ע"פ 2393/06 כאמל סאלח חמוד ז"ל נ. מדינת ישראל

כלום יכול קורבן העבירה או משפחתו לערער על החלטה של בית המשפט המחוזי שלא לחדש הליכים כנגד נאשם שהופסקו נגדו ההליכים בשל הקביעה כי אין הוא מסוגל לעמוד לדין? זו השאלה הניצבת לפני בהליך זה.

1.כנגד נאשם הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה בעבירה של רצח (פ"ח 2035/05 חיפה). המאשימה טענה, לאור חוות דעת פסיכיאטרית, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין. בהמשך לכך נקבע (ביום 22.5.05), בהסכמת סניגורו של הנאשם, כי ינתן כנגד הנאשם צו אשפוז לפי סעיף 15א לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן: חוק הטיפול) ובמקביל, הוחלט על הפסקת ההליכים כנגד הנאשם מכוח סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 (להלן: חסד"פ).

2.ביום 19.12.05 פנתה משפחתו של קורבן העבירה (להלן: המבקשת) לבית המשפט המחוזי בבקשה לחידוש ההליכים כנגד הנאשם בטענה כי אין ממש בקביעה הנוגעת לאי מסוגלותו לעמוד לדין. המאשימה-המשיבה התנגדה לבקשה זו. היא טענה כי למבקשת אין מעמד בדין בבקשה מעין זו ולכן אין בידה לבקש את חידוש ההליכים כנגד הנאשם. עוד הוזכרה לגופו של עניין חוות הדעת הפסיכיאטרית ממנה עולה כי הנאשם אינו מסוגל בעת הזו לעמוד לדין. בית המשפט, בהחלטתו מיום 15.1.06, דחה את הבקשה לחידוש ההליכים תוך שקבע כי "ביהמ"ש לא יורה על פתיחת הליכי המשפט משום שהמאשימה מתנגדת לכך". על החלטה זו הוגש הערעור דנן.

3.עם הגשת הליך זה ביקשתי את עמדות הצדדים בשאלה "במסגרת איזה הליך – אם בכלל – ניתן לברר ההשגה על החלטת בית המשפט המחוזי" (החלטתי מיום 20.3.06). כן הורתי (ביום 22.5.06) על צירופו של הנאשם בפ"ח 2035/05 כמשיב בהליך זה. וביקשתי את עמדתו בנדון. המבקשת טענה כי התביעה הפרה את חובתה על פי חוק נפגעי זכויות עבירה, התשס"א-2001 (להלן: חוק זכויות נפגעי עבירה) ולא התייעצה עם המבקשת או דיווחה לה על ההתפתחויות בתיק. לו היתה נועצת במבקשת היתה משימה ליבה לטענתה כי נפלו פגמים של ממש בחוות הדעת הפסיכיאטרית ואין כל הצדקה להפסקת ההליכים כנגד הנאשם מטעמי אי מסוגלות. אף אם אין הוראה מפורשת בדין המקנה מעמד למבקשת בהליכים אלו, הרי שיש להכיר במעמד מעין זה אם מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט אם מכוח מוסד "ידיד בית המשפט" שקנה לו אחיזה במקומותינו. המשיבה, בתגובתה, טענה כי אין למבקשת כל מעמד בהליך זה. היות והצו שניתן כנגד המבקש דינו כדין הרשעה, הרי שרק הצדדים להליך העיקרי – המאשימה והנאשם – יכולים להשיג עליו. גם בשים לב למגמות לעניין הכרה במעמד הקורבן בהליך הפלילי הרי שלא הוקנה בדין החרות מעמד למשפחת קורבן העבירה לצורך הגשת ערעור ואין מקום להסדיר עניין זה על ידי סמכות טבועה זו או אחרת אלא שהעניין מסור למחוקק. לבסוף נטען כי לא נתקיימו בנדון הכללים והחריגים המאפשרים צירוף בעל דין כ"ידיד בית המשפט". הנאשם-המשיב, בתגובתו לשאלת בירורו של ערעור זה (על ידי בא כוחו), טען גם הוא כי אין למערערים מעמד בדין להגשתו. הנאשם ביקש להצטרף לטענות המשיבה בעניין זה והדגיש כי שעה שההחלטה על הפסקת ההליכים דינה כדין הרשעה בהליך פלילי, רק המדינה או הנאשם יכולים לערער על החלטה זו. הנאשם הוסיף, כי ההחלטה להפסיק את ההליך נכונה היתה לגופה ואין ממש בטענות אלו של המבקשת.

4.לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות הצדדים נחה דעתי כי יש להמשיך ולברר הליך זה כערעור בזכות. נקודת המוצא הנה כי זכות הערעור מצריכה מקור בדין החרות למימושה (ראו והשוו בג"ץ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל , פ"ד מב(1) 353; ע"פ 426/87 שוקרי נ' מדינת ישראל , פ"ד מב(1) 732; רע"א 9041/05 "אמרי חיים" עמותה רשומה נ' ויזל (לא פורסם)). מכאן נובע בין היתר כי לא כל מי ש"נפגע" מפסק דין יכול בהכרח להשיג עליו (ראו ע"א 761/85 ליפשיץ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה , פ"ד מו(1) 342). זאת ועוד: גם אם הדין מקנה זכות ערעור לבעלי הדין המקוריים בהליך, אין בכך כדי להקנות זכות ערעור גם לבעלי דין נלווים להליך. במצבים מעין אלה תוכר זכות הערעור למי שלא היה בעל דין בהליך המקורי אם המדובר בהשגה על הכרעות סופיות שניתנו בו והמשנות את מצב זכויותיו ההופלדיאניות כך שיש לראות בו משום בעל דין "בפועל" (ראו בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(1) 670; השוו רע"פ 8266/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום , פ"ד נב(3) 721).

5.על רקע זה, לו נדרשתי לשאלה אם יכולה המבקשת לערער על ההחלטה להפסיק את ההליכים כנגד הנאשם, ספק אם היה מקום לאפשר לה ערעור מעין זה. סעיף 15(ו) לחוק הטיפול, קובע כי "לעניין ערעור דינו של צו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) כדין הרשעה". במצב דברים זה, זכות הערעור על החלטה כאמור מסורה לנאשם עצמו ולמשיבה (וראו סעיף 198 לחסד"פ). המבקשת לא הצביעה על הוראה בדין המאפשרת לה לערער על החלטה זו ובאין הוראה בדין, אין כעקרון זכות ערעור (ראו והשוו בג"ץ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל , פ"ד מב(1) 353; ע"פ 426/87 שוקרי נ' מדינת ישראל , פ"ד מב(1) 732). גם חוק זכויות נפגעי עבירה הנזכר, אינו מקנה במפורש מעמד בדין בהליך זה לא כל שכן זכות ערעור בנדון (השוו בג"ץ 11144/04 אל הייב ואח' נ' צבא ההגנה לישראל , (לא פורסם)) ומכאן שספק אם היה בידי המבקשת מקור המקנה לה זכות ערעור על ההחלטה להפסיק את ההליכים כנגד הנאשם. זאת ועוד: לו היתה המבקשת מבקשת לערער על ההחלטה להפסיק את ההליכים כנגד הנאשם, ספק אם היה מקום להכיר בזכותה לערער בהתאם לחריג המאפשר מתן זכות ערעור לבעל דין שלא היה בעל דין בהליך המקורי. זאת, שכן המאשימה היא שאמורה לייצג בהליך מעין זה את מגוון האינטרסים העומדים על הכף, ובכלל זה את זכויות קורבן העבירה ובני משפחתו (ראו סעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי וכן סעיף 68 לאותו החוק; ראו עוד ע' גרוס, "הזכויות החוקתיות של הקרבן",

מחקרי משפט יז (תשס"ב) 2002, 419, 437). ממילא זכות הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי להפסיק את ההליכים מסורה בנסיבות המקרה למאשימה או לנאשם ולא למבקשת (ראו עוד ד' ביין, "הפיקוח השיפוטי על החלטות של ועדות פסיכיאטריות", ספר שמגר (מאמרים, חלק א', 2003) 387, 405; כן ראו סעיף 21 לחוק הטיפול).

