רע"א 7973/06בנק הפועלים בע"מ נ. עו"ד מרדכי דגני - כונס הנכסים

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטת ד' מויאל), אשר קיבל את בקשת כונס הנכסים, המשיב 1 להורות למשקם לקיים דיון מחודש בעניין שכר הטרחה המגיע לו.

עובדות:

עניינה של המחלוקת נסב על שכר טרחה אותו מבקש כונס הנכסים בעבור מילוי תפקידו. הוא מונה לתפקיד כונס "רמות מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ" (להלן המושב) בשנת 1989. אגרת החוב מכוחה מונה המשיב, הקנתה לנושה המובטח (בנק לאומי לישראל –המשיב 2) כוח לעתור למינויו של כונס נכסים (סעיפים 12 ו-13 לאיגרת החוב אשר צורפה כנספח לבקשה זו), והוא מימש כוח זה. שכר הטרחה שישולם לכונס הנכסים נקבע בסעיף 14 לאיגרת החוב והוגדר כסכום אשר לא יעלה על 5% מן הסכומים שייגבו על ידו. בשלב מסוים בתהליך הכינוס הועברו ענייני הכינוס אל המשקם מכוח חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן – חוק ההסדרים).

למרות העברת ניהול ענייני המושב לידיו של המשקם, החליט המשקם (בהחלטה מיום 19.5.94) כי סמכויות כונס הנכסים אמנם צומצמו מכוח הוראות חוק ההסדרים, ונוכח מינויו כמשקם, אך הן לא ניטלו כליל, וקבע כי כונס הנכסים ימשיך לפעול תחת פיקוחו, ופעולותיו תהיינה טעונות מעתה את אישורו. בשנת 2005, כ-16 שנים לאחר מינויו, פנה המשיב לבית המשפט המחוזי בנצרת, בבקשה לקצוב את שכר טרחתו. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המשיב, וקבע כי הנושא הינו בסמכות המשקם אשר יקבע את שכר טרחתו.

בהליך שנערך בפני המשקם, ביקש המשיב כי שכר טרחתו ייקבע על פי "השכר הראוי" בהתאם להיקף עבודתו והמאמץ שהושקע על ידו בהליך הכינוס, ולאו דוקא על פי קריטריון "המימוש". לדידו, מינויו נועד לשם תפיסה ושימור נכסי האגודה, ולא לצורך מימושם, ומשכך אין לקצוב את שכרו כניגזר מהסכומים שנגבו על ידו בפועל. עמדת האגודה (המשיבה 3) היתה כי יש לקבוע לכונס את שכרו על פי תנאי איגרת החוב, קרי – על פי הסכומים שנגבו על ידו, ואילו עמדת הנושים היתה כי יש לפסוק את שכרו של הכונס בהתאם לדין החל על פי תקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ותשלום שכרם) התשמ"א- 1981 (להלן – תקנות החברות).

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, פסק המשקם כי שכרו של המשיב ייקבע על פי קנה מידה של שכר מימוש, דהיינו תקבולים שמקורם בגביית חובות, מכירת נכסים, ותקבולים אחרים שבעל התפקיד קיבל, בהתאם לתקנה 8 לתקנות החברות, הקובעת:

8. שכר מימוש

(א) לבעל תפקיד ייקבע שכר מימוש באחוזים מתקבולי מימוש, כמפורט להלן, למעט ממזומנים שהיו בידי החברה או שעמדו לזכותה ביום תחילת עבודתו בפועל של בעל התפקיד, ולמעט הכספים שהועברו לבעל התפקיד מכונס נכסים או מפרק אחר:

(1) לגבי 53,036 השקלים החדשים הראשונים - 20%.

(2) לגבי 530,360 שקלים חדשים נוספים - 10%.

(3) לגבי 2,651,800 שקלים חדשים נוספים - 5%.

(4) לגבי כל שקל חדש נוסף - 1%.

(א1) שילם החייב, בעל מניות של החייב או אחר תשלומים עתיים לבעל התפקיד יראו אותם כתקבולי מימוש.

