשפט לענייני משפחה את צו המניעה ולפני שבוטל צו זה על ידי בית המשפט המחוזי, נתנו הבורר המוסכם והבורר מטעם המבקש פסק בוררות כנגד העמותה. העמותה הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק בוררות זה ובית המשפט (השופטת ד' פלפל בה"פ 1173/06) הורה על ביטול הפסק מן הטעם שהעמותה לא הייתה צד לבוררות.

3.

לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המשיב 1 תובענה חדשה לבית המשפט לענייני משפחה, היא התובענה אשר הובילה לבקשת רשות הערעור שלפני. בתביעתו ביקש המשיב 1, פעם נוספת, להעביר את הבורר המוסכם ואת הבורר מטעם המבקש מתפקידם. המשיב 1 ביסס בקשתו זו על עובדות אשר הגיעו לידיעתו לאחר שהוגשה הבקשה הקודמת, ובין היתר על דברים שנתגלו במהלך ההליך הקודם. בית המשפט לענייני משפחה קיבל תביעה זו. בית המשפט קבע כי המשיב 1 לא השתהה בהגשת תביעתו שכן העילות עליהן הצביע התגלו לאחר שהוגשה תביעתו המקורית. בין היתר קבע בית המשפט כי הבורר המוסכם שיתף פעולה שלא כדין עם הבורר מטעם המבקש בעשיית פעולות שאינן עולות בקנה אחד עם הסכם הבוררות וכן בעשיית פעולות אחרות המעידות על "נטייה לכיוון" המבקש. בית המשפט נתן משקל מיוחד בעניין זה לפסק הבוררות בעניין העמותה אשר בוטל בפסק דינה של השופטת פלפל, וקבע כי "ברור הוא כי הבוררים היו להוטים לתת פסק דין בזמן שהיה קיים צו מניעה ומבלי שהבורר מטעמו של התובע [המשיב 1] אף הוזמן כדין ואין לך ראיה גדולה מזאת כי הבורר הניטראלי אכן משתף פעולה עם הבורר מטעמו של הנתבע [המבקש], תוך הדרתו של הבורר מטעמו של התובע [המשיב 1]".

4.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור על פסק דין זה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה תוך שקבע כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור על החלטות בנושאי בוררות. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו, בין היתר, את הדברים הבאים:

"לא מצאתי בטיעוני המבקש טעם המעלה שאלה עקרונית כלשהי החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או כי נגרם למבקש עיוות דין המצדיק היעתרות לבקשה. מדובר, בסופו של יום, בסכסוך פנימי בין שני אחים, סכסוך שהמבקש מנסה כבר למעלה מעשור שנים לכפות על המשיב 1 את בירורו דווקא בפני הרכב בוררים שאמון המשיב 1 בהם, כמו גם האמון הפנימי בין הבוררים בינם לבין עצמם, אבד זה מכבר".

בית המשפט המחוזי המשיך וקבע, בבחינת למעלה מן הצורך, כי דין הבקשה להידחות אף לגופה ואימץ את עיקר נימוקיו של בית המשפט לענייני משפחה. כנגד החלטה זו מכוונת בקשת רשות הערעור שלפני.

תמצית טענות המבקש

5.

המבקש טוען כי ראוי להחיל על בקשתו אמות מידה מקלות ביחס לאמות המידה ה"רגילות" החלות על בקשות רשות ערעור בנושאי בוררות. המבקש מסביר כי הסכסוך מושא הבוררות לא נדון לגופו על ידי בית המשפט לענייני משפחה או בית המשפט המחוזי, ועל כן לא חל בעניין זה, לשיטתו, הגיונה של הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה )]. המבקש מוסיף וטוען כי הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות הקובע כי הגשת ערעור בנושאי בוררות טעונה קבלת רשות אינה חוקתית בהיותה סותרת את סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה. כן טוען המבקש כי פסקי הדין וההחלטות השונות שניתנו בעניינו מגלים כי קיימת "אי בהירות משפטית" ו"הכרעות סותרות" של ערכאות דיוניות באופן המצדיק מתן רשות לערער.

המבקש מעלה טענות שונות ורבות המכוונות להחלטות שניתנו כמעט בכל ההליכים הקודמים אשר עסקו בבוררות מושא הבקשה שלפני. בין היתר טוען המבקש כי שגתה הנשיאה ד' ביניש בפסק דינה בבג"צ 10959/08 כאשר דחתה את בקשתו לפסול את השופט נ' נחמני מלדון בבקשה מושא הליך זה.

לגופם של דברים טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה טענתו בעניין השתקת המשיב 1 וכן את טענתו בעניין קיומו של מעשה בית דין ביחס לפסק דינה של השופטת פלפל בעניין העמותה. עוד טוען המבקש כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה בעניין זה לא נומקה כראוי. כן טוען המבקש כי שגו בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי כאשר קבעו כי התנהלות הבורר המוסכם והבורר מטעם המבקש הייתה פסולה. לשיטתו, לא קיים במקרה דנן חשש אובייקטיבי למשוא פנים או לקשרים פסולים של הבוררים עם מי מהצדדים. המבקש מפנה בעניין זה גם להסכם הבוררות במסגרתו הסכימו הצדדים "שלא להזמין את הבוררים לדיון על מהלך הבוררות כולה לא בפני בית דין ולא בפני בית משפט".

דיון והכרעה

6.

כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין בענייני בוררות ניתנת רק במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה או כאשר נדרשת התערבות בהחלטה משיקולי צדק או כדי למנוע עיוות דין [ ראו למשל : רע"א 6727/10 עיריית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ , פסקאות 19-18 (6.10.2010) ; רע"א 5067/09 שרבט נ' שרבט, פסקה 26 (3.1.2011)] . כללים אלו מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר בבקשת רשות ערעור בענייני בוררות ב"גלגול שלישי", במסגרתה מתבקשת רשות לערער על החלטה לדחות בקשה למתן רשות לערער.

