רע"א 719/06 יפה מנע טוויטו נ. תקווה זוסמן

1.

לפני בקשת רשות ערעור ברע"א 716/06 על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת גבריאלה (דה-ליאו) לוי) בו ניתן אישור לפסק בורר בעניין פירוק שותפות בעסק. עיקר המחלוקת באותו ענין נסב על השאלה האם המסמך שהוגש לבית המשפט לצורך אישור מהווה פסק בוררות. בבקשת רשות ערעור 9097/06 פונים המבקשים בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא שלא לקבל את בקשתם ל"תיקון טעות" בפסק הדין בדרך של מחיקתם כבעלי דין והצבת עזבון המנוח אבי מנע ז"ל כבעל דין במקומם.

הבקשה ברע"א 716/06

2.

המנוח אבי מנע ז"ל והמשיבה היו אח ואחות. הם ניהלו יחדיו עסק משותף של מלון. לצורך ניהול העסק המשותף, חתמו על "הסכם נאמנות" ב-25.4.96, אשר הסדיר את מערכת היחסים ביניהם. בהסכם נכלל סעיף בוררות שזו לשונו:

" בוררות ויישוב סכסוכים

כל סכסוך בין הצדדים בכל הנוגע להסכם זה ומימושו, ובכל הנוגע לעסק ולתיפעולו ו/או לפירוקו, וכל סכסוך אחר הנוגע או נובע מהסכם זה, יידון ויוכרע בפני בורר שמונה בהסכמת הצדדים, ובהעדר הסכמה, ימונה הבורר על ידי לשכת עורכי הדין. הבורר ינמק את פסק הדין והחלטותיו, אך לא יהיה קשור בסדרי דין ובדיני הראיות. סעיף זה מהווה הסכם בוררות בין הצדדים" (סעיף 10 להסכם).

על פי קביעת בית המשפט המחוזי, לאחר שהתגלעה מחלוקת בין המנוח לבין אחותו בשאלות הקשורות בפירוק השותפות, ובעיקר לצורך חישוב החזר ההשקעה של המשיבה, החליטו השותפים להעביר את הנושא שבמחלוקת לרו"ח לוגסי כדי שיכריע בה. לאחר שרו"ח לוגסי הגיע לממצאים בעניין סכום ההשקעה של המשיבה, פנו הצדדים בהסכמה לעורכי דין כדי שינסחו הסכם פשרה ביניהם, ובקשו לתת להסכם תוקף של פסק בורר. עם הסכם הפשרה שנקשר ביניהם חזרו הצדדים לרואה החשבון, וזה אישר את תוכן ההסכם ונתן לו תוקף של פסק בורר. בית המשפט קמא קבע כי מדובר אכן בפסק בורר תקף, ונתן לו אישור במסגרת

חוק הבוררות , תשכ"ח -1968. הוא דחה טענות שהועלו בפניו כאילו אין מדובר במסמך המהווה פסק בורר אלא, לכל היותר, בהסדר פשרה בין הצדדים. כן הוא פסק כי העובדה שפסק הפשרה שאושר כפסק בורר התייחס גם לעניינים שחרגו מגדר העניינים שבשלהם פנו הצדדים מלכתחילה לרו"ח לוגסי, אינה מעלה ואינה מורידה שכן גם העניינים הנוספים נכללים בסמכות הבורר במסגרת הסכם הבוררות. לפיכך, אישר בית המשפט את פסק הבורר על כל חלקיו. כנגד החלטה זו של בית המשפט קמא מופנית בקשת רשות ערעור זו.

3.