(ב) על אף האמור בתקנת משנה (א), רשאי בית המשפט לקבוע שכר על פיה על הפרש ערך מזומנים שנוצר לטובת החברה, כתוצאה מהשבחתו בידי בעל התפקיד, אם מצא כי ההשבחה נבעה ממאמץ מיוחד שבעל התפקיד השקיע בהשבחה זו.

(ג) לענין תקנה זו, "מזומנים" - לרבות איגרות חוב, מניות ומסמכים סחירים אחרים, ופירותיהם של אלה, שהיו בידי החברה או שעמדו לזכותה ערב תחילת עבודתו של בעל התפקיד, או שנרכשו למטרות השקעה עבור החברה בתקופת עבודתו של בעל התפקיד.

כן פסק המשקם לכונס תוספת מאמץ מיוחד בשיעור של 50% משכר המימוש בהתאם לתקנה 13 לתקנות החברות.

המשיב ערער על החלטת המשקם בפני בית המשפט המחוזי, וחזר בפניו על טענתו כי מכיוון שמונה לשמירה וניהול הנכסים ולא למטרת מימושם, יש להחיל בעניינו את תקנה 10(ב) לתקנות החברות הקובעת כי "נתמנה כונס נכסים או מפרק זמני לפני צו פירוק, לשם תפיסת הרכוש ושמירתו בלבד, לא יחולו הוראות פרק זה, ושכרו ייקבע על ידי בית המשפט בהתחשב בהיקף עבודתו" . בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור. הוא ציין כי המשיב הסכים לכך ששכרו צריך להיקבע על פי תקנות החברות . עם זאת, עלתה השאלה האם יש להחיל על עניינו את תקנה 10(ב) לתקנות, על פיה שכרו של כונס שנתמנה לשם תפיסת רכוש ושמירתו בלבד ייקבע על ידי בית המשפט בהתחשב בהיקף עבודתו או שמא נכון עשה המשקם כאשר החיל עליו את תקנה 8 לתקנות, הקובעת את שכר הטרחה על בסיס תקבולי המימוש של הרכוש. הכונס טען כי הוא מונה לשם שמירה על נכסי האגודה ולכן חלה עליו תקנה 10(ב) לתקנות, וכנגדו עמדת הבנקים והאגודה הייתה כי תקנה 10(ב) לא חלה במקרה דנן שכן מינויו נועד למימוש רכוש האגודה. בית המשפט פסק כי צודק הכונס בטענתו כי לא ניתן לו יומו בפני המשקם להביא את ראיותיו ביחס לתכלית לשמה נתמנה לתפקיד, והאופי שניתן לתפקידו כדי לקדם תכלית זו. הוא קבע כי המשיב זכאי להציג את ראיותיו לענין זה ולהוכיח את טענתו. לאור זאת, ביטל בית המשפט את פסק המשקם והחזיר את הענין למשקם לצורך שמיעת ראיות וטענות בענין תכלית מינויו של הכונס לתפקידו. כן קבע, כי אם ימצא המשקם כי יש להחיל על הכונס את תקנה 10(ב) לתקנות, יקיים דיון בהיקף העבודה שביצע הכונס בפועל. על החלטה זו מבקש הבנק בקשת רשות ערעור.