7.

עיון בבקשה שלפני אינו מגלה שאלה עקרונית בעלת חשיבות משפטית או ציבורית המצדיקה מתן רשות כמבוקש. טענות המבקש מכוונות בעיקר לממצאי עובדה שקבע בית המשפט לענייני משפחה ואשר אומצו על ידי בית המשפט המחוזי, ממצאים בהם אין ערכאת הערעור נוטה להתערב. אף טענותיו המשפטיות של המבקש בעניין קיומם של שיהוי, השתק או מעשה בית דין מצויות כולן בד' אמות עניינם הפרטי של הצדדים ואינן מגלות שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. גם טענת המבקש לפיה ראוי להיעתר לבקשתו על מנת שבית משפט זה יידרש להחלטותיהן הסותרות של הערכאות הדיוניות רחוקה מלשכנע. ככל שמכוונת טענה זו לסדרת ההליכים אשר "ליוותה" את הבוררות מושא ההליך, ברי כי אין הליכים אלו חורגים מעניינם הפרטי של הצדדים. אף אם קיים חוסר אחידות מסויים בהחלטות אלה, ברי כי השיקול בדבר "אחידותה של הלכה" אינו תקף ביחס להחלטות העוסקות אך בעניינם הפרטני של הצדדים [ראו: עניין חניון חיפה , עמ' 128]. יתרה מכך, עיון בהחלטות אליהן מפנה המבקש – לרבות החלטת השופט נ' נחמני בתמ"ש 19120/03, השופטת י' שטופמן בבר"ע 2267/06, הנשיאה ד' ביניש בבג"צ 10959/08, השופטת ד' פלפל בה"פ 1173/06 והחלטת השופט נ' נחמני בתמ"ש 19123/03 – מגלה כי הן עוסקות בעניינים "משיקים" או "אופקיים" זה לזה ואין קיימת ביניהן סתירה המצדיקה התערבות.

גם טענותיו החוקתיות של המבקש בעניין זכות הערעור אינן מצדיקות מתן רשות לערער. אמנם, שאלת היחס שבין סעיף 38 לחוק הבוררות לבין סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה היא שאלה ראויה, אשר ייתכן כי יש מקום לבררה לפני הרכב של בית משפט זה [להתייחסויות לשאלה זו בפסיקתו של בית משפט זה, ראו: רע"א 9041/05 "אמרי חיים" עמותה רשומה נ' ויזל (30.1.2006) וע"א 5435/11 חובב נ' Sampoerna , פסקה 4 (28.8.2011), אשר ניתנו על ידי רשמים של בית משפט זה וכן בש"א 4936/06 ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ , פסקה 7 (25.9.2006) אשר ניתן על ידי הנשיאה ד' ביניש בדן יחיד]. ואולם, המקרה שלפני אינו אכסניה מתאימה לבירור שאלה זו. כך, בקשת המבקש היא כי תינתן לו רשות לערער ב"גלגול שלישי", וברי כי זכות הערעור שבסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה אינה חלה על בקשה שכזו. יתרה מכך, חרף דחיית בקשת המבקש, ייחד בית המשפט המחוזי, בבחינת למעלה מן הצורך, את החלק הארי של דיונו לעריכת דיון ערעורי בטענות המבקש. לפיכך, לא ניתן לומר כי המבקש לא זכה כי עניינו יידון לפני שתי ערכאות שיפוטיות. כמו כן, בחינת פסקי דינם של בית המשפט לענייני משפחה ושל בית המשפט המחוזי לגופם מגלה כי לא נפל בהם פגם המצדיק התערבות, אף אם היה מוגש ערעור בזכות. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט לענייני משפחה מבוססים על עובדות לגביהן לא חל שיהוי, ומסקנתו לפיה הבוררים איבדו את אמון הצדדים מבוססת כדבעי בראיות אלה. אף לא מצאתי ממש בטענות המבקש בעניין פסק דינה של השופטת פלפל, ומקובלת עלי מסקנתם של בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי ולפיה עצם מתן פסק הדין כנגד העמותה על ידי שניים מן הבוררים בעוד צו המניעה תלוי ועומד מחזק את המסקנה בדבר אובדן האמון בבוררים. אף לא מצאתי ממש ביתר טענות המבקש, וביניהן בטענותיו בעניין קיומו של שיהוי, השתק ומעשה בית דין או בטענותיו הנוגעות להחלטות שניתנו בהליכים קודמים בין הצדדים, אשר ערעור עליהן אינו מצוי לפני.

8.

בחינת טענות המבקש אף אינה מגלה עיוות דין המצדיק קבלת הבקשה. בעניין זה מקובלים עלי דברי בית המשפט המחוזי לפיהם:

"דווקא התוצאה של קבלת הערעור משמעותה יצירת עיוות דין וחוטאת היא למטרת מוסד הבוררות ולאמון הנדרש של הצדדים המתדיינים במסגרתו כלפי היושבים בדין. משמעות קבלת הערעור הינה החזרת הסכסוך בין המבקש למשיב 1 להכרעת מותב של בוררים, שהישיבה האחרונה שקיימו בעניינם של הצדדים הייתה לפני למעלה מעשור שנים

(בשנת 2003), אשר מעבר לאמון המשיב 1 שאבד בשניים מהם זה מזמן (המשיבים 3-2) גם המבקש מסכים כי אחד מהבוררים כבר הביע דעתו בהזדמנות אחרת כי אינו מוכן לשתף פעולה עם יתר הבוררים..."

9.

סוף דבר – הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.