רע"א 9389/07 דובק בע"מ נ. ישי בשן

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' ס. הנשיא, השופטת ד' פלפל ) בת.א. 1141/06, בה נדחתה בקשת המבקשת לביטול השלמה לפסק בורר.

רקע עובדתי והחלטת בית המשפט קמא

2.

בשנת 1995 נסתיימו היחסים העיסקיים בין המבקשת, חברת דובק בע"מ (להלן: המבקשת ), לבין המשיבים – מר ישי בשן ומר שלמה שמואלי (להלן: המשיבים ) – סיטונאי סיגריות, שעסקו בין השאר, בשיווק ובהפצת סיגריות מתוצרתה של המבקשת. בין הצדדים נתגלע סכסוך כספי שבבסיסו השאלה האם מגיע למשיבים פיצוי בגין ההפסקה המיידית של יחסי ההפצה עימם, ואם כן – מהו גובהו. סביב שאלות אלה החלה מערכת הליכים ענפה בין הצדדים, אשר כללה בקשות מבקשות שונות שהוגשו לבית המשפט המחוזי.

3.

ביום 1.6.95, במסגרת אחד ההליכים המשפטיים בין הצדדים (ת"א (מחוזי ת"א) 783/95), נכרת הסכם בוררות ביניהם. בהסכם נקבע, כי הצדדים ימסרו לידי בורר (עו"ד חיים גרוסמן) את ההכרעה בשתי שאלות –

האחת: מהו פרק הזמן הסביר למתן הודעה על הפסקת השיווק; והשנייה: מהו הפיצוי המגיע – אם מגיע – למבקשים בשל הפסקה מיידית של השיווק. עוד נקבע, כי הבורר יהיה כפוף לדין המהותי, וכי המבקשת תשלם למשיבים מקדמה בשיעור של 40,000 ₪ בתוספת מע"מ (למשך 3 חודשים) על חשבון הפיצוי שייפסק , אם ייפסק.

4.

ביום 7.9.06 ניתן פסק הבוררות, בו קבע הבורר כי הפיצוי החודשי המגיע למשיבים בגין אי מתן הודעה מוקדמת עומד על סך של 40,000 ₪ בתוספת מע"מ לתקופה של 24 חודשים (להלן: פסק הבוררות הראשון ), תוך שהוא מנמק את הדברים כדלקמן:

"הסכום של 40,000 ₪ בצירוף מע"מ כסכום עמלה לחודש עליו הוסכם בפשרה

( ההדגשה אינה במקור – א"פ), הוא סכום העומד בפני עצמו והוא הסכום אשר יוכפל במספר החודשים שייקבעו להיות " משך פרק הזמן אשר על פי מידת ארכו יקבע בפועל גובה הסכום המגיע לתובעים להיות מפוצים על מה שנשלל מהם או על מה שמגיע להם". ( ההדגשה במקור – א"פ) ( שם , בעמ' 9).

ובהמשך:

"כעולה מהאמור, כאשר הסכום החודשי כמכפלה של מספר החודשים לקביעת משך פרק הזמן לקביעת גובה הסכום המגיע לתובעים, כבר קבוע בפשרה ...". ( ההדגשה

אינה במקור – א"פ) ( שם , בעמ' 10).

5.

המבקשת עתרה לבית המשפט המחוזי לביטולו של פסק הבוררות הראשון (ה"פ 1141/06), מן הטעם המרכזי שהעמדת הפיצוי למשיבים על סכום של 40,000 ₪ לאור ההסכם בין הצדדים כי סכום זה ישולם "על חשבון" בלבד – משמעה כי הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו, לפי סעיף 24(5) ל חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ). בית המשפט המחוזי דחה, ביום 14.8.07, את מרבית טענותיה של המבקשת, אך קיבל את טענתה המרכזית, וקבע כי פסק הבורר יוחזר לבורר לשם השלמתו – בשתי נקודות, כמפורט להלן:

"הראשונה –

עליו להחליט בשאלה שהועברה להכרעתו והיא: מהו הסכום החודשי שיש לשלם למשיבים בגין הודעה מוקדמת? לעניין זה יש להתחשב בכל טענות הצדדים כפי שהועלו בעת הדיון בפניו ובסיכומים, בנושא הסכום, כשנקודת המוצא היא שהסכום בגובה של 40,000 ₪ שנזכר בהסכם הפשרה, הינו "ע"ח" ואינו מהווה קביעה מוסכמת או אחרת בדבר גובה הסכום.

