רע"א 2037/06 Danish Road Contractors נ. PECDAR-The palestinian Economic C

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט בועז אוקון) במסגרת בקשות לאישור פסק בוררות חוץ ולביטול פסק בורר

על פי חוק הבוררו ת , תשכ"ח-1968 . בהחלטת ביניים זו דחה בית המשפט את בקשת המבקשת להכריע במסגרת בקשות כאמור בטענתה לפיה המשיבה מהווה אורגן של הרשות הפלשתינית (להלן – "הרשות") ולכן החיובים המוטלים עליה על פי פסק הבורר מחייבים את הרשות.

2.

המבקשת היא, האגד של שלוש חברות קבלניות דניות. המשיבה היא גוף שתפקידו לאתר מיזמים בתחום פיתוח ותשתיות בשטחי הרשות הפלשתינית, ולסייע בדרכי מימונם. המבקשת זכתה במכרז שהוציאה המשיבה לבניית כבישים בשטחי הרשות, ובין השתיים נחתם חוזה לביצוע המיזם. בהמשך, העלתה המבקשת טענות לפיהן המשיבה הפרה את ההסכם. על פי הוראות ההסכם, התבררה המחלוקת בבוררות בינלאומית שנערכה בלשכת המסחר הבינלאומית ( ICC ) בפריס. ביום 15.9.03 ניתן פסק הבוררות, המחייב את המשיבה לשלם למבקשת סך של כ- 2,500,000$ בתוספת ריבית והוצאות ההליך. בעקבות זאת, הגישה המבקשת בקשה בישראל לאישור פסק הבוררות, ואילו המשיבה הגישה בקשה לביטול הפסק. אגב הליך לאישור הפסק, העלתה המבקשת טענה לפיה המשיבה היא זרוע ביצועית של הרשות הפלסטינית, ולפיכך פסק הבוררות מחייב במישרין גם את הרשות. לטענתה, דבר זה נלמד משמה של המשיבה, מכך שפעילות המשיבה בפיתוח תשתיות נושאת אופי שלטוני, ומכך שבאתרי האינטרנט של הרשות ושל המשיבה עצמה, מוזכרת המשיבה כנימנית על מוסדותיה הרשמיים של הרשות.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. הוא קבע כי הרשות לא היתה צד להליכי הבוררות, והדבר לא היה מקרי. בתחילת הליך הבוררות, ניסתה המבקשת לצרף להליך את הרשות, אלא שהרשות התנגדה לכך, וטענה כי אין זהות בינה לבין המשיבה, וכי אם ייקבע בעתיד שקיימת זהות בינה לבין המשיבה, ממילא פסק הבוררות יחייב גם אותה, אף מבלי שהייתה צד ישיר להליך. באותו שלב יכולה היתה המבקשת לעמוד בבוררות על בירור שאלת היחס והזהות בין המשיבה לבין הרשות, אולם היא בחרה להסירה מעל הפרק. המבקשת הסתפקה בכך ששם המשיבה יוגדר כ PECDAR of the Palestinian National Authority . בהקשר זה ציינו הבוררים, כי:

"The claim against the PNA as such had in the view of the claimant become redundant. The parties therefore agreed that the jurisdiction question could be withdrawn".

בית המשפט המחוזי הבהיר, כי הליך אישור פסק בוררות נועד כדי להעניק לו תוקף של פסק דין, וככלל, אין האישור מוסיף לו או גורע ממנו. מאחר שהבוררים לא קבעו דבר בנוגע למעמד המשיבה, והאם יש בשמה בכדי ללמד על זהות בינה לבין הרשות, ממילא אף אישור הפסק לא יכול לספק פיתרון למחלוקת זו. יתר על כן, הוסיף בית המשפט המחוזי, לא ניתן אף להידרש לסוגיה זו אגב הליכי אישור הפסק, שכן " שאלת הזהות בין המשיבה לבין הרשות טעונה בירור ראייתי חיצוני לפסק הבוררות ", והוסיף כי אין מדובר ביחסי חליפות במובנו של חוק הבוררות. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי דין הטענה בדבר קיום זהות בין המשיבה לבין הרשות הפלסטינית העולה בהליך זה להידחות, וניתן לבררה בהליך נפרד בפני בית המשפט המוסמך.

4.