6.אולם, עיון בהליך שלפני וגדרי המחלוקת שבמסגרתו מצביעים על כך כי בנסיבות המקרה אין מדובר בערעור על ההחלטה להפסיק את ההליכים אלא בערעור על ההחלטה של בית המשפט המחוזי בה נדחתה בקשת המבקשת לדון מחדש בהפסקת ההליכים כנגד הנאשם. אכן, המבקשת ביקשה את חידוש ההליכים כנגד הנאשם. המשיבה התנגדה לכך. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיבה בנדון ודחה את הבקשה. כלום החלטה זו ניתנת לערעור? תשובתי לשאלה זו היא בחיוב. אין דין ערעור ישיר על ההחלטה שניתנה בהליך בין המשיבה והנאשם כדין ערעור על ההחלטה בהליך שבין המבקשת לבין המשיבה (והנאשם). אכן, שאלת מעמדו של קרבן העבירה בהליך פלילי בכלל ובהליך בו מוחלט על הפסקת הליכים בפרט היא שאלה רבת פנים (השוו ע' ארבל, "המהפכה החוקתית במשפט הפלילי – האיזון שבין זכויות הנאשם לבין זכויות קורבנותיו", ספר שמגר (מאמרים, כרך ב') 255, 261). בין היתר, השאלה יכולה להתעורר בבקשת הצטרפות של קורבן העבירה או משפחתו להליך המתנהל בערכאה הדיונית. שאלת המעמד יכולה להתעורר גם במסגרת ערעור ישיר של קורבן העבירה או משפחתו על ההחלטה להפסיק את ההליכים, מבלי שקדמה לה בקשת הצטרפות או חידוש הליכים לפני הערכאה הדיונית. לבסוף, שאלת המעמד יכולה להתעורר במסגרת בקשת הצטרפות של קורבן העבירה או בני משפחתו לערעור תלוי ועומד שהוגש על ידי מי מבעלי הדין המקוריים – המדינה או הנאשם. המישורים השונים בהם יכולה להתעורר שאלת המעמד משליכים על השאלה העומדת להכרעה וממילא על ערעור אפשרי עליה. אכן, שעה שקורבן העבירה או בני משפחתו מבקשים להצטרף להליך תלוי ועומד, בין בערכאה ראשונה ובין בערכאת הערעור, השאלה העומדת לבחינה היא שאלת המעמד בדין לגופו של עניין והיכולת להצטרף להליך. אולם, מקום בו נתקבלה החלטה לעניין המעמד בדין לגופו של עניין, הערעור על החלטה זו אינו יכול להידחות על הסף באין מעמד לגופו של עניין, שכן זו השאלה העומדת לבחינה בערעור עצמו. המבקשת בהליך זה מבקשת להשיג על ההחלטה של בית המשפט המחוזי בבקשתה לחדש את ההליך. ממילא לא ניתן לשלול מן המבקשת את זכות הערעור רק מן הטעם שהיא חסרת מעמד בהליך העיקרי, שאם לא כן תרוקן זכות הערעור מתוכן ונימצא מחליפים את זכות הערעור – שהיא חיצונית להחלטה העומדת לבחינה – בהחלטה עצמה.

7.על רקע זה, המסקנה היא כי יש לאפשר למבקשת להשיג על החלטתו של בית המשפט המחוזי במסגרת ערעור בבית משפט זה. המבקשת אינה בעלת דין בהליך העיקרי שבין המשיבה והנאשם, אולם היא בעלת דין ב"הליך נספח" שהשאלה שבו היא בקשתה לחידוש ההליכים כנגד הנאשם. בקשתה זו סורבה ובכך יש משום פגיעה בזכויותיה ההופלדיאניות. ההחלטה בנדון היא סופית. על רקע זה, יש לדעתי להכיר בזכותה לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בכל הקשור למעמד המבקשת בדין. במסגרת זו תוכל לידון השאלה שהועלתה על ידי בעלי הדין לפני, היא השאלה אם יש מדעיקרא להעניק לקורבן העבירה או משפחתו מעמד בדין במסגרת הליכים מסוג זה.

8.התוצאה היא על כן כי אין מקום למחוק הליך זה והוא יתברר לגופו כערעור בזכות. אין בכך, כמובן, הבעת עמדה לגוף הטענות המועלות על ידי המבקשת בערעורה בכל הנוגע להחלטה להפסיק את ההליכים כנגד הנאשם. בשים לב לשיקולים העקרוניים שנקבעו בע"פ 11404/04 דוויק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 2525/05 זיינלוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)), ובהיות החלטת בית המשפט בבקשת המבקשת שאינה בעלת דין לחדש ההליכים כנגד הנאשם - המסיימת אמנם את המחלוקת לעניין בקשת המערערים - החלטת ביניים באופיה, ידון הערעור דנן לפני דן יחיד והכל כאמור בסעיף 26(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.