ע"א 5435/11 מידד חובב נ. mr.putera sampoerna

1.

בין הצדדים בהליך שבכותרת התנהל הליך בוררות בסינגפור, וביום 23.8.2010 ניתן פסק-הבורר. כעבור מספר חודשים, הגיש המשיב לבית-משפט מחוזי בישראל בקשה לאישור פסק-הבוררות, ואילו המערערים עתרו לביטולו. ביום 5.6.2011 נתן בית-המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט שינמן) את פסק-דינו, במסגרתו נדחתה הבקשה לביטול פסק-הבוררות בשל אי הפקדת ערובה שנקבעה, והתקבלה הבקשה לאישור פסק-הבוררות. כנגד פסק-הדין האמור הוגש הערעור שבכותרת. בבקשה שלפניי עותר המשיב לסילוקו של הערעור על-הסף. טענת המשיב היא כי בהתאם לסעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק ), לא עומדת למערערים זכות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי שכן הערעור טעון רשות. המערערים מתנגדים לבקשה ועומדים על טענתם כי קיימת בידם זכות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

2.

דין הבקשה לסילוק הערעור על הסף להתקבל. סעיף 38 לחוק הבוררות קובע כי: "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות...". הסדר זה חורג מכללי הערעור הרגילים, וקובע כי ערעור על החלטה של בית-המשפט לפי חוק הבוררות טעון רשות, וזאת אף כאשר מדובר בהחלטה המכריעה באופן סופי בתובענה. יוער כי הכותרת שניתנה להחלטה אינה מכריעה את סיווגה לצורך דרך ההשגה עליה, ונדרשת בחינה מהותית של ההחלטה - האם היא מקיימת זיקה עניינית הדוקה לחוק הבוררות. במקרה שלפניי, דן בית-המשפט קמא בבקשה לאישור פסק-בוררות ובבקשה נגדית לביטולו. אין ספק כי בקשות אלה מקיימות זיקה עניינית הדוקה לחוק הבוררות בהיותן מנויות במפורש בהוראות-החוק. בהתחשב בכך, ההכרעה בבקשות אלה מהווה "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה" כאמור בסעיף 38 לחוק הבוררות, והערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי טעון רשות.

3.

לא נעלם מעיניי כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נשוא ההליך שבכותרת עוסק בפסק-בוררות חוּץ, אשר הבקשה לאישורו הוגשה לפי סעיף 29א (ולא לפי סעיף 23) לחוק הבוררות. ואולם בעובדה זו כשלעצמה אין כדי לשנות מהמסקנה אליה באתי. בע"א 11322/04 The State Property Fund of Ukraine

נ'

TMR Energy Limited

(לא פורסם, 13.7.2005) כבר נקבע כי אין טעם ענייני להבחין בין בוררות-חוּץ לבוררות-פנים לעניין תחולתו של סעיף 38 לחוק. הטעמים המונחים בבסיס ההסדר הקבוע בסעיף 38 - ובהם ייעול הליכי הבוררות וחתירה לסיומם המהיר בדרך של הגבלת אפשרות הערעור על החלטות בתי-המשפט בענייני בוררות - חלים בין אם מדובר בבקשה לאישור פסק-בוררות פנים לפי סעיף 23 לחוק, ובין אם מדובר בבקשה לאישור פסק-בוררות חוּץ לפי סעיף 29א לחוק (לתכליות המונחות בבסיס ההסדר הקבוע בסעיף 38 לחוק ראו למשל: החלטת כב' השופט ג'ובראן בבש"א 3960/11 בן שמן נ' פישלר (לא פורסם, 11.7.2011) והאסמכתאות המובאות שם). הנה כי כן, משעה שבית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה לביטול פסק-הבוררות בין בעלי-הדין שלפניי וראה לאשרו, דרך ההשגה המתאימה על החלטת בית-המשפט המחוזי היא באמצעות בקשת רשות ערעור כאמור בסעיף 38 לחוק, וזאת אף שמדובר בפסק-בוררות חוץ. מסקנה זו תואמת הן את לשונו של סעיף 38 שאינה מגבילה את תחולתו לפסק-בוררות פנים דווקא, והן את תכליותיו של ההסדר הקבוע במסגרת סעיף 38 הנ"ל.