בבקשת רשות הערעור, חוזרים המבקשים על עיקר הטענות שהעלו בפני בית המשפט המחוזי. בין היתר, טוענים הם כי הפנייה אל רו"ח לוגסי לא נעשתה לצורך בוררות, והליך הבדיקה על ידו של היקף השקעות המשיבה לא נוהל כבוררות; כי מעולם לא נחתם מסמך כלשהו המסמיך את רו"ח לוגסי כבורר, ולכל היותר מדובר במינוי בהסכם על-פה; כי המסמך שאושר על ידי רו"ח לוגסי כפסק בורר לא נוסח על ידו ולא נכתב על ידו, אלא הוא רק אישר אותו בדיעבד ולכן אין לו תוקף. עוד טוענים המבקשים, כי יש קושי עקרוני בהכרה רטרואקטיבית של הליך הבדיקה שנערך בין הצדדים כהליך בוררות, שכן ייתכן שבמהלך אותו הליך נעשו פעולות בידי "הבורר" שאינן תואמות כללים של הליך בוררות. כן נטען, כי אף אם היה רו"ח לוגסי מוסמך ליתן פסק בורר, לא היה מקום לאשר את פסק הבורר שנתן, מאחר שהוא חרג מסמכותו. זאת, מאחר שהצדדים שפנו אליו ביקשו ממנו לבחון את היקף השקעות המשיבה בלבד, ואילו בהסכם הפשרה שקיבל תוקף מלא כפסק בורר נכללו גם נושאים פרי יצירתם של עורכי הדין שערכו את הסדר הפשרה, שלא הועברו קודם לכן לבדיקתו של רו"ח לוגסי. לפיכך, גם מטעם זה אין לאשר את הפסק.

המשיבים מצידם סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לגופן של השאלות שבמחלוקת, ומוסיפים כי לא קמה עילה המצדיקה מתן רשות ערעור.

4.

דין הבקשה להידחות על הסף ולגופה. על הסף - מאחר שלא מתקיימת עילה למתן רשות ערעור. מן המפורסמות היא, כי רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות אינה ניתנת כענין שבשגרה, אלא ניתנת במקרים חריגים בלבד, כשמתעוררת שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. מדיניות ריסון שיפוטי זו משתלבת עם מהותו של מוסד הבוררות כמנגנון חילופי מוסכם, מהיר, וצודק להכרעה בסכסוכים בין צדדים (רע"א 9041/05

אמרי חיים עמותה רשומה נ' ויזל , תק-על 2006(1) 1459; רע"א 1066/06 ארסד נ' רונן , תק-על 2006(1) 4197). השאלות העולות כאן נוגעות למקרה הפרטני, ועניינן בבחינה האם נתוני הארועים כפי שהתבררו מתיישבים עם היותו של הסכם הפשרה שאושר בידי רו"ח לוגסי בבחינת הסכם בוררות, אם לאו. בית המשפט קמא החליט את אשר החליט בעניין זה, וקביעתו מתמקדת בארועים הספציפיים של מקרה זה. לפיכך, הנתונים שביסוד הליך זה אינם עונים לתנאים הנדרשים למתן רשות ערעור.

5.

ומעבר לכך - גם לגופו של עניין אין עילה להתערב בהחלטתו המנומקת של בית המשפט קמא. בין הצדדים היה הסכם בוררות ביחס ליחסיהם העיסקיים בשותפות העסקית שקמה ביניהם (סעיף 10 להסכם הנאמנות). במסגרת הסדר זה פנו לרו"ח לוגסי, אשר בתחילה בדק עבורם את הנושא העיקרי שבמחלוקת, אשר נגע להיקף השקעתה של המשיבה שיש להחזירה עם פירוק השותפות. אין חשיבות לשאלה האם בשלב בדיקה זו פעל כבר רו"ח לוגסי כבורר, או שמא שימש "בודק" בלבד, שכן לאחר הבדיקה פנו הצדדים בהסכמה לעורכי דין לצורך עריכת הסכם פשרה ביניהם וחזרו לרו"ח לוגסי בתורת בורר כדי שיתן להסכם זה תוקף של פסק בורר, כפי שהוא אכן עשה. בפנייה משותפת זו מינו הצדדים למעשה את רו"ח לוגסי לפעול כבורר עבורם בעניינים שהיו כלולים על פי טיבם בהסכם הבוררות והם לא היו חייבים לעגן מינוי זה בכתב. בעוד שעל פי סעיף 1

