רע"א 1356/06 בעז עצמון נ. חיים אלקובי

1.

ב קשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ב' אוקון), בגדרו דחה בית המשפט בקשה של המבקשים (להלן: עצמון ) לבטל שלושה פסקי בוררות הנוגעים להם ולמשיבים.

2.

עצמון פנו לבית המשפט בבקשה לבטל שלושה פסקי בוררות, שניתנו על ידי הבוררים, עורכי-הדין תוסייה-כהן ודורון לנגה (להלן: הבוררים ). פסק הבוררות הראשון, בין עצמון למשיבים 1 ו-2, ניתן ביום 20.6.02 (להלן: פסק הבוררות

הראשון ); פסק הבוררות השני, בין עצמון למשיבים 1 ו-2, ניתן ביום 19.11.02 (להלן: פסק הבוררות השני ). ביום 2.8.04 ניתן פסק הבוררות השלישי, בין עצמון למשיבים 3 ו-4 (להלן: פסק הבוררות השלישי ).

3.

ביום 22.10.99 נקשר הסכם שכונה "הסכם התקשרות בעסקה משותפת" (להלן: "הסכם ההתקשרות" ) בין עצמון לבין המשיבים 1 ו-2, חיים אלקובי ויעקב שני (להלן:

המלווים ). "הסכם ההתקשרות" נקשר על רקע זכיית עצמון במכרז של מינהל מקרקעי ישראל לחכירת מגרש שבו ייבנו 12 דירות. בעקבות זכייה זו, נזקקו עצמון לסיוע במימון לצורך רכישת המגרש ותשלום הוצאות הפיתוח והמיסים. עצמון פנו לצורך כך למלווים. בעקבות זאת, נקשר "הסכם ההתקשרות" בין עצמון למלווים בדבר מתן הלוואה, והוא כלל תניית בוררות, אשר הסמיכה את הבוררים להכריע בחילוקי הדעות שיתעוררו בין הצדדים בכל עניין הנוגע להסכם.

4.

במקביל, ביום 24.12.01, נערך הסכם בוררות בין עצמון לבין משיבים 3 ו-4 (להלן: הקבלנים ).

5.

לאחר זמן מה נתגלעה מחלוקת בין עצמון למלווים, והוחלט ליישבה באמצעות הליך של בוררות. ביום 12.6.02 הגיעו עצמון והמלווים להסכמה כי יש להחליף את "הסכם ההתקשרות" בהסכם אחר, אשר כונה בשם "הסכם - ראשי פרקים". למרות ש"הסכם - ראשי פרקים" בא במקום "הסכם ההתקשרות", נאמר בו כי הוראת הבוררות שנכללה ב"הסכם ההתקשרות" תיוותר בעינה. ב"הסכם - ראשי פרקים" נזכר גורם נוסף, והוא "הקבלן שמעון קופל ו/או חברת עם יהונתן בע"מ" , הם הקבלנים, אשר לגביהם נקבע, כי כל סכום שבו יחויבו אלה האחרונים כלפי עצמון בהליך הבוררות המתנהל בין צדדים אלה, יחול על המלווים, "או יקוזז מסך החיובים והתחייבויותיו של עצמון כלפי המלווים בהליך זה".

6.

הבוררות הראשונה התנהלה בין עצמון לבין המלווים, ועניינה היה בקביעת גובה הריבית של ההלוואה שהעמידו המלווים לרשות עצמון. ביום 20.6.02 נתנו הבוררים את פסק הבוררות הראשון, בו נקבע שיעור הריבית של ההלוואה.

7.

הבוררות השנייה התנהלה בין עצמון לבין המלווים, ובסופה ניתן על-ידי הבוררים פסק הבוררות השני, לפיו סכום החוב שחב עצמון למלווים עומד על 3,509,558 ש"ח. ביום 30.7.03 נתן בית המשפט המחוזי בירושלים בה"פ 2002/03 (כב' השופטת ח' בן עמי) את אישורו לפסק הבוררות השני, בציינו, כי עצמון אינם מבקשים את ביטולו של פסק בוררות זה, אלא מבקשים לקשור את פסק הבוררות הנוכחי לבוררות השלישית שהתנהלה אותה עת בין עצמון למשיבים 3 ו-4, כפי שיפורט להלן. בית המשפט לא קיבל את בקשת עצמון לקשור בין הבוררות השנייה לשלישית, ואישר, כאמור, את פסק הבוררות השני.

8.

