רע"א 1096/12 איגוד ערים לענייני ביוב נ. מקורות חברת מים בע"מ

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ש' שוחט ) בהפ"ב 4693-01-11 מיום 2.1.2012, במסגרתו התקבלה חלקית בקשה לביטול פסק בוררות.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.

כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בין הצדדים התנהלה בוררות

בפני הבוררים רו"ח משה ליאון (להלן: רו"ח ליאון ) ורו"ח משה גלבלום (יחד להלן: הבוררים ) על רקע חילוקי דעות בין המבקשת לבין המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) במכלול נושאים הקשורים למשיבה 2 שהינה שותפות מוגבלת (להלן: השותפות ) שהקימו הצדדים לצורך הקמתו והפעלתו של מכון לטיהור שפכים (להלן: המכון ).

2.

ביום 10.7.2005 חתמו הצדדים על הסכם בוררות בו קבעו את הנושאים שיתבררו במסגרת הבוררות (להלן:

הסכם הבוררות ). בהסכם הבוררות נקבע כי "הבורר יהא מחויב לנמק את פסק הבורר" וכי הבוררות לא תהא כפופה להוראות הדין המהותי, דיני הראיות וסדרי הדין. בפסק בוררות מיום 3.10.2010 (להלן: פסק הבוררות ), אשר פירט גם את כל החלטות הביניים שהתקבלו במהלך הבוררות (להלן: ההחלטות ), קבעו הבוררים בין השאר כי סכום חוב השותפות למשיבה נכון ליום 31.8.2009 הוא 95,095,622 ש"ח וכי חוב המבקשת לשותפות נכון לאותו מועד הוא 97,370,307 ש"ח.

3.

פסק הבוררות כלל כאמור לצד ההחלטה הסופית 12 החלטות ביניים, מתוכן שתי החלטות דרושות לענייננו. החלטה אחת עסקה בסוגיה האם השאלה כיצד השקעה מתוכננת מצד המבקשת בשותפות צפויה להשפיע על הסדרי התשלומים בין הצדדים (להלן: החלטת ההשקעה הנוספת ), כלולה בבוררות. בהחלטתם בעניין זה קבעו הבוררים כי נושא זה לא יידון בפניהם, בין היתר מן הטעם שלא הופיע בהסכם הבוררות בין הנושאים שידונו בבוררות. ההחלטה השנייה עסקה בשאלת ריבית הפיגורים (להלן: החלטת ריבית הפיגורים ). עניינה של החלטה זו הוא בשיעור ריבית הפיגורים שתיווסף לתשלומים שעל השותפות לשלם למשיבה, בגין איחורים בתשלום.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

4.

ביום 3.1.2011 הגישה המבקשת בקשה לבית המשפט המחוזי לביטול ארבע החלטות שפורטו בפסק הבוררות, ביניהן גם החלטת ההשקעה הנוספת והחלטת ריבית הפיגורים, מטעמים של אי-הכרעה במחלוקת שנמסרה לבוררים, היעדרה של הנמקה ומתן החלטה מבלי לבססה על ראיות, לפי סעיפים 24(5), 24(6), 24(3), 24(7) ו-24(10) לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן: חוק הבוררות ), בהתאמה.

5.

בית המשפט המחוזי קיבל את טענות המבקשת בדבר היעדר הנמקה, אך זאת באופן חלקי, ביחס לשתי החלטות. באשר להחלטות אלה קבע בית המשפט כי יש להשיבן לבוררים לצורך השלמה ומתן הכרעה מנומקת.

ביחס לשתי ההחלטות האחרות – החלטת ההשקעה הנוספת והחלטת ריבית הפיגורים – דחה בית המשפט את טענותיה של המבקשת. באשר להחלטת ההשקעה הנוספת קבע בית המשפט כי ההחלטה נומקה והוכרעה על-ידי הבוררים כראוי, בהדגישם שנושא זה לא נכלל במפורש בהסכם הבוררות.

באשר להחלטת ריבית הפיגורים טענה המבקשת כי פסק הבוררות לא הכריע בטענה חלופית שהועלתה על-ידה ולפיה ככל שקיים חוב פיגורים, על המשיבה לשאת לפחות במחצית חוב זה בעצמה. בהקשר זה קבע בית המשפט שמעיון בפסק הבוררות עולה כי הבוררים היו ערים לטענה זו ואף הכריעו בה, הגם שהדבר לא נאמר במפורש בגוף ההחלטה. זאת למד בית המשפט מעיון בסעיפים שונים בהחלטת ריבית הפיגורים.

6.

כמו-כן דחה בית המשפט המחוזי את טענות המבקשת ביחס להכרעת הבוררים שלא על-סמך ראיות. לבסוף חייב בית המשפט את המבקשת בתשלום בסך של 23,200 ש"ח בגין השתתפות בשכר טרחת בא-כוח המשיבה.

