בש"א 7457/10 ש.י. מובילי מרחבים בע"מ נ. משואות יצחק - מושב שיתופי להתייש

לפניי השגה על קביעת המזכירות לפיה דרך ההשגה המתאימה בנסיבות העניין היא ערעור ברשות ולא ערעור בזכות.

1.

המבקשת הגישה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו המרצת פתיחה לאכיפת סעיף בוררות בהסכם בין הצדדים לפי סעיף 8 לחוק הבוררות, התשכ"ה-1968 (להלן: חוק הבוררות ). במקביל, הגישה המבקשת בקשה לסעדים זמניים. ביום 3.6.2010 נתן בית-המשפט המחוזי שתי החלטות: באחת, דחה את הבקשה לסעדים זמניים. ובשנייה, דחה את הבקשה למינוי בורר, תוך שנקבע כי "המבקשת תוכל כמובן להגיש בקשה חדשה למינוי בורר ככל שתמלא אחר הוראות הדין". לאחר מתן ההחלטות האמורות הגישה המשיבה בקשה לפסיקת הוצאות לטובתה. ביום 8.8.2010 נתן בית-המשפט המחוזי החלטתו לפיה "לאחר עיון בבקשה ובתשובה אני נעתר לבקשה ומחייב את המשיבה [המבקשת בהליך שבכותרת – ד.כ.ל] לשלם למבקשת [המשיבה בהליך שבכותרת – ד.כל] הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסכום של עשרים אלף ש"ח". על החלטה זו מעוניינת המבקשת לערער בפני בית-משפט זה. בעוד המבקשת סבורה כי עומדת לה זכות ערעור על ההחלטה הנדונה, סברה מזכירות בית-המשפט כי נדרשת בקשת רשות ערעור. בגין כך ההליך שלפניי. יוער כי המשיבה מסכימה עם מזכירות בית-המשפט כי דרך ההשגה המתאימה היא באמצעות ערעור ברשות.

2.

דין ההשגה על קביעת המזכירות להידחות. סעיף 38 לחוק הבוררות קובע כדלקמן:

38. ערעור

"החלטה של בית המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957...".

במקרה דנן, הבקשה לאכיפת סעיף בוררות ולמינוי בורר הוגשה לבית-המשפט המחוזי בהתאם לסעיף 8 לחוק הבוררות. מדובר בהליך המוסדר במפורש בחוק הבוררות, ולפיכך ההכרעה בעניינו נכללת באופן מובהק בגדר סעיף 38 לחוק הבוררות בהיותה "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה". זאת, בין אם הבקשה למינוי בורר היתה מתקבלת, ובין אם הבקשה נדחתה כפי שאירע במקרה דנן (ראו: ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר , פ"ד נז(5) 933, פס' 7 (5.8.2003); עוד ראו והשוו: ע"א 205/87 ס.מ.ל סוכנות מרכזית בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ , פ"ד מג(4) 680, 688-689 (1989); ע"א 1418/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים השקעות בע"מ (לא פורסם, 25.4.2004)).

החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 8.8.2010 - היא ההחלטה נשוא ההשגה שלפניי - עניינה בחיוב בהוצאות. ההחלטה הנדונה ניתנה בגדרו של ההליך לפי סעיף 8 לחוק הבוררות, והתייחסה להוצאות שנפסקו במסגרתו. אשר על כן, היא קשורה בקשר ענייני הדוק לחוק הבוררות ומהווה אף היא "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה" כאמור בסעיף 38 לחוק הנ"ל. לפיכך ההשגה עליה היא בדרך של ערעור ברשות (ראו והשוו: ע"א 4886/00 גרוס הנ"ל, פס' 12-14; בש"א 4936/06 ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ , פס' 5 ו- 7 (לא פורסם, 25.9.2006); ע"א 4426/09 וינברג נ' דורון , פס' 6 (לא פורסם, 6.7.2009)).

יוער כי העובדה שהדין החל על פסיקת הוצאות הוא סדר הדין האזרחי, אינה משנה מהמסקנה אליה הגעתי. זאת מאחר ותקנה 2 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ותקנה 2 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968, "מייבאות" את תקנות סדר הדין האזרחי להליכים בפני בית משפט בענייני בוררות (ראו לאחרונה: רע"א 5617/09 פורוש נ' דייטש , פס' 6 (לא פורסם, 26.10.2010)). מכל מקום, כבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה כי הדין המהותי החל על הסוגיה אינו מכריע לעניין תחולתו של סעיף 38 לחוק הבוררות, כי אם עוצמת הזיקה העניינית שבין ההליך הנדון לחוק הבוררות (ראו: בש"א 4936/06 ארוך הנ"ל, פס' 7). המסקנה המתבקשת, אפוא, היא כי בהתאם לסעיף 38 הנ"ל, הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.8.2010 הוא ברשות.

3.

