רע"א 4921/06 א.ע.נ חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ. אהרון דומין

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת א' הלמן), אשר דחה את בקשת המבקשים לעיכוב ההליכים בת.א. 583/03 בהתאם לסעיף 5 ל חוק הבוררות, תשכ"ח–1968 . עוד נתבקש לעכב ביצועה של החלטה זו, לאחר שבקשה לעיכוב הליכים נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. כמו כן, משיגים המבקשים על החלטת בית המשפט לחייבם בהוצאות.

2.בין מבקשת 1 למשיב נחתם הסכם קומבינציה (להלן- ההסכם ). על פי סעיף 17 להסכם, מחלוקות בין הצדדים תוכרענה על ידי בורר מוסכם, שימונה על ידי הצדדים. ביום 8.4.03 הגיש המשיב תביעה לבית המשפט קמא, שעילתה הפרת ההסכם. ביום 22.9.05 תוקן כתב התביעה, וצורף נתבע נוסף (מבקש 3). בעקבות תיקון התביעה הוגש לראשונה כתב הגנה (ביום 5.1.06), בו נטען כטענה מקדמית, כי יש להעביר את המחלוקת לבוררות, בהסתמך על ההסכם. בנוסף, עתרו המבקשים בנפרד לעכב את ההליכים בתובענה ולהעבירה להכרעת בורר בהתאם לסעיף 17 להסכם.

3.בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשים לעיכוב הליכים, בשל העדר ראיה פוזיטיבית לנכונות המבקשים להתדיין בבוררות. מסקנה זו הוסקה מהיות הבקשה לעיכוב הליכים לקונית. כל שנאמר בה הוא כי קיים הסכם בוררות בין הצדדים. אין בה טענה לפיה המבקשים היו מוכנים לקיים את הבוררות, ולא צורף לה תצהיר מטעם המבקשים או ראיה אחרת, שיש בה ללמד על נכונותם. המבקשים הפנו בכתב ההגנה לסעיף הבוררות בהסכם בין הצדדים, וביקשו להורות על מחיקת התביעה, מבלי לציין שהם נכונים לקיים את הבוררות. גם בתגובתם לתגובת המשיב, לא התייחסו המבקשים לטענות המשיב בנוגע לאי נכונותם לקיים את הבוררות. לכתב ההגנה ולבקשת עיכוב ההליכים, לא צירפו המבקשים התייחסות למכתבי התראה שנשלחו אליהם עוד בשנים 2001 ו- 2002, ממנה ניתן היה ללמוד האם הביעו נכונותם כבר אז לקיים את הבוררות. למעלה מהדרוש, נקבע כי ביתר טענות המשיב לא היה כדי לשלול עיכוב הליכים כמבוקש. אולם משלא גילו המבקשים רצון ונכונות להביא לסיום הסכסוך ביניהם בדרך של בוררות, אין הצדקה לעיכוב ההליכים, ויש לאפשר למשיב למצות את הדרך בה נקט, כאשר פנה לערכאה שיפוטית. המבקשים חויבו בהוצאות המשיב.

4.על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור. עיקר טענתם של המבקשים היא כי שגה בית המשפט בדחיית בקשתם לעיכוב הליכים והפניית המחלוקת להתדיינות בפני בורר, מכיוון שהעיכוב בהעלאת בקשתם נבע מהתנהגות המשיב. לדבריהם, בקשתם הוגשה מיד לאחר שנודע למבקשים על התביעה ונימוקיה. המבקשים טוענים כי יהא זה נכון וצודק להפנות את המחלוקת לבירור בפני בורר, כפי שהוסכם בין הצדדים בהסכם, וכמקובל על פי הדין. אשר לחיובם בהוצאות, טוענים המבקשים, כי מדובר בהחלטה מוטעית. הבקשה לעיכוב הליכים הוגשה כדין ובמועד. המשיב הוא האחראי היחיד לעיכוב שנוצר בבירור תביעתו, והוא שהיה אמור לשאת בהוצאות. בכל מקרה, לא היה מקום לחייב את מבקשים 2 ו- 3 בהוצאות, כיוון שהבקשה לעיכוב הליכים הוגשה על ידי מבקשת 1 בלבד. מבקשים 2 ו- 3 אינם צד להסכם הקומבינציה ואינם קשורים להסכם הבוררות. הם צירפו הצהרותיהם בדבר הסכמתם להצטרף להליך הבוררות רק על מנת ליעל את בירור המחלוקת בין מבקשת 1 והמשיב, ולהימנע מפיצול הדיון.

5.דין הבקשה להידחות, בלא צורך בקבלת תשובה. כלל הוא, כי רשות ערעור על החלטת בית משפט בענייני בוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה. שמורה היא למקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. ריסון שיפוטי זה מגשים את תכליתו של חוק הבוררות, שהצר את הביקורת הערעורית על החלטות בית משפט בענייני בוררות, והגבילן לערעור ברשות בלבד (סעיף 38 ל חוק הבוררות ; ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר , פ"ד נז(5)933, 942; רע"א 9041/05 "אמרי חיים" נ' ויזל (לא פורסם); רע"א 1066/06 ארסד נ' רונן (לא פורסם)). בעניין זה לא מתעוררות שאלות בעלות אופי כללי המצדיקות מתן רשות ערעור.

6.גם לגופם של דברים, אין מקום להיענות לבקשת המבקשים לרשות ערעור. בית המשפט המחוזי נימק את דחיית הבקשה לעיכוב הליכים בהעדר ראייה פוזיטיבית לנכונות המבקשים להתדיין בבוררות. לא במקרה, מחייב סעיף 5 לחוק הבוררות כי עיכוב הליכים יותנה בכך שהמבקש " היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה, ועדיין הוא מוכן לכך". תנאי זה נועד להבטיח שעיכוב הליכי תביעה המתבררת בבית משפט לא יתגלה כעיכוב סרק, אשר ישלול מצד אחד מהתובע את האפשרות לברר את המחלוקת בערכאות, ומצד שני יתברר כי מבקש העיכוב כלל אינו מוכן להתדיין בבוררות, והתובע יצא קרח מכאן ומכאן. לאור זאת, כבר נקבע, כי בית המשפט לא יחליט בדבר עיכוב הליכי תביעה עקב קיום הסכם בוררות בלא שהוכח בפניו כי מבקש העיכוב היה מוכן לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשיך בה, ועודנו מוכן לכך (ע"א 286/83 קמר נ' רובינסון-ליפסקי , פ"ד לז(4)245, 248; רע"א 254/88 קבוץ קדרים נ' מורד ואח ', פ"ד מב(3)74). בפני בית המשפט קמא בענייננו לא הונחה תשתית עובדתית ממנה ניתן להסיק על התמלאותו של תנאי זה. אין עילה להתערב בקביעתו כי התנאי לא הוכח בפניו וכי לפיכך לא נתקיימו הדרישות המוקדמות לעיכוב הליכי התביעה בשל הסכם בוררות. אשר לחיוב בהוצאות, אין מדרכו של בית משפט של ערעור להתערב בפסיקת הוצאות שפסקה הערכאה הדיונית. מקל וחומר כך הוא כאשר ההתערבות מתבקשת במסגרת בקשת רשות ערעור (רע"א 6322/99 קרן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה (לא פורסם); רע"א 913/00 זיו נ' ינאי (לא פורסם); רע"א 2614/04 א.ב.ג.ד.ה בניה ופיתוח בע"מ ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם)).

7.על יסוד האמור, דין בקשת רשות הערעור להידחות, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי.