בש"א 3149/15 ב.ס.ט ייזום ובניה בע"מ נ. קרסו נדל"ן בע"מ

1.

לפניי השגה מטעם המבקשת על החלטת מזכירות בית המשפט לדחות מן המרשם ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 13.3.2015 בהפ"ב 13689-12-14 (להלן: פסק הדין ), מן הטעם שהערעור טעון רשות. לחלופין וככל שייקבע כי לא עומדת למבקשת זכות ערעור, עותרת היא להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. המשיבה מתנגדת הן להשגה והן לבקשה להארכת מועד.

2.

הרקע העובדתי בקליפת אגוז: במסגרת מסמך (להלן: מסמך היעדר התביעות ) אשר נחתם בין המבקשת לבין המשיבות 1-2 (להלן: המשיבות ), נקבע כי דרישה כספית מסוימת של המבקשת השנויה במחלוקת בין הצדדים, תוכרע על ידי המשיב 3 (להלן: משקיף ). לאחר השתלשלות מסוימת אשר איני רואה צורך לפרטה, הוציא משקיף תחת ידו חוות דעת ביחס לדרישה האמורה (להלן: חוות הדעת ). המבקשת לא שבעה נחת מתוצאת חוות הדעת, ומשכך הגישה לבית המשפט המחוזי תובענה למינוי בורר אשר יכריע במחלוקת בין הצדדים , וזאת בהתאם למסמך היעדר התביעות וחלף מינויו של משקיף. בד בבד עתרה היא לסעדים משלימים או חלופיים מסוימים, ובהם סעד הצהרתי לפיה חוות הדעת בטלה. על פי הנטען בתובענה, בהשתלשלות האירועים אשר הובילה למתן חוות הדעת על ידי משקיף נפלו פגמים ממשיים. כך, שכן בעוד שמסמך היעדר התביעות מהווה הסכם בוררות הממנה את משקיף כבורר, הרי שהלכה למעשה לא ראה עצמו משקיף ככזה ולא פעל באופן הנדרש מבורר. המשיבות, מצידן, טענו כי מסמך היעדר התביעות אינו מהווה הסכם בוררות, אלא משקף הסכמה למנות את משקיף כפוסק מכריע שאינו בורר.

3.

בפסק הדין דחה בית המשפט המחוזי את תובענת המבקשת. על פי הנפסק, מכלול נסיבות העניין מובילות לכלל מסקנה כי מסמך היעדר התביעות אינו מהווה הסכם בוררות וכי כוונת הצדדים הייתה למנות את משקיף להכריע במחלוקת כפוסק ולא כבורר . משכך, אין מקום להיעתר לבקשה למינוי בורר ואף אין מקום לבטל את חוות הדעת מכוח הוראותיו של חוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ).

4.

במסגרת ההשגה שלפניי מציינת המבקשת באופן שאינו משתמע לשני פנים כי "הגישה את המרצת הפתיחה בבקשה למתן סעדים מכוח חוק הבוררות" (סעיף 4 להשגה). חרף האמור, לטענת המבקשת ההליך הערעורי אותו הגישה לא בא בגדרי סעיף 38 לחוק הבוררות, ועל כן נתונה לה זכות ערעור על פסק הדין. כך, מן הטעם שבית המשפט המחוזי עצמו קבע כי חוק הבוררות אינו חל על העניין. עוד נטען, כי סעיף 38 לחוק הבוררות אינו חל בענייננו מאחר שעסקינן בהשגה ערעורית על "פסק דין" (להבדיל, כך נראה מהקשר הדברים, מהשגה ערעורית על "החלטה אחרת"). לחלופין וככל שלא תתקבל השגתה, עתרה המבקשת להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. המשיבות התנגדו כאמור הן להשגה והן לבקשת הארכה, ואילו משקיף ציין כי אין לו עניין בהליך ועתר לפטור מהתייצבות.

5.

דין ההשגה להידחות. כידוע, בפסיקתו של בית משפט זה אומצה גישה מרחיבה ביחס להוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, הקובעת כי "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה" ניתנת לערעור ברשות . לעניין זה נקבע, כי ההוראה האמורה משתרעת לא רק על החלטות בעניינים המנויים באופן מפורש בחוק הבוררות, אלא גם על החלטות בענייני בוררות שונים הקשורים בזיקה עניינת הדוקה לחוק הבוררות (למשל, בש"א 4936/06 ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ (25.9.2006), פיסקה 5; ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר פ"ד נז(5), 933 (2003)).

6.