כנגד החלטה זו משיגה המבקשת בהליך שלפני. בקשתה היא כי ייקבע כי קיימת זהות משפטית בין המשיבה לרשות הפלסטינית, ולחילופין, כי התיק יוחזר לבית המשפט קמא על מנת שיכריע בשאלה הנדונה לגופה, על סמך החומר שהונח בפניו. לטענת המבקשת, במסגרת בקשתה להטיל עיקולים על נכסי הרשות, קיבל בית המשפט המחוזי את טענת הזהות בין הרשות למשיבה (החלטת השופטת מרים מזרחי בבש"א 3737/00, מיום 20.11.01), אם כי הוא דחה את הבקשה לגופה, מאחר שלא מצא כי הוכחה הכבדה על ביצוע פסק הבוררות לכשזה יינתן. באותה החלטה, ציין בית המשפט כי "בכל הנוגע לבקשה שבפני הוכחה לכאורה הזהות בין השתיים". המבקשת מציינת בבקשתה, כי היא אמנם הסכימה שלא להכריע במחלוקת בדבר הזהות האפשרית בין המשיבה לרשות הפלסטינית במסגרת הליכי הבוררות (פסקה א(ט)).יחד עם זאת, היא מוסיפה כי היה זה בית המשפט המחוזי אשר ביקש להכריע בסוגיה כבר עתה, ואף ביקש מהצדדים לתקן את כתבי טענותיהם בהתאם. בעקבות זאת, אף המשיבה עצמה טענה כי היא נטולת אישיות משפטית, וכי מטעם זה יש להצהיר על בטלות הפסק. כן טוענת המבקשת, כי בית המשפט מוסמך לדון בשאלה "אגבית" מעין זו, במסגרת בקשה לאישור פסק בוררות חוץ, אם הוא סבור כי הדבר נחוץ לצורך אכיפה כהלכה של פסק בוררות חוץ בישראל. שאלה זו, אינה מצריכה בירור ראייתי נפרד, שכן הצדדים הסכימו במקרה זה לסכם את טענותיהם מבלי להיזקק לחקירת המצהירים.

5.

המשיבה מתנגדת לבקשת רשות הערעור וטוענת כטענה מיקדמית כי צורפו לבקשת רשות הערעור מסמכים רבים שלא כדין. לגוף הבקשה היא טוענת כי היא אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור. בעיקרם של דברים היא סומכת את ידיה על החלטתו של בית המשפט קמא, ומטעמיו.

6.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. ראשית דבר, אין ענין זה עומד בתנאים המיקדמיים למתן רשות ערעור בענין הקשור לבוררות, שהרי כלל הוא, כי "רשות

ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות, אינה ניתנת כדבר שבשגרה. שמורה היא למקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. ריסון שיפוטי זה מגשים את תכליתו של חוק הבוררות, שהצר את הביקורת הערעורית על החלטות בית משפט בענייני בוררות והגבילן לערעור ברשות בלבד. הוא מתחייב ממהותו של מוסד הבוררות, כמנגנון חלופי להכרעה בסכסוכים בדרך מהירה וצודקת, שאינו כפוף בהכרח לכללי סדר הדין ודיני הראיות, ומושתת על רצון הצדדים (סעיף 38 לחוק הבוררות; ע"א 4886/00 ראובן גרוס נ' אהרון קידר , פ"ד נז (5) 933, 942; רע"א 9041/05 "אמרי חיים" עמותה רשומה נ' ויזל (טרם פורסם))" (רע"א 1066/06 ארסד נ' רונן , תק-על 2006(1) 4197). בענייננו, שאלת היחס בין המשיבה לבין הרשות הפלסטינית, כמו גם השאלה האם ראוי היה כי בית המשפט קמא ידון ויכריע במחלוקת זו בנסיבות הענין, אינה חורגת מעניינם המוגדר של הצדדים. בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא להיזקק לשאלה זו לגופה אף אין משום עיוות דין, ולו משום ששאלת הזהות במעמד המשפטי בין המשיבה לרשות, עשויה במידת הצורך להתברר בהליך נפרד.

7.

מעבר לנדרש אציין, כי החלטת בית המשפט המחוזי נכונה וראויה בעיני גם לגופה. הליך של אישור פסק בורר, מעצם טיבו, אינו מאפשר פתח להכרעה במחלוקות נוספות שהן מעבר לפסק הבורר עצמו, העומד למבחן שיפוטי לצורך אישור או ביטול. בדרך כלל, לא ניתן במסגרת הליך אישור וביטול פסק בורר לפתוח דיון במחלוקת נוספת בין בעלי הדין שלא עמדה לדיון ולהכרעה ישירה בפני הבורר. אפשרות דיונית כזו היתה מסכלת באורח מהותי את התכלית המיוחדת של הליכי הבוררות – להכריע ביעילות ובמהירות בסכסוך בין בעלי הדין במערכת דיונית המבוססת על רצונם, בחירתם, והסכמתם. פתיחת הליך האישור והביטול של פסק הבורר לבירור מחלוקות נוספות בין בעלי הדין בערכאה שנועדה לדון בפסק הבורר היה עשוי להוות גורם מעכב ומכביד על השלמת הליך הבוררות, ואין פלא כי המנגנון הדיוני על פי חוק הבוררות אינו מאפשר זאת. כדברי בית המשפט המחוזי, אם יעלה הצורך בהכרעה בטענת המבקשת, ניתן לבררה במסלול חיצוני לבוררות, בלא שדיון כזה יפר ויסכל את

תכליות הליך הבוררות והמנגנון הקיים לאישורו.

בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקשת תשלם למשיבה שכר טרחת עו"ד בסך 7,000 ש"ח.