4.

למען שלמות התמונה אוסיף כי המערערים טענו בתגובתם כי יש לאבחן את

ע"א 11322/04 הנ"ל מנסיבות המקרה דנן. לטענתם, בע"א 11322/04 נדון עניינו של פסק-בוררות חוץ שהוגש עליו ערעור לבית-המשפט לערעורים בשבדיה, ורק לאחר דחיית הערעור הוגשה הבקשה לאישור פסק-הבוררות בבית-המשפט המחוזי בישראל. לעומת זאת, בנסיבות המקרה דנן לא הוגש הליך לפני בית-משפט בסינגפור, ובית-המשפט המחוזי בישראל היווה את ערכאת השיפוט הראשונה שנדרשה לבקשת המערערים לביטול פסק-הבורר. המערערים הוסיפו וטענו כי אף בבית-המשפט המחוזי לא נבחנו טענותיהם לגוף הדברים, שכן בקשתם לביטול פסק-הבוררות שניתן בסינגפור נדחתה על הסף בשל אי הפקדת ערובה. לגישת המערערים, נסיבות אלה מצדיקות מתן זכות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לפי הטענה, מסקנה אחרת תפגע באופן בלתי מידתי בזכויות חוקתיות כגון זכות הערעור וזכות הגישה לערכאות, וכן תעמוד בניגוד להסדר הקבוע בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה.

אין בידיי לקבל טענות אלה. בהתאם לחוק הבוררות, בית-המשפט המוסמך לדון בבקשות לאישור או לביטול פסק-בוררות הוא בית-המשפט המחוזי. בהתחשב בכך, במצב הרגיל משמש בית-המשפט המחוזי כערכאה השיפוטית הראשונה הנזקקת לטענות בעלי-הדין בענייני בוררות. למרות זאת, ראה המחוקק לקבוע בסעיף 38 לחוק הבוררות כי הערעור על ההחלטות בעניינים אלה טעון רשות, וזאת נוכח התכליות שהוזכרו בפיסקה 3 לעיל. על רקע זה, ברור כי העובדה שלא הוגש הליך לפני ערכאה שיפוטית בסינגפור, וכי בית-המשפט המחוזי בישראל היווה את הערכאה השיפוטית הראשונה אליה הוגשה בקשת המערערים לביטול פסק-הבוררות, אינה משנה לעניין תחולתו של סעיף 38 לחוק. אוסיף ואומר כי גם העובדה שבקשת המערערים לביטול פסק-הבוררות נדחתה על-הסף בשל אי הפקדת ערובה, אינה משנה את המסקנה כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי שאישר את פסק-הבורר, עולה בגדר החלטה שניתנה לפי חוק הבוררות לצורך תחולתו של סעיף 38 לחוק. בסיום הדברים יצוין כי הטענות החוקתיות שהעלו המערערים לעניין היחס שבין סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה לבין ההסדר הקבוע בסעיף 38 לחוק הבוררות נבחנו לעומק ברע"א 9041/05 "אמרי חיים" עמותה רשומה נ' ויזל (לא פורסם, 30.1.2006) ונדחו מן הטעמים שפורטו שם. אינני רואה להוסיף על האמוּר באותה החלטה דבר.

5.

סיכומם של דברים; בנסיבות העניין, לא נתונה למערערים זכות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, והיה עליהם להגיש בקשת רשות ערעור בעניין. אין מנוס, אפוא, מלהורות על מחיקת הערעור שבכותרת על הסף, הן מאחר שלא ניתן להסב הודעת ערעור לבקשת רשות ערעור (להבדיל מהכיוון ההפוך – ראו: תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ( ; והן מאחר שביום הגשת הערעור שבכותרת חלף מועד 30 הימים להגשתה של בקשת רשות ערעור.

אשר על כן, הערעור שבכותרת יימחק מן המרשם. למען הסר ספק יובהר כי אין בהחלטה זו כדי למנוע מהמערערים להגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור ככל שרצונם בכך, וזאת בלא שאביע כל עמדה בדבר סיכוייה של בקשה כאמור להתקבל. המערערים יישאו בהוצאות המשיב בהליך שלפניי בסך 4,000 ₪.