רע"א 8882/06 אלכס טרכטנברג נ. סיל מזון בע"מ

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופט י' זפט), שדחה את בקשת המבקשים לביטול מינוי בורר שמונה מכוח סעיף בוררות בהסכם. כן מוגשת בקשה לסעד זמני בערעור.

עניינה של המחלוקת בין הצדדים בהסכם שיתוף פעולה לעיבוד דגים ולשיווקם, שנחתם בחודש ינואר 1994 בין המשיבה לבין "יזם", ששמו לא נזכר בהסכם, שהמבקש 1 (להלן – המבקש) נרשם כנציגו. הסכם זה, כלל תניית בוררות כוללת, לפיה כל מחלוקת בין הצדדים להסכם בכל הנוגע להסכם, תועבר להכרעת בורר, שימונה בהליך מסוים. מכוח ההסכם, מונה בורר לדון בסכסוך שבין המשיבה למבקשים.

המבקשים הגישו בקשה לבית המשפט המחוזי לביטול מינוי הבורר. לטענתם, המדובר בטיוטת הסכם, שלא הגיעה לכדי הסכם מוגמר, וכן כי בניגוד לנחזה על גבי ההסכם, המבקש מעולם לא חתם עליו. לחילופין, טענו, כי הם כלל אינם צד להסכם. לדבריהם, הצדדים להסכם הינם המשיבה וכן חברה שעתידה הייתה לקום, שמקום מושבה בהולנד ואשר בסופו של דבר לא קמה. המבקש חתם בשמה של חברה זו בלבד, ולא היה צד ישיר להסכם.

בבית המשפט המחוזי, הודה המבקש כי בפגישה בחודש ינואר 1994 אכן נחתם ההסכם. בית המשפט המחוזי קבע על יסוד ראיות שהובאו כי המבקש נכח בפגישה בשנת 1994, וחתם על ההסכם בשם היזם. בהתאם לכך, נקבע כי המבקש הינו צד להסכם הבוררות נשוא הבקשה. באשר ליתר המבקשים נקבע, כי אף הם צד לאותו הסכם. אמנם חתימתם אינה מופיעה עליו, אולם המבקש אישר בתצהירו כי המשא והמתן בין המבקשים לבין המשיבה נוהל על-ידו באופן בלעדי. מעבר לכך, מניות חברה שההסכם דן בה, שהוקצו על פי ההסכם ליזם, חולקו בין המבקשים כולם. בית המשפט קבע כי המבקשים "נטלו על עצמם התחייבויות מכח ההסכם וממילא היו צד להסכם".

בבקשה זו, המבקשים אינם משיגים עוד על טענת המשיבה, אשר בית המשפט המחוזי קיבלה, לפיה קיים הסכם בוררות, וכי המבקש אכן חתום עליו (בין אם חתם בעצמו ובין אם שמו הוסף בהסכמתו). תחת זאת, הם טוענים כי המבקש אינו צד ישיר להסכם, אלא הוא חתם בשמה של חברה הולנדית, ששמה לא נרשם בהסכם, ואשר בסופו של יום לא קמה. כן הם טוענים כי יתר המבקשים, אשר אינם חתומים על ההסכם, אינם צד לו. בהקשר זה הם מעלים טענה חדשה, לפיה אישורו של המבקש בתצהירו כי ייצג גם את יתר המבקשים במשא והמתן, אינה יכולה לחייבם לעניין הסכם הבוררות. זאת, נוכח הוראת סעיף 5(א) ל חוק השליחות , תשכ"ה-1965, הקובעת כי השליחות אינה חלה, בהיעדר הרשאה מפורשת, על הליכים לפני בית משפט, בית דין, או בורר.

דין הבקשה להידחות בלא צורך בקבלת תשובה. כלל הוא, כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות, אינה ניתנת כדבר שבשגרה. שמורה היא למקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. ריסון שיפוטי זה מגשים את תכליתו של חוק הבוררות, שהצר את הביקורת הערעורית על החלטות בית משפט בענייני בוררות והגבילן לערעור ברשות בלבד. הוא מתחייב ממהותו של מוסד הבוררות, כמנגנון חלופי להכרעה בסכסוכים בדרך מהירה וצודקת, שאינו כפוף בהכרח לכללי סדר הדין ודיני הראיות, ומושתת על רצון הצדדים (סעיף 38 לחוק הבוררות ; ע"א 4886/00 ראובן גרוס נ' אהרון קידר , פ"ד נז (5) 933, 942; רע"א 9041/05 " אמרי חיים" עמותה רשומה נ' ויזל (טרם פורסם))" (רע"א 1066/06 ארסד נ' רונן (טרם פורסם)). המבקשים ניסו לשוות להכרעת בית המשפט המחוזי מימד עקרוני אולם לאמיתו של דבר, השאלה שבית המשפט המחוזי דן בה היא שאלה עובדתית בעיקרה, שעניינה האם נתן פלוני הסכמתו להיות צד להסכם הבוררות, אם לאו. בית המשפט המחוזי מצא כי המבקש אכן הסכים להיות צד להסכם, וכי אף יתר המבקשים נטלו על עצמם התחייבויות מכוחו, ולפיכך אף הם צד לו. הכרעה זו אינה מעוררת כל שאלה משפטית כללית, העשויה להצדיק מתן רשות לערער. לאור זאת דין הבקשה לרשות ערעור להידחות, ועימה גם הבקשה לסעד זמני בערעור.