הבוררות השלישית התקיימה בין עצמון לבין הקבלנים. בפסק הבוררות השלישי שניתן ביום 2.8.04 נקבע, כי עצמון זכאים לקבל מהקבלנים סך של 409,922 ש"ח בתוספת מע"מ. הבוררים הורו כי סכום זה יקוזז מחובה של עצמון למלווים, כאמור "בהסכם ראשי-פרקים".

9.

ביום 8.5.05 עתרו עצמון לבית המשפט המחוזי בירושלים לבטל את כל שלושה פסקי הבוררות.

10.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת עצמון על כל היבטיה. תחילה קבע, כי אין לקבל את טענת עצמון כאילו מ דובר

בשלושה הליכים שיש לראותם כהליך בוררות אחד. נקבע, כי מ דובר

בבוררויות נפרדות בנושאים שונים ובין צדדים שונים, אף שישנה השלכה הדדית ביניהם מבחינת התוצאות. לדבריו, כך השקיף ההסכם בין הצדדים על הליכי הבוררות השונים, באופן דומה השקיפו על כך הבוררים עצמם, וגם עצמון עצמם התייחסו כך להליכי הבוררות שהתנהלו בעניינם. ואמנם בוררות אחת נגעה לחיובי עצמון כלפי המלווים, והאחרת עסקה בחיובי הקבלנים כלפי עצמון.

אשר לפסק הבוררות הראשון, הנוגע לשיעור הריבית בחוב עצמון למלווים, קבע בית המשפט כי הפסק ניתן ביום 20.6.02, וביטולו מעולם לא נתבקש בטרם פנו עצמון בחודש מאי 2005 לבטל את שלושת פסקי הבוררים. לאור זאת, ברי כי הם איחרו את המועד הקבוע בחוק להגשת בקשה לבטל את הפסק. מעבר לנדרש, נקבע לענין זה כי אין גם יסוד לטענת עצמון ביחס לפסיקת הבוררים לגופה. הפסיקה בעניין גובה הריבית ניתנה על בסיס חומר עובדתי שנפרש בפני הבוררים, שעצמון לא ראו לתקוף אותה גם בחלוף מספר שנים.

אשר לפסק הבוררים השני בענין גובה החוב למלווים, פסק זה אושר על ידי בית המשפט המחוזי בה"פ 2002/03 ביום 30.7.03. על פסק דין זה לא הוגש כל ערעור, וממילא הוא הפך חלוט. טענות עצמון כנגד פסק בורר שאושר באישור חלוט אינן יכולות ואינן צריכות להידון לגופן. בית המשפט ציין אף למעלה מן הנדרש, כי לטענות שהועלו בהקשר זה לא הונח יסוד של ממש.

אשר לפסק השלישי, הנוגע למערכת היחסים בין עצמון לקבלנים, נטען, כי הפסק ניתן לאחר חלוף התקופה למתן הפסק. לענין זה ציין בית המשפט קמא כי החומר בתיק מצביע על כך שהבוררים ניסו לבצע את מלאכתם, אך נאלצו להתגבר על עיכובים שונים שנגרמו על ידי בעלי הדין. כמו כן, לא הונח יסוד ראייתי לטענה בדבר האיחור, כנדרש לצורך ביסוסה של טענה כזו. בסופו של יום, דחה בית המשפט את בקשת הביטול של שני פסקי הבוררים, הראשון והשני, ואישר את פסק הבוררים השלישי.

11.

מכאן בקשת רשות הערעור המונחת לפני. בגדר הבקשה טוענים עצמון באשר לפסק הבוררות הראשון, כי בית המשפט המחוזי טעה, עת ציין כי הבוררים לא חויבו לפסוק לפי הדין, מקום שבשטר הבוררות הוסכם במפורש כי הבוררים יפסקו על פי הדין המהותי החל במדינת ישראל. עוד נטען בהקשר זה, כי יש לדחות את קביעת בית המשפט לפיה חלף זה מכבר המועד לתקיפת פסק הבוררות הראשון, וזאת מאחר שהבוררים הגישו בקשה להארכת מועד, אשר נענתה בחיוב על ידי כב' השופטת אורית אפעל גבאי ביום 20.4.05. בדרך עקיפין, מבקשים עצמון לטעון כנגד פסק הבוררות השני בטוענם כי למבקש 1, בועז עצמון, לא ניתנה הזדמנות לטעון את טענותיו ומשכך ראוי לבטל את פסק הבוררות השני מכח עילת הביטול שבסעיף 24(10) לחוק הבוררות. אשר לפסק הבוררות השלישי, נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו כלל לטענה העיקרית שהועלתה מטעם עצמון, והיא כי בין הצדדים אין הסכם בוררות בר-תוקף, שכן הסכם הבוררות שנערך ביום 24.12.01 לא נחתם על ידי הצדדים לבוררות, ועל כן דינו להתבטל. מי שחתם על הסכם הבוררות הוא שמעון קופל, אשר לא היתה בידו זכות חתימה, שכן על פי תקנון הקבלנים נדרשת חתימתה של זהבה קופל כדי לחייב את החברה, וחתימתה לא הושגה.