השנייה –

על הבורר להשלים או להבהיר את פסק הבורר שנתן לעניין מניין החודשים להודעה המוקדמת. קרי, האם במסגרת 24 החודשים שקבע כלולה כבר תקופת ההודעה המוקדמת של חודשיים וחצי שניתנה לטענת המבקשים ( המבקשת כאן – א"פ) למשיבים, או שאינה כלולה, או שאין לכלולה." ( שם , בעמ' 7).

6.

בתאריך 16.9.07 השלים הבורר את פסק הבוררות, והותיר את הסכום של 40,000 ₪ שנקבע לפיצוי המשיבים – על כנו (להלן: ההשלמה ), וכן קבע כי תקופת ההודעה המוקדמת של חודשיים וחצי אינה כלולה במסגרת 24 החודשים שנקבעו בפסק הבוררות, וכן, כי אין לכלול אותה, כאמור. בהשארת סכום הפיצוי על כנו, התבסס הבורר, בין השאר, על אמירות בא-כוחה של המבקשת בדיון שנערך בפניו, אשר ניסה להסביר כיצד הגיעו הצדדים להסכמה, במסגרת הסכם הבוררות, לפיה המבקשת תשלם למשיבים סך של 40,000 ₪ על חשבון , כדלקמן:

"היה בינינו ויכוח בבית המשפט, אנחנו טענו שצריך לתת להם 30,000 ₪, שזה שיעור העמלות שלהם. טענו הם שיעור העמלות שלנו הוא חמישים, בית המשפט אמר תשאירו את זה לשיקול דעתי, השארנו את זה לשיקול דעתו ונקבע ארבעים." ( שם , בעמ' 6).

וכן נימק את החלטתו כך:

"משנחשף לי מחומר הראיות מה היא עמדתו של כל אחד מהצדדים בדבר גובה העמלה החודשית באותה עת של סיום המשא ומתן, ולאור הסכמתם של הצדדים לחצות את סכום הפער, ראיתי לנכון וראוי לקבוע כי סכום העמלה החודשית ( ההדגשה במקור – א"פ)

הזה הוא הסכום הנכון לכפלו במספר החודשים, אשר אני קובע כפרק זמן סביר." ( שם , בעמ' 6).

7.

המבקשת עתרה לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול ההשלמה לפסק הבורר, בגדרה טענה, בין השאר, כי הבורר התעלם מהנחיית בית המשפט קמא לפיה עליו להכריע בעניין גובה הפיצוי על סמך טענות הצדדים, וכן כי שגה משפסק למשיבים פיצוי בגין הפסד עמלות להבדיל מאובדן רווחים (נטו). לפיכך, טענה המבקשת, הבורר לא הכריע בעניין אשר נמסר להכרעתו, ולא פסק בהתאם לדין המהותי, וכן נטען בצורה כללית כי הבורר לא נימק את הכרעתו. כן טענה המבקשת, כפי שעשתה בבקשה לביטול פסק הבוררות הראשון, כי הסכום של 40,000 ₪ שנפסק עולה על הסכום אותו תבעו המשיבים עצמם בשלב הסיכומים, העומד על כ-35,000 ₪ בלבד.

8.

ביום 30.10.07 דחה בית משפט קמא את הבקשה לביטול ההשלמה. הוא קבע, כי הבורר נימק את קביעתו לעניין גובה הסכום החודשי, ובשורה התחתונה קבע שהסכום של 40,000 ₪ (בתוספת מע"מ) הוא גם הסכום החודשי הנכון לתשלום, ואינו רק הסכום הזמני, על חשבון ,

לצורך פשרת ביניים. כן הבהיר הבורר את חישוב הזמנים ביחס למניין חודשי תקופת ההודעה המוקדמת. אשר לטענת המבקשת בנוגע לפסיקת הפיצוי על פי עמלות ולא על פי רווח, העיר בית המשפט קמא כדלקמן:

"ואם הטענה היא שהבורר טעה והסתמך על חישוב רווח במקום עמלות [ הטעות במקור – א"פ], אזי במשך 11 שבה התנהלה הבוררות, ושהנושא הוסבר לו, אם סברה המבקשת שאין הוא מבחין בין השניים, יכולה היתה לבקש את החלפתו...