ל חוק הבוררות ,

על הסכם בוררות להיות ערוך בכתב, אין דרישה דומה לגבי מינוי בורר, ויש למנותו על פי הסכם הבוררות והחוק, ואלא אם נאמר אחרת, די בהסכם בעל פה לצורך מינויו. יתר על כן, האישור שנתן רו"ח לוגסי להסכם הפשרה בתורת בורר על פי מינוי של הצדדים, תקף לכל דבר כפסק בורר שניתן להציגו לאישור בפני בית המשפט המחוזי על פי חוק הבוררות. מאחר שהצדדים הסמיכו בהסכמה בעל פה את רו"ח לוגסי לשמש בורר ביניהם, היה זה בסמכותו לתת תוקף להסדר פשרה מוסכם שהושג ביניהם. העובדה כי הסכם הפשרה כלל התייחסות לעניינים שלא נכללו בגדרו של הנושא העיקרי שנבדק מלכתחילה על ידי רו"ח לוגסי אינה מעלה ואינה מורידה לעניין תוקף פסק הבורר, שכן שאר

הנושאים מצויים גם הם במסגרת כלל הענינים עליהם חולש סעיף הבוררות בהסכם הנאמנות. הצדדים היו רשאים בהסכמה להביא נושאים אלה בפני הבורר שעל מינויו הסכימו, וממילא, לכלול אותם בגדר הסדר הפשרה שהבורר נתבקש לתת לו תוקף.

על יסוד האמור, אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר קביעותיו נכונות בהיבט העובדות והדין כאחד.

הבקשה ברע"א 9097/06

6.

בבקשה זו, עותרים המבקשים לרשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.9.06, בה הוחלט לדחות את בקשתם ל"תקן טעות קולמוס" בפסק הדין על פי ס' 81

לחוק בתי המשפט , התשמ"ד-1984, ותקנה 524 ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984, ולהאריך את המועד לצורך הגשת בקשה זו. בית המשפט קמא דחה את הבקשה לגופה ולכן לא נזקק להתייחס לבקשה להארכת מועד. עילתה של הבקשה ברצונם של המבקשים להחליף את בעלי הדין מטעם המבקשים באופן שבמקום שהם יופיעו כצדדים בהליך, יופיע "עזבון המנוח אבי מנע ז"ל" כבעל דין. בית המשפט הסביר בהחלטתו כי ההליך המקורי כלל, אמנם, את אבי מנע כבעל דין, אלא שהוא נפטר במהלך הדיון, ובעקבות זאת הגישו המבקשים בקשה לבית המשפט להפוך לבעלי דין במקום המנוח, ובקשתם נתקבלה. משכך, ועל פי בקשתם, הם נעשו בעלי דין בהליך זה, ואין כל טעות קולמוס או טעות אחרת בפסק הדין בעניין זה. ואכן, רק כחלוף חמישה חודשים מאז ניתן פסק הדין פנו המבקשים בבקשת התיקון הנזכרת. בנסיבות אלה נפסק, כי אין בקשתם של המבקשים להחליף את בעלי הדין בגדר בקשה לתיקון טעות קולמוס, ואם בידיהם טענות מהותיות שבשלן הם מבקשים כי לא יינקטו נגדם צעדי הוצאה לפועל בגין פסק בורר שניתן כנגד המנוח, הרי שהדרך לברר טענות אלה אינה בהליך של תיקון טעות קולמוס בפסק דין. הבקשה נדחתה לגופה, ולכן לא נדרש להיכנס לבירור פרטי הבקשה להארכת מועד.