במסגרת ההשגה שלפניי וכן בתגובתה מיום 29.10.2010, טענה המבקשת כי סעיף 38 לחוק הבוררות חל רק על החלטות ביניים, ולא על החלטה הדוחה בקשה למינוי בורר המהווה – כך לפי הטענה – הכרעה בעלת אופי סופי. אין בידי לקבל טענה זו. המגמה הכללית המשתקפת בחקיקה ובפסיקה היא חיזוק מוסד הבוררות והגבלת

התערבות בית המשפט בענייני בוררות למינימום הנדרש. מגמה זו היא אשר מונחת בבסיס ההסדר הקבוע בסעיף 38 לחוק הבוררות אשר לפיו הביקורת הערעורית על החלטות בית-המשפט בענייני בוררות מוגבלת לערעור ברשות בלבד (ראו: בש"א 4936/06 ארוך הנ"ל, פס' 5). ייחודו של סעיף 38 הוא בכך שהוא חורג מהדינים הרגילים לעניין דרכי ערעור, שכן הוא אינו מבוסס את ההבחנה הרגילה שבין "פסק-דין" ל"החלטה אחרת". כבר נקבע בפסיקתנו כי סעיף 38 קובע דרך השגה של ערעור ברשות כל אימת שמדובר ב"החלטה של בית המשפט לפי חוק זה", והוא חל בין שמדובר בהחלטה המכריעה באופן סופי בתובענה ובין שמדובר ב"החלטה אחרת" (ראו: רע"א 2901/10 ווטאירפול הנדסה בע"מ נ' ceneral electric company , פס' 5 (לא פורסם, 7.6.2010); רע"א 4803/02 רם חברה לעבודות הנדסיות בניין ושובר גלים נ' ווסט מנג'מנט (וו.אם) ישראל בע"מ (לא פורסם, 24.7.2002)). אציין כי הפרשנות המוצעת על-ידי המבקשת נוגדת את תכליתו של סעיף 38, ואף עשויה להוביל לכך שסעיף 38 יתרוקן מתוכנו. כך הוא הדבר שכן לפי שיטתה הפרשנית של המבקשת, סעיף 38 חופף לדיני הערעור הרגילים, באופן המייתר את הצורך בו. עוד אציין כי בניגוד לנטען על-ידי המבקשת, הסיפא של סעיף 41 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 - אשר נחקקה בשנת 2008 במסגרת תיקון מס' 52 לחוק - אין בה כדי לשנות מההסדר הקבוע בסעיף 38 לחוק הבוררות, בהיותו דין ספציפי ומיוחד לענייני בוררות (ראו: אהרן ברק תורת הפרשנות הכללית כרך א 569 ואילך).

4.

במסגרת השגתה העלתה המבקשת טענה נוספת לפיה סעיף 38 לחוק הבוררות בטל, באשר הוא מפנה לסעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט, התשי"ז-1957 אשר אינו בתוקף. בטענה זו אין ממש בהתחשב בהודעת שר המשפטים מיום 31.8.1984 אשר פורסמה ברשומות, ולפיה חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 החליף את חוק בתי המשפט, התשי"ז-1957 (ס"ח 1123 התשמ"ד, עמ' 195). בהתאם לכך, סעיף 19(ב) לחוק הישן הוחלף בסעיף 41 לנוסח המשולב (ס"ח 1123 התשמ"ד, עמ' 205). משכך, דין הטענה בדבר בטלותו של סעיף 38 לחוק, להידחות. (ראו השוו: ע"א 205/87 ס.מ.ל הנ"ל, בעמ' 688; לדיון בשאלת חוקתיותו של סעיף 38 לחוק הבוררות ראו: רע"א 9041/05 "אמרי חיים" עמותה רשומה נ' ויזל (לא פורסם, 30.1.2006)).

5.

בסיום הדברים אעיר כי אין לשלול את טענת המבקשת לפיה ניתן לראות בהחלטת בית-המשפט המחוזי נשוא ההליך שבכותרת, החלטה מתקנת לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. זאת, בהתחשב בכך שמדובר בהחלטה מאוחרת להחלטות בדבר דחיית הבקשה למינוי בורר ולסעדים זמניים, במסגרתה נקבע עצם החיוב של המבקשת בהוצאות המשיב ושיעורן. (לתחולתו האפשרית של סעיף 81 הנ"ל לגבי החלטה שעניינה פסיקת הוצאות, בהיותה תיקון ל"השמטה מקרית" ראו: בר"ם 5720/05 גופר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקווה (לא פורסם, 5.8.2007)). עם זאת, בטענה האמורה אין כדי להועיל למבקשת. על דרך הכלל, הדרך להשיג על החלטה מתקנת לפי סעיף 81 הנ"ל נגזרת מדרך ההשגה על ההחלטה נשוּא התיקון (ראו והשוו: בש"א 2832/90 לוי נ' לוי , פ"ד מד(4) 212, 215 (1990); ע"א 1050/01 גבעת כח מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' רוזנבלום , פס' 6

(לא פורסם, 24.2.2002)). בנסיבות המקרה דנן, החלטת בית-המשפט המחוזי לפיה נדחתה הבקשה לאכיפת סעיף בוררות ולמינוי בורר לפי סעיף 8 לחוק הבוררות, באה בגדרו של סעיף 38 לחוק הבוררות כמבואר לעיל, ולפיכך דרך ההשגה עליה היא באמצעות ערעור ברשות. ממילא, ככל שההחלטה מיום 8.8.2010 בסוגית ההוצאות היא בגדר החלטה מתקנת, הרי ההשגה בעניינה צריכה להיעשות אף היא בדרך של ערעור ברשות.

6.

סיכומם של דברים; נוכח תחולתו של סעיף 38 לחוק הבוררות בנסיבות המקרה, צדקה המזכירות בעמדתה לפיה דרך ההשגה המתאימה על החלטת בית המשפט המחוזי היא באמצעות בקשת רשות ערעור. לפיכך, ההשגה בעניין זה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיבה בהליך זה בסך 3,000 ש"ח.