אפילו טיעון זה נכון – אין משמעו התעלמות מהדין המהותי, משמעותו יכולה להיות אי התמצאות בחומר כלכלי-מסחרי, וזאת בלבד." ( שם , בעמ' 3).

לבסוף, העיר בית המשפט קמא כי נחה דעתו, כי הנחיית בית המשפט לבורר להשלים את פסקו נתמלאה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור

9.

המבקשת חוזרת על טענותיה שהועלו בבקשה לביטול ההשלמה שהוגשה לבית המשפט קמא. לדבריה, הבורר לא שעה להנחיות שקיבל מאת בית המשפט קמא ביום 14.8.07, וביסס את סכום הפיצוי, פעם נוספת, על אותו סכום שנקבע בין הצדדים לצורך פשרה. לגישת המבקשת, עומדת לה עילת ביטול בהתאם לסעיף 24(7) לחוק הבוררות, הנסבה על מצב שבו הותנה בהסכם בוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן. לטענתה, הבורר לא פסק על פי הדין המהותי כפי שהוסכם שיעשה בהסכם הבוררות; הדין המהותי מורה בנסיבות הרלבנטיות לענין זה על פיצוי בגין היעדר הודעה מוקדמת, הנמדד, על פי הפסיקה וכפי שהגדירו הצדדים בבוררות,

על פי אמות מידה של רווח ולא של עמלות. חרף זאת, הבורר פסק סכום המבוסס על עמלות ולא על רווח. המבקשת מדגישה כי אין מדובר בטעות ביישומו של הדין, אלא בהתעלמות ממנו. כן טוענת היא, כי הבורר פסק למשיבים סכומים גבוהים יותר מאלה שדרשו הם בסיכומיהם, ועל כן חרג מסמכותו. חריגה זו מהווה עילת ביטול הפסק על פי סעיף 24(3) לחוק הבוררות.

המבקשת עותרת, אפוא, לביטול ההשלמה לפסק הבורר, ולהעברת ההכרעה במחלוקת בין הצדדים לידיו של בורר חדש.

10.

לטענת המשיבים, אין הבקשה מגלה עילה למתן רשות ערעור, שכן לא עולה בהליך זה שאלה החורגת מד' אמותיו של הסכסוך בין הצדדים. כמו כן, אין למבקשת עילה לביטול פסק הבורר, שכן, לכל היותר, מדובר בטעות של הבורר ביישום הדין המהותי, עליה לא ניתן להשיג. עוד טוענים המשיבים, כי הבורר קבע את הפיצוי החודשי בסך 40,000 ₪, במסגרת ההשלמה לפסק, ללא קשר לסכום החודשי שהוסכם על הצדדים כתשלום על-חשבון, אלא לאחר שניתח את טענות הצדדים וראיותיהם. המשיבים מציינים עוד, כי במהלך ההתדיינויות בפני הבורר לא הקפידו הצדדים והבורר עצמו על שימוש מדויק במונחים "עמלה" ו"רווח", והשתמשו במונחים אלה במעורבב.

הסכום שפסק הבורר נקבע, למעשה, על בסיס אובדן רווחי המשיבים, כפי שנדרש. כתימוכין לכך מדגישים המשיבים, כי בכתב התביעה שהוגש לבורר תבעו פיצוי בגין אובדן רווחים של למעלה מ-45,000 ₪ לחודש, ולגישתם, הם אף היו זכאים לקבל פיצוי מוגדל בשל אופן התנהלותה של המבקשת לאורך כל ההליכים.

דיון והכרעה

11.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

12.