לטענת המבקשים בבקשת רשות הערעור, היותם בעלי דין ישירים בהליך בו ניתן פסק הדין, איפשרה לנושים לרדת לנכסיהם האישיים, כגון משכורתה של המבקשת, וזאת מעבר לנכסי העיזבון שהועברו אליהם בהתאם לדיני הירושה. לנוכח הליכי הוצאה לפועל שננקטו כנגד נכסיהם האישיים, פנו המבקשים לראש ההוצאה לפועל בבקשה לבטל את כל ההליכים שננקטו כנגד רכושם האישי, שאין מקורו בעיזבון, וזאת בהתאם לסעיף 126 ל חוק הירושה , תשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה). הם מציינים, כי ראש ההוצאה לפועל קיבל את הטענה המשפטית כי אין לו סמכות לנקוט בהליכים כלפי נכסיהם האישיים של היורשים, אלא רק כנגד נכסי העיזבון שהונחלו להם בירושה. יחד עם זאת, הוא דחה את הבקשה לביטול ההליכים, מאחר שפסק הדין לא ניתן נגד העיזבון, אלא כנגד המבקשים באופן אישי. לפיכך, המבקשים טוענים, כי החלפת הצדדים בפסק הדין הינה כורח המציאות. לטענתם, החלפתם את המנוח נעשתה מכוח מעמדם כיורשים, והנחתם היתה כי חיובם כבעלי דין לא יחרוג מעבר למה שיקבלו בירושה. לשיטת המבקשים, מאחר שבית המשפט המחוזי היה מודע לסיבת הבקשה לשינוי שמות בעלי הדין, היה עליו לתקן את הפגם כך שיובהר, שהם הינם צדדים רק בתוקף היותם יורשים, ואינם חבים למשיבים דבר מעבר למה שקיבלו כירושה. טענה נוספת שהעלו המבקשים היא, כי אישור פסק הבוררות, אינו יוצר חבות עצמאית, אלא כל שהוא מאפשר זה את מימוש פסק הבוררות כפסק דין, ומאחר שפסק הבורר ניתן כנגד המנוח, יש לתת גם את אישור הפסק באותה מתכונת. כן הם טוענים, כי הותרת החלטת בית המשפט המחוזי על כנה, תוביל לתוצאה קשה ובלתי צודקת, המנוגדת לסעיף 126 ל חוק הירושה , לפיה יורשיו של אדם ישאו בחובותיו מעבר למנתם בעיזבון. לפיכך, על בית המשפט להשתמש בסמכות תיקון הטעות וכן בסמכות המוקנית לו בתקנה 524 לתקנות סדר הדין האזרחי לתיקון כל פגם בהליך מטעמי צדק.

7.

המשיבים מצידם מתנגדים לבקשה. לטענתם, הבקשה הוגשה באיחור ובחוסר תום לב, לאחר שנדחו בקשות קודמות שהגישו המבקשים לבית המשפט קמא ולראש ההוצאה לפועל. כמו כן, הבקשה אינה מעלה טעם מיוחד המצדיק מתן רשות לערער. לגוף העניין, חוזרים המשיבים על נימוקיו של בית המשפט המחוזי, וכן טוענים כי העיזבון חולק בין היורשים זה מכבר, ולכן ממילא אין תחולה לסעיף 126 לחוק הירושה.

8.

דין בקשה זו גם היא להידחות. ראשית, אין שאלה זו של תיקון פסק דין לצורך שינוי בעלי דין מעלה עניין עקרוני הראוי למתן רשות ערעור. שנית, הצדק עם בית המשפט קמא בפסיקתו כי הסוגיה אותה מעלים המבקשים אינה ענין של טעות קולמוס הניתנת לתיקון בגדרו של סעיף 81 לחוק בתי המשפט או תקנה 524 לתקנות סדר הדין האזרחי. השאלות אותן מעלים המבקשים הן בעלות אופי מהותי ואינן הולמות הכרעה בדרך של תיקון טעות בפסק דין, מה גם שפסק הדין אינו נושא טעות כלל ועיקר, על אחת כמה וכמה משהמבקשים עצמם בקשו את החלפת המנוח בהם עצמם כצדדים להליך, ואין הם יכולים בהינף קולמוס לשנות זאת על דרך טיעון של טעות קולמוס בפסק הדין. בקשה זו נדחית גם היא.

לאור כל האמור, בקשות רשות הערעור נדחות.

המבקשים ישאו בשכר טרחת עו"ד של המשיבים בסך 15,000 ש"ח.