מכל מקום, בענייננו המבקשת כלל אינה חולקת על כך שההליך אותו הגישה לבית המשפט המחוזי ננקט לפי חוק הבוררות . ואכן, מפסק הדין ומתגובת המשיבות עולה כי המבקשת הפנתה, בגדר כתבי בי הדין אותם הגישה, לסעיפים ספציפיים בחוק הבוררות ובתקנות סדרי הדין בעניני בוררות, תשכ"ט-1968 -

הן ביחס לסעד העיקרי לו עתרה, למינוי בורר חלף מינויו של משקיף, והן ביחס לסעדים המשלימים או החלופיים.

ודוק: לא נעלמו מעיניי אמירותיו של בית המשפט המחוזי על האופן הבלתי קוהרנטי בו התייחסה המבקשת לסיטואציה: מצד אחד טענה כי מסמך היעדר התביעות מהווה הסכם בוררות הממנה את משקיף כבורר, ועל בסיס טענה זו ביססה את הסעד העיקרי לו עתרה למינוי בורר חליף; ומצד שני התייחסה אל המסמך אשר יצא תחת ידו של משקיף כאל "חוות דעת" בלבד, להבדיל מ"פסק בורר". למען הסר ספק ואף שהמבקשת כלל לא העלתה טענה בעניין זה, אדגיש כי לא יכול להיות ספק שאין בשניות האמורה כדי להוציא את העניין מגדרי תחולתו של סעיף 38 לחוק הבוררות (ולעניין זה די להפנות, בבחינת קל וחומר, להחלטתו של כב' הרשם ג' שני ברע"א 169/10 באבאזדה נ' באבאזדה (28.3.2010)).

7.

כאמור, טענת המבקשת בדבר היעדר תחולה לסעיף 38 לחוק הבוררות מבוססת על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מסמך היעדר התביעות אינו מהווה הסכם בוררות, ואשר ממנה עולה כי חוק הבוררות אינו חל על העניין. ואולם, בקביעה זו אין כדי לסייע למבקשת. הטעם לכך הוא, ש"גם החלטות בהליכים שניזומו לפי חוק הבוררות, ואשר תוצאתן היא קביעה כי חוק הבוררות אינו חל על ההליך, באות בגדריו של סעיף 38 הנ"ל (הכוונה היא לסעיף 38 לחוק הבוררות - ג'ל'). לעניין זה, לא תוצאת ההליך היא הקובעת, כי אם מהותו, כהליך שהתנהל לפי חוק הבוררות" ( רע"א 4803/02 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ נ' ווסט מנג'מנט (וו.אם) ישראל בע"מ (24.7.2002), פיסקה 5; וראו גם, בש"א 2047/15 מד פארק בע"מ נ' אריאל וימאזור בקרת תנועה וחניה בע"מ (12.4.2015)). גם בטענה הנוספת של המבקשת אין ממש, וזאת שמאחר שההבחנה הנוהגת בדיני הערעור הכלליים - בין "פסק דין" (הניתן לערעור בזכות) לבין "החלטה אחרת" (הניתנת לערעור ברשות) - אינה רלוונטית לעניין הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, החלה ביחס לשני סוגי ההחלטות גם יחד ( בש"א 7457/10 ש.י. מובילי מרחבים בע"מ נ' משואות יצחק - מושב שיתופי להתיישבות (1.11.2010), פיסקה 3; עניין באבאזדה לעיל, פיסקה 5).

7.

על רקע כלל האמור לעיל, צדקה המזכירות בדחותה את ערעור המבקשת מן המרשם וממילא דינה של ההשגה להידחות. משכך עלי לפנות לבקשתה החלופית של המבקשת, שעניינה הארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור. בנסיבות העניין ולאחר עיון גם בכתב הערעור רואה אני לאפשר למבקשת, ככל שרצונה בכך, להשלים את בקשתה בסוגיית הארכת המועד וכן להתייחס לטענות אשר נזכרו בתגובת המבקשות לעניין זה. ההשלמה תוגש עד ליום 13.10.2015 ותיתמך בתצהיר ערוך כדין. המשיבות תהיינה רשאיות להגיש תגובה להשלמה עד ליום 19.10.2015, ובמסגרתה תתייחסנה בין היתר לטענות הנזכרות בסעיפים 11-15 לכתב הערעור.

המזכירות מתבקשת להביא את התיק לפניי ביום 20.10.2015 לשם מתן החלטה בבקשת הארכה. בגדר ההחלטה שתינתן אתייחס גם לסוגיית ההוצאות בגין ההתדיינות שלפניי.