תמצית נימוקי הבקשה

7.

המבקשת חוזרת בבקשתה על הטענות שהעלתה לפני בית המשפט המחוזי, ומתמקדת בשתי ההחלטות שלגביהן דחה בית המשפט המחוזי את טענותיה בדבר היעדר הנמקה ו/או היעדר דיון. באשר להחלטת ההשקעה הנוספת, כך טוענת המבקשת, שגה בית המשפט בקובעו שזו הוכרעה ונומקה כדבעי על-ידי הבוררים. לטענתה היה הכרח לפרש את הסכם הבוררות כך שסוגיה זו תידון בבוררות נוכח השלכותיה, וכדי להביא את כלל המחלוקת לידי סיום. באשר להחלטת ריבית הפיגורים גורסת המבקשת כי טעה בית המשפט בסוברו כי הבוררים הכריעו בשאלה אף שהדבר לא נאמר במפורש בגוף ההחלטה. לעמדת המבקשת, לא ניתן לומר כי הבוררים יצאו ידי חובתם לנמק הכרעותיהם כשלא התייחסו לטענתה החלופית באופן מפורש, בייחוד נוכח היקפה הכספי. לבסוף טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט משחייב אותה בתשלום שכר טרחה לבא-כוח המשיבה שעה שקיבל באופן חלקי את בקשתה לביטול פסק הבוררות.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף ללא קבלת תגובת המשיבה.

9.

כידוע, הלכה היא כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות לא תינתן אלא אם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך, או כאשר שיקולי צדק או מניעת עיוות דין מחייבים את התערבות בית משפט זה [ראו: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605 (2003); רע"א 9041/05 אמרי חיים עמותה רשומה נ' ויזל (לא פורסם, 6.9.2007)], זאת בפרט כאשר מתבקשת רשות ערעור על פסקי דין שעניינם ביטול או אישור פסקי בוררות [ראו: רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ

נ' אחים שורק

(לא פורסם, 11.7.2000); רע"א 10123/07 צביק נ' מולד את מולדבסקי (לא פורסם, 25.2.2008)]. בנסיבות המקרה דנן, איני סבור שנגרם למבקשת עיוות דין. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק היטב והתייחס בפירוט לכל אחת מטענותיה. כמו-כן, איני סבור כי במקרה שלפני מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מגדרו של הסכסוך מושא בקשת רשות ערעור זו. כל טענותיה של המבקשת נבחנו ונדונו בפסיקתו של בית משפט זה בעבר, והן עוסקות אך באופן יישומו של הדין על נסיבותיו הפרטניות של המקרה.

10.

בבחינת למעלה מן הצורך, דין הבקשה להידחות אף לגופה. כאמור, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מפורט ומנומק ולא מצאתי כי נפלה בו טעות המצדיקה התערבותו של בית משפט זה. אף לשיטתי ההנמקה לעניין החלטת ההשקעה הנוספת הינה מספקת. זאת ביתר שאת נוכח הסכמת הצדדים לפיה הבוררים לא יהיו כפופים לדין המהותי. בית משפט זה כבר הביע דעתו בעבר כי בעת בחינת היקף חובת ההנמקה של בוררים יש לתת משקל לשאלה אם היו הבוררים כפופים לדין המהותי אם לאו [רע"א 1129/00 כהן נ' Diamond Express Company , פסקה 6(ב) להחלטתה של השופטת פרוקצ'יה (לא פורסם, 23.7.2000); סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל 1062 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005)]. לאור הסכמות הצדדים כאמור ברי שהבוררים עמדו היטב בחובת ההנמקה שהוטלה עליהם. גם ביחס להחלטת ריבית הפיגורים לא מצאתי כי נפלה שגגה בהכרעת בית המשפט המחוזי. אכן, עדיף היה לו היו הבוררים דוחים מפורשות את טענתה החלופית של המבקשת, אולם אין לי אלא להסכים עם בית המשפט המחוזי כי מעיון בפסק הבוררות כמכלול ניכר בבירור שהבוררים היו מודעים לטענתה החלופית של המבקשת ונתנו דעתם עליה.

לבסוף, עניין ידוע הוא כי בית משפט זה אינו נוהג להתערב בקביעתה של ערכאה דיונית בנושא הוצאות ושכר טרחה אלא לעיתים רחוקות מאוד (ע"א 378/78 קלניגר נ' מנהל מס עזבון

(לא פורסם, 13.3.1979). לא ניתן לומר כי נפל במקרה דנן כל פגם בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי, בוודאי לא כזה המחייב התערבותו של בית משפט זה.

11.

נוכח האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבה, אין צו להוצאות.