טענות המבקש

בנק הפועלים, המבקש,

טוען מספר טענות כנגד החלטת ביהמ"ש המחוזי להחזיר את הדיון, בשאלת תכלית מינויו של הכונס לתפקידו, למשקם לצורך בירור השאלות העובדתיות. ראשית, טוען המבקש, כי צו המינוי של המשיב ככונס הינו החלטה שיפוטית הנתונה לפרשנות, והיא אינה מעלה שאלה עובדתית המצריכה הצגת ראיות. לפיכך, שגה בית המשפט קמא משבחר להחזיר את הענין למשקם לבחינה עובדתית. אשר לפרשנות הראויה של הצו נטען, כי לשון צו המינוי הינה חד משמעית ואינה נתונה בספק; על פי עקרונות כלליים, תפקיד כונס הנכסים על פי דיני החברות הוא לממש נכסים משועבדים, וכך יש לפרש את צו המינוי; כן נטען, כי הכונס הינו זרוע ארוכה של בית המשפט, ולפיכך הנחיות שניתנו למשיב על ידי נושים מובטחים ושאינם מובטחים הינן חסרות כל תוקף ללא עיגונן בצו שיפוטי. לאור זאת, גורס המבקש, כי לשאלות העובדתיות במקרה זה אין כל משמעות לענין פרשנות צו המינוי של המשיב, וללא עיגון בצו המינוי של בית המשפט, אין להן כל תוקף נורמטיבי.

המבקש מוסיף, כי בית המשפט סטה מהעיקרון המנחה הכללי בנושא תשלום שכר כונסי נכסים על פי התקנות לפיו שכר כונס לא יחושב על פי אמת מידה של מאמץ אלא על פי היקף גבייה. תקנה 10(ב) לתקנות, המאפשרת תשלום שכר שלא על פי גבייה בפועל, הינה החריג לכלל, ואינה משקפת את העקרון הנוהג דרך כלל. יתר על כן, תקנה זו מתייחסת לבעל תפקיד זמני הממונה לשם תפיסת רכוש ושמירתו בלבד. במקרה זה אין רלבנטיות לתקנה זו, שכן אין מדובר במינוי כונס זמני אלא במינוי כונס קבוע למשך שנים רבות, ולכן אין כל תחולה לתקנה האמורה.

על כך מוסיף המבקש וטוען כי שגה בית המשפט המחוזי כשהתערב בהחלטת המשקם, משאין זה נהוג להתערב בביקורת שיפוטית בשאלת שכר טרחתו של בעל תפקיד אלא במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל.

לבסוף, טוען המבקש כי המשיב מנוע מלטעון את טענותיו, וזאת לאור עמדות סותרות שביטא המשיב בפני בית המשפט ביחס לאופי תפקידו במהלך השנים. על פי הנטען המשיב הציג עצמו לאורך שנים כמי שמונה ככונס לצורך מימוש נכסי האגודה, ולא רק לצורך תפיסתם. משכך, חלה עליו מניעות מלטעון כיום לחלותה של תקנה 10(ב) לתקנות על עניינו.

הכרעה:

דין הבקשה לרשות ערעור להידחות בלא צורך בקבלת תשובה. לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט הנוגעת להחלטת משקם. התערבות בית משפט זה בבקשות רשות ערעור מסוג זה הינה מצומצמת ביותר. חוק ההסדרים קובע הוראות בנוגע למעמד פסק משקם. פרק ה' לחוק מחיל על מנגנון המשקם ופסק המשקם את מרבית ההוראות החלות על פסקי בוררות לפי חוק הבוררות בשינויים המתחייבים וזוהי לשון ההוראות הצריכות לענין:

27. פסק המשקם

עם הסדרת החוב של גורם חקלאי, יתן המשקם לגביו פסק מנומק; על פסק המשקם יחולו הוראות פרק ה' לחוק הבוררות, בשינויים המחוייבים, למעט סעיפים 24 ו-29א.

28.ביטול פסק [תיקון: תשנ"ג]

(א) בית המשפט המחוזי רשאי, על פי בקשת חייב, נושה או ערב שעליהם חל פסק המשקם, לבטלו, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו למשקם, בשל אחד מאלה:

(1) המשקם חרג מסמכותו;

(2) עילה מהעילות המנויות בסעיף 9) ,(5) ,(4)24) ו-(10) לחוק הבוררות;

(3) טעות גלויה על פני הפסק.

(ב) הפניה לבית המשפט תהיה על פי המועדים הקבועים בחוק הבוררות.

29. ערעור

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לפי סעיף 28, יהיה בהתאם לחוק הבוררות.

