רע"א 3959/10 ד"ר משה וינברג,עו"ד נ. אברהם דורון ,עו"ד

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיאה י' זפט ) בהפ"ב 8937-02-10 שניתן ביום 14.4.2010 ולפיו נדחתה בקשה שהגיש המבקש לביטול פסק בוררות.

1.

בין המבקש למשיב התנהל הליך בוררות. פסק הבוררות ניתן ביום 12.6.2008. בקשה שהגיש המבקש לביטול פסק הבוררות נדחתה, ובקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על ההחלטה לדחות את בקשתו תלויה ועומדת. במקביל, ביום 25.8.2008 הגיש המבקש תביעה כנגד המשיב לבית משפט השלום בה עתר, בין היתר, לחייב את המשיב בהעמדת בטוחה להבטחת פירעון הלוואה שהעמיד בנק הפועלים בע"מ לחברה שמניותיה מוחזקות בחלקים שווים על ידי המבקש והמשיב (להלן: החברה ). בקשה שהגיש המשיב לדחיית התביעה על הסף מחמת קיומו של מעשה בית דין התקבלה, תוך שנקבע כי טענות הצדדים בעניין העמדת הבטוחה נדונו והוכרעו במסגרת הבוררות שהתקיימה בין הצדדים. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין ובמועד מתן החלטת בית המשפט המחוזי נושא הבקשה שלפניי, הערעור היה תלוי ועומד.

2.

בנוסף, ביום 4.11.2010 הגיש המבקש בקשה לביטול חלקו של פסק הבוררות המתייחס למימון החברה. בבקשה זו טען המבקש כי הבורר חרג מסמכותו שעה שהכריע בעניין זה. המבקש הוסיף וטען כי יש מקום להאריך את המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות וזאת מאחר שחריגת הבורר מסמכותו מהווה טעם מיוחד להארכת המועד. לטענת המבקש, על טענה זו למד בעקבות פסק דינו של בית משפט השלום בו נקבע, לשיטתו, כי הבורר דן ופסק בעניין החורג מגדר הבוררות.

3.

בקשה שהגיש המבקש לסילוק על הסף של הבקשה התקבלה. במסגרת החלטתו, קבע בית המשפט המחוזי כי הבקשה לביטול פסק הבוררות הוגשה בחלוף המועד הקבוע לכך בחוק הבוררות, התשכ"ח-1986 (להלן: חוק הבוררות ), וכי אין כל טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד להגשת הבקשה לביטול. בהקשר זה, קבע בית המשפט המחוזי כי מסקנתו של המבקש הנסמכת על קביעותיו של בית משפט השלום אינה בגדר עובדה חדשה ביחס לנסיבות שהתבררו בפסק הבוררות. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי פסק דינו של בית משפט השלום יוצר מעשה בית דין כלפי המבקש וכי ממילא אין להידרש לבקשתו שעה שבקשת רשות הערעור על פסק הדין שאישר את פסק הבוררות תלויה ועומדת. לבסוף, חייב בית המשפט המחוזי את המבקש בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עורכי דין בסך של 50 אלף ש"ח.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

4.

המבקש טוען כי הבקשה שהגיש מבוססת על עילת הביטול המנויה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות, וכי רק עם מתן פסק הדין על ידי בית משפט השלום נתגלתה לו העובדה כי הבורר דן והחליט באשר לנושא מימון החברה, תוך חריגה מסמכותו. משכך, טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי טעה כשנמנע מלהאריך את המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות בהתאם לסעיף 27(ב) לחוק הבוררות. המבקש מוסיף ומשיג על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה אין מקום להידרש לבקשה כאשר בקשת רשות ערעור על פסק הדין שאישר את פסק הבוררות תלויה ועומדת וכי פסק הדין של בית משפט השלום יצר מעשה בית דין. לבסוף, משיג המבקש על שיעור הוצאות המשפט בהן חוייב.

5.

המשיב סומך ידו על החלטת בית המשפט המחוזי מן הנימוקים המובאים בה. בנוסף, עומד המשיב על נימוקים נוספים המצדיקים לדעתו את דחיית בקשתו של המבקש לביטול חלקו של פסק הבוררות: אי תמיכת העובדות המהותיות שבבקשה בתצהיר שתמך בה וניסיון לערער על פסק דינו של בית משפט השלום באמצעות הגשת הבקשה לביטול חלקי של פסק הבוררות. לבסוף, טוען המשיב כי אין לבטל את חיוב המבקש בהוצאות, וכי יש מקום להשית עליו הוצאות לדוגמא נוכח העובדה כי הוא מנצל לרעה הליכי משפט.

6.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, סבורני כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. כידוע, רשות ערעור על החלטות בית משפט בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית עקרונית החורגת מגדר הסכסוך הקונקרטי שבין הצדדים, או כאשר נדרשת התערבות בית משפט זה על מנת למנוע עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605 (2003); רע"א 9041/05 אמרי חיים עמותה רשומה נ' ויזל (לא פורסם, 6.9.2007)]. המקרה שלפניי אינו נמנה על אותם המקרים, והמבקש אף אינו טוען כן. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

7.

למעלה מן הצורך, אציין כי לא מצאתי שנפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי. שותף אני לקביעתו כי אין בפסק דינו של בית משפט השלום משום "עובדה חדשה" כאמור בסעיף 27(ב) לחוק הבוררות, המאפשרת הגשת בקשה לביטול פסק בוררות בעילה לפי סעיף 24(10) תוך 45 יום מגילויה. בהקשר זה אסתפק בכך שאציין כי תוכנו של פסק הבוררות היה ידוע למבקש מן היום בו הומצא לו הפסק ואין בקביעות בית המשפט המחוזי באשר למשמעות המשפטית של פסק הבוררות כדי להוות "עובדה חדשה".

באשר להשגת המבקש על שיעור ההוצאות בהן חוייב, הרי שנוכח סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, אין בידי להיעתר לבקשת רשות הערעור בנקודה זה. אוסיף כי בנסיבות העניין, אף אלמלא הוראות הצו, לא נראה כי היה מקום להתערב בגובה ההוצאות שהשית בית המשפט המחוזי על המבקש.

8.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך של 5,000 ש"ח.