כלל הוא כי רשות ערעור על החלטות בית המשפט בענייני בוררות אינה ניתנת אלא במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מגדר עניינם הפרטני של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולים של צדק ומניעת עיוות דין (ראו למשל: ע"א 4886/00 ראובן גרוס נ' אהרון קידר , פ"ד נז(5) 933, 943 (2003); רע"א 9041/05 " אמרי חיים" עמותה רשומה נ' ויזל (לא פורסמה, 6.9.07); רע"א 1066/06 ארסד בע"מ נ' שי רונן (לא פורסמה, 27.3.06); רע"א 5462/08 סופר נ' ש.י.צ.ח. חברה לבניין בע"מ (לא פורסמה, 15.9.08)). כלל זה חל גם על בקשת רשות ערעור שעניינה אישור או ביטול פסק בוררות , ובכלל זה גם השלמה לפסק בוררות (ראו: רע"א 3505/00 רם חברה

לעבודות הנדסיות נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסמה, 11.7.2000)).

13.

מקרה זה שלפנינו אינו מעלה שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ואינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים ונדירים המצדיקים מתן רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא בענייני בוררות. למעלה מן הצורך, אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות.

14.

טענה מרכזית של המבקשת לביטול פסק הבורר המשלים הינה כי הבורר לא פסק לפי הדין המהותי, ואף התעלם ממנו כליל, עת קבע את סכום הפיצוי המגיע למשיבים בגין אי מתן הודעה מוקדמת בהתבסס על חישוב עמלות ולא רווח. לפיכך, יש לבטל את הפסק המשלים על פי עילת הביטול שבסעיף 24(7) לחוק הבוררות.

15.

על עילות הביטול של פסק בוררות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות נימנית העילה האמורה בסעיף 24 ( 7 ), לפיה " הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם

לדין , והבורר לא עשה כן " .

משמעות עילה זו, היא כי במקום שהסכם הבוררות הורה כי הבורר יהיה כפוף לדין המהותי, עליו להשתית את הכרעתו על הוראות הדין, ואין הוא רשאי לפסוק על פי אמות מידה חיצוניות לדין. באם יעשה כן, ויתעלם מן הדין כליל, ניתן יהיה לבטל את הפסק על שום פגם מהותי שנפל בו (רע"א 113/87

נתיבי איילון נ' שטאנג ובניו , פ"ד מה(5) 511, 515-518 (1991)).

16.

מנגד, הכפיפות לדין המהותי אין פירושה כי טעות בהחלתו מקימה עילה לביטול הפסק. טעות בפירוש הדין המהותי וביישומו הלכה למעשה, אינה מקימה עילה לביטול הפסק גם כאשר הבורר חייב לפסוק על פי הדין המהותי מכח הסכם הבוררות. טעות כאמור גם אינה שקולה כחריגה מסמכות במובנה של עילת ביטול על פי סעיף 24(3) לחוק, ואף אינה נחשבת להימנעות מהכרעה על פי הדין, מקום שהבורר מחוייב לעשות כן, במובנה של עילת ביטול הפסק על פי סעיף 24(7) לחוק. עילות ביטול אלה מבחינות הבחן היטב בין מצב שבו הוטל על בורר לפסוק על פי הדין המהותי והוא מתעלם ממנו לחלוטין, ופוסק במנותק ממנו, לבין מצב בו הבורר מחיל את הדין, ופוסק על פיו, אך נטען כלפיו כי טעה בפירושו או ביישומו (רע"א 8941/06 עיריית חיפה נ' ב.מ. כרפיס דדו בע"מ פסקה 38 (לא פורסמה, 4.11.2009)). גישה המתירה בחינה של אופן החלת הדין בידי הבורר היתה הופכת את הביקורת השיפוטית על פסק בורר לביקורת המתקרבת באופייה לביקורת ערעורית, בעוד המגמה במוסד הבוררות חותרת להרחיב את האוטונומיה של הצדדים בבניית מנגנון הכרעה מוסכם במחלוקות ביניהם, ולהצר את הביקורת השיפוטית על מנגנון זה (ע"א 347/65 ניירות ערך והשקעות בע"מ נ' ישנומט החברה הישראלית לנומיסטיקה, עתיקות ואמנות , פ"ד יט(4) 468, 474 (1965); רע"א 7765/07 קופת חולים מאוחדת נ'

ג'נח (לא פורסמה, 6.11.2007). יוצא, אפוא, כי גם אם טעה הבורר בענייננו ביישום הדין המהותי, אין הדבר מהווה עילה לביטול הפסק, ולטענה כי הבורר התעלם כליל מן הדין בהכרעתו לא נמצא ביסוס.