בדומה לפסק בורר, בית משפט זה עמד לא אחת על היקף הביקורת השיפוטית המצומצם המוחל על הליכים הקשורים בפסק משקם (רע"א 6726/96 אבו אברהם ו-11 אחרים נ' בית נקופה

פ"ד נה(5) 166; רע"א דוד נפטי נ' באר טוביה מושב להתיישבות חקלאית תק-על 2006(3) 4380; ע"א 6330/99 משה יערי ו-66 אחרים נ' כפר ביאליק תק-על 2001(2) 291). כלל זה חל גם על מידת ההיענות לבקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט מחוזי בענין פסק משקם, בדומה לכלל החל ביחס לפסק בורר. לאור הדמיון הרב בין מוסד המשקם למוסד הבוררות, מיתחם ההתערבות על החלטות הקשורות בהם דומה. ואכן, כלל הוא, כי "רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות, אינה ניתנת כדבר שבשגרה. שמורה היא למקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. ריסון שיפוטי זה מגשים את תכליתו של חוק הבוררות, שהצר את הביקורת הערעורית על החלטות בית משפט בענייני בוררות והגבילן לערעור ברשות בלבד. הוא מתחייב ממהותו של מוסד הבוררות, כמנגנון חלופי להכרעה בסכסוכים בדרך מהירה וצודקת, שאינו כפוף בהכרח לכללי סדר הדין ודיני הראיות, ומושתת על רצון הצדדים (סעיף 38 לחוק הבוררות; ע"א 4886/00 ראובן גרוס נ' אהרון קידר , פ"ד נז (5) 933, 942; רע"א 9041/05 " אמרי חיים" עמותה רשומה נ' ויזל (טרם פורסם))" (רע"א 1066/06 ארסד נ' רונן (טרם פורסם)). עקרונות אלו עומדים שרירים ותקפים גם בהליכי שיקום מכוח חוק ההסדרים.

בית המשפט המחוזי מצא כי זכויותיו הדיוניות של הכונס קופחו בהליך בפני המשקם, בכך שלא ניתן לו יומו לפרוש תשתית ראייתית שתשפוך אור על אופי תפקידו והתכלית לשמה מונה, ככל שאלה רלבנטיים לאמת המידה שיש להחיל בקביעת שכר הטרחה המגיע לו. מדובר במילוי תפקיד למשך שנים רבות שמהות הקריטריון לצורך אומדן שכר הטרחה הוא בעל משקל רציני. לשם כך, הוחזר הענין למשקם, כדי לתקן את מה שנראה בעיניו כפגם דיוני שנפל בהליך בפני המשקם. ברי, כי מהלך כזה אינו מקיים את התנאים הנדרשים לצורך מתן רשות ערעור בהחלטה שיפוטית הקשורה לפסק משקם. אין מדובר בענין בעל אופי משפטי או ציבורי החורג מעניינם של הצדדים, ואין עולות בו שאלות אשר שורת הצדק ומניעת עיוות דין מצדיקות התערבות בהן. המשקם יאפשר לכונס לפרוש את ראיותיו, ועל פיהן ישקול מחדש מהו הבסיס המשפטי הראוי על פי תקנות החברות להעריך את שכר הטרחה המגיע לו בגין ביצוע תפקידו במשך שנות עבודה רבות ככונס נכסים.

לאור האמור, אין מקום לבקשת רשות הערעור.

מעבר לנדרש אציין, כי גם לגוף הענין לא מצאתי פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי, אשר הורה על קיום בירור עובדתי בדבר אופי תפקידו של הכונס לצורך קביעת אמת המידה הראויה לאומדן שכרו. צו המינוי הוא מסמך משפטי הקובע את מינויו של הכונס לתפקיד. התחקות אחר התכלית הספציפית לשמה מונה הכונס לתפקידו עשויה ללמד על אופיו של התפקיד, ועשויה להיות לכך השלכה ישירה על הבסיס הראוי לקביעת שכר הטרחה המגיע בעבורו.

בקשת רשות הערעור נדחית.