רע"א 1465/07 בני וצביקה בע"מ נ. אשתאול מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופ

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' עדיאל ), בה נדחתה בקשת המבקשת לביטול פסק בורר.

רקע עובדתי והחלטת בית המשפט קמא

2.

המבקשת, החברה הקבלנית בני וצביקה בע"מ (להלן: המבקשת ), והמשיבה – אשתאול מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: המשיבה ), התקשרו במספר הסכמים, בהם הזמינה המשיבה אצל המבקשת ביצוע עבודות פיתוח ותשתית במושב אשתאול לצורך הרחבת המושב. בתום עבודות הבנייה, נתגלעו בין הצדדים מחלוקות כספיות, בקשר עם התארכות משך ביצוע העבודות ואיכותן, אשר בגינן הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה למינוי בורר. במסגרת בקשה זו, הגיעו הצדדים להסכמה, לה ניתן תוקף של פסק דין, למנות את מר רון מנדלבאום כבורר בסכסוך (להלן: הבורר ).

3.

הבוררות התנהלה בין השנים 2006-2003, ובמהלכה העלתה המבקשת השגות שונות ביחס לבורר ואופן ניהול הבוררות על ידו: בין השאר טענה המבקשת, כי הבוררות נוהלה בפועל על ידי היועץ המשפטי שסייע לבורר; שהבורר נתגלה כבעל השכלת "הנדסאי" בלבד, ולא כבעל תואר מהנדס, וכי הוא אינו נושא בכישורים המתאימים לדון במחלוקות נשוא הבוררות; שהבורר, שנתגלה כבעל קשרים אישיים עם נציג המשיבה, נהג כלפיה במשוא פנים; וכי הבורר מנע מהמבקשת לחקור את רואה החשבון שמונה על ידו לשם עריכת חישובי הריבית לצורך ההליך. על רקע זה, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה להורות על הפסקת הבוררות והעברת הבורר מתפקידו בהתאם לחוק הבוררות , התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ).

4.

ביום 17.3.05 הגיעו הצדדים, בהמלצת בית המשפט (כב' השופט ב' אוקון ) להסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין (להלן: פסק הדין המוסכם ) – לפיו הבוררות תמשיך להידון בפני הבורר, בכפוף למספר תנאים. האחד, כי הצדדים יוכלו תוך 15 ימים לבקש להשלים חקירה מסוימת או להוסיף ראיות; השני, כי הבורר ינהל את הבוררות, מכאן ואילך, ללא השתתפות היועץ המשפטי; עוד הוסכם על הצדדים כדלקמן:

"במסגרת תקיפת פסק הבורר, ניתן יהיה להשמיע כל טיעון אשר ניתן היה להשמיע בהליך של ערעור על פסק הדין, ובית המשפט יהיה מוסמך, אם בית המשפט יסבור שיש מקום לעשות כן, למנות לעצמו יועץ בתחום ההנדסה."

5.

לאחר מתן פסק הדין המוסכם, בקשה המבקשת מהבורר לאפשר לה לחקור את רואת החשבון ולהגיש סיכומים. הבורר סירב, ובעקבות זאת התקיימו גם הליכים משפטיים בבקשות שהוגשו על ידי המבקשת. פסק הבוררות ניתן מבלי שהתקיימו, בפועל, ישיבות נוספות מאז מתן פסק הדין המוסכם, ובו נקבע, בין השאר, כי על המבקשת לערוך תיקונים בעבודות שביצעה במושב בתוך 6 חודשים ממועד מתן פסק הבוררות, או לשאת בפיצוי כספי למשיבה אם לא תבצע את התיקונים. המבקשת הגישה בקשה לביטול פסק הבורר, בה כללה, בין השאר, טענות שהעלתה כנגד הבורר, ואופן ניהול הבוררות במסגרת ההליך בו ניתן פסק הדין המוסכם, ולחילופין, הגישה ערעור (ה"פ 4001/06).

6.

עוד יצוין, כי ביום 30.3.06 הגישה המבקשת בקשה מתוקנת לביטול פסק הבורר – המתייחסת אך ורק לאירועים שארעו לאחר מתן פסק הדין המוסכם. בקשה זו הוגשה בעקבות החלטת בית המשפט מיום 28.2.06 (כב' השופט ב' אוקון), לפיה, משהוחלט בפסק הדין המוסכם לחדש את הליכי הבוררות, אין עוד מקום להעלאת טענות המתייחסות לאירועים שהתרחשו קודם למתן אותו פסק דין, וכי טענות המבקשת לגבי אותם ארועים נבלעו באותו פסק. בבקשה המתוקנת, צמצמה המבקשת את עילות הביטול של הפסק על פי סעיף 24 לחוק הבוררות, לארבע עילות: (א) פסק הבורר ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין, לאור מעורבותו של היועץ המשפטי בהליך הבוררות שנמשכה גם לאחר מועד פסק הדין המוסכם; (ב) הבורר חרג מסמכותו, מאחר שלא איפשר למבקשת לחקור את רואה החשבון בקשר לריבית; (ג) הבורר לא נתן למבקשת הזדמנות נאותה לטעון את טענותיה, משלא איפשר לה להגיש את סיכומיה; (ד) הבורר ביסס את חישובי הריבית על חוק פסיקת ריבית, במקום על ריבית החשב הכללי.

7.

בית המשפט קמא (כב' השופט י' עדיאל ) החליט לדחות את הבקשה, ופסק לגופן של טענות המבקשת.

עיקרי פסק הדין קמא הם כדלקמן:

בית המשפט התייחס ראשית לפסק הדין המוסכם בענין הסכמת הצדדים המאפשרת את תקיפת פסק הבורר בהליך "ערעורי". הוא קבע לענין זה, כי האפשרות לתקוף את פסק הבורר בהליך ערעורי מרחיבה את עילות הביטול לפי חוק הבוררות, ומוסיפה עליהן;

אשר לטענה כי לא ניתנה אפשרות לחקור את המומחה רו"ח רולניק על חוות דעתו, קבע בית המשפט כי המבקשת אחרה בפנייתה לבורר בענין זה, בהתאם ללוח הזמנים שנקבע בפסק הדין המוסכם. לפיכך הטענה נדחתה.

לענין הטענה בדבר אי מתן אפשרות להגשת סיכומים – גם טענה זו נדחתה לגופה, בנימוק כי גם בענין זה לא עמדה המבקשת בלוח הזמנים שנקבע לצורך כך.

בענין חישוב הריבית, התייחס בית המשפט לטענת המבקשת לפיה היה מקום לבסס את חישובי הריבית על ריבית חשב, ולא על שיעור הריבית בחוק פסיקת ריבית והצמדה. נקבע, כי החישוב על פי חוק פסיקת ריבית נעשה על יסוד שיקול ענייני שאינו