12.

מנגד, טוענים המשיבים כי מ דובר

בבוררויות שונות לחלוטין זו מזו, וכי הקשר היחידי בין הבוררות בין עצמון למלווים לבין הבוררות בין עצמון לקבלנים הוא בקביעה כי תינתן אפשרות לביצוע קיזוז בין הסכומים שייפסקו בתום שני מסלולי הבוררויות. אשר לבוררות הראשונה, ביטולה לא נתבקש, והמועד לכך חלף מזה שנים. אשר לבוררות השנייה, הרי שניתן פסק דין חלוט, המאשר את הבוררות, ועל כן מ דובר בפסק סופי שאין אפשרות לבטלו עתה. אשר לבוררות השלישית, נטען, כי עצמון חתומים על שטר בוררות, ולפיכך הם מנועים מלהעלות טענה של היעדר הסכם בוררות בר-תוקף, בשל העדר חתימה מספקת של הצד שכנגד, ולא כל שכן לאחר חלוף שנים כה רבות.

13.

דין הבקשה לרשות ערעור להידחות. ראשית, כלל הוא כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות שמורה למקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. ריסון שיפוטי זה מגשים את תכליתו של חוק הבוררות, שהצר את הביקורת הערעורית על החלטות בית משפט בענייני בוררות, והגבילן לערעור ברשות בלבד. הוא מתחייב ממהותו של מוסד הבוררות, כמנגנון חלופי להכרעה בסכסוכים בדרך מהירה וצודקת, שאינו כפוף בהכרח לכללי סדר הדין ודיני הראיות, ומושתת על רצון הצדדים (סעיף 38 לחוק הבוררות; ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר , פ"ד נז(5) 933, 942 (2003); רע"א 9041/05 "אמרי חיים" עמותה רשומה נ' ויזל (לא פורסמה, 6.9.2007)). מקרה זה אינו מקיים אף אחד מתנאי הסף למתן רשות ערעור, ולכן דין הבקשה להידחות על הסף.

14.

מעבר לצורך, אציין את הדברים הבאים:

ראשית, צדק בית המשפט קמא בהשקיפו על שלושת הליכי הבוררות כהליכים נפרדים שכל אחד מהם הניב פסק בורר נפרד, וזאת, אף כי היתה קורלציה והקרנה הדדית בין הליכי הבוררות השונים מבחינת יישום תוצאותיהם הסופיות. כך השקיפו כל הנוגעים בדבר על טיב ההליכים האמורים. פועל יוצא מכך הוא, כי מועד הגשת בקשת ביטול ביחס לפסק הראשון חלף עבר מזה שנים בטרם הוגשה בקשת הביטול נשוא הליך זה. בהקשר זה יצויין, כי הארכת המועד שעצמון ביקשו וקיבלו נגעה לבוררות השלישית בלבד, והיא אינה מתייחסת לשתי הבוררויות הראשונות (החלטת כב' השופטת אפעל-גבאי מיום 20.4.05). מאחר שפסק הבורר הראשון שוב אינו נתון לבקשת ביטול, אין מקום להתייחס לגוף הטענות שהועלו לצורך ביטולו.

15.

אין מקום גם לנסיונם של עצמון להשיג על פסק הבורר השני, אשר אושר בידי בית המשפט המחוזי, ואישור זה הפך חלוט משלא הוגש עליו ערעור.

16.

הנסיון לבטל את הפסק השלישי כשל, מן הטעם שעצמון לא הניחו כל יסוד עובדתי לטענתם כי דין הפסק להתבטל מחמת העיכוב שבנתינתו.

מדברים אלה עולה, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות על כל היבטיה.

עצמון ישלמו את שכ"ט המשיבים בסך 15,000 ש"ח שיחולק בחלקים שווים בין משיבים 1 ו-2 מצד אחד לבין משיבים 3 ו-4 מצד שני.