17.

מעבר לכך, עיון בפסק הבורר מלמד כי הכריע במחלוקת בין הצדדים בהתאם לדין המהותי במובנים הבאים: עיון בתביעה המקורית של המשיבים מגלה כי המשיבים תבעו סכום של למעלה מ-45,000 ₪ לחודש, המהווה נגזרת הן של העמלות שקיבלו ממכירת תוצרתה של המבקשת (4.2% מסך מחזור המכירות הרלוונטי) והן של אחוזי הרווח שהפיקו בסופו של יום (55% מסך העמלות, כפי שטענו שם ובמהלך הדיונים בפני הבורר). בסיכומיהם בפני הבורר, שינו המשיבים את חישוביהם כך שבסופו של דבר הסכום האמור הופחת, מסיבות שונות, והועמד על ידם על סך של קרוב ל-35,000 ₪. אולם כעולה מסיכומי הטענות, הנוסחה לחישוב סכום הפיצוי לא השתנתה, ואף סכום זה התבסס על אותן אמות מידה – מכפלה של העמלות באחוזי הרווח. מקריאת ההשלמה לפסק הבוררות עולה כי הבורר נימק אמנם את קביעתו לעניין שיעור הפיצוי החודשי בסך 40,000 ₪ במונחים של עמלות, אך בפועל מתאים סכום זה לחישובי הרווח שערכו הצדדים מראשית הדרך. מסקנה זו מתחזקת גם לאור העובדה שהצדדים לא הקפידו, במהלך שלביה השונים של הבוררות, לדייק במונחים בהם השתמשו לסירוגין, ואף לא הסבו את תשומת לבו של הבורר לכך, ובית המשפט קמא עמד על כך. לאור האמור לעיל, לא מצאתי כי מתקיימת עילת ביטול הפסק לפי סעיף 24(7) לחוק הבוררות.

18.

נותרה טענת המבקשת לפיה הבורר פסק למשיבים פיצויים ביתר, מעבר למה שתבעו בסיכומיהם.

19.

הסכום החודשי אותו תבעו המשיבים בכתב התביעה עלה על 45,000 ₪ בחודש, ואילו המבקשת טענה לפיצוי בסך אלפים בודדים. הואיל וכך, הסכום אותו קבע הבורר כסכום הנכון לפיצוי החודשי למשיבים, שהועמד על סך של 40,000 ₪ בתוספת מע"מ, מצוי בטווח הסכומים אשר הועמדו להכרעתו על ידי הצדדים. כמו כן, אף שסכום התביעה של המשיבים הופחת בסיכומים – נראה כי אין הדבר פוגע בשיקול דעתו של הבורר, אשר הוסמך על ידי הצדדים לפסוק בשאלה הכללית "מהו הפיצוי המגיע – אם מגיע – למבקשים בשל הפסקה מיידית של השיווק" – מבלי שהוגבל על ידם לסכום מסוים, ואף לא לשיטת חישוב מסוימת. מסקנה זו מתחזקת גם לאור העובדה שהמשיבים תבעו בסיכומיהם סך של כ-35,000 ₪ לחודש עבור תקופה של 60 חודשים, ומכאן שהסכום הכולל שנפסק בסופו של דבר על ידי הבורר (40,000 ₪ לתקופה של 24 חודשים בלבד) אף אינו חורג מהסכום הכולל שנדרש במסגרת הסיכומים.

20.

איני רואה לנכון להתייחס ליתר טענות המבקשת (כגון הטענה שהבורר התעלם מהנחיות בית המשפט קמא וחזר ופסק את הסכום שנקבע על ידי הצדדים בפשרה) ולו מן הטעם שטענות אלה במהותן אינן מגלות עילה לביטול הפסק כמשמעותן בסעיף 24 לחוק הבוררות .

21.

הבקשה לרשות ערעור נדחית, אפוא. המבקשת תישא בשכר טרחת עו"ד של המשיבים בסך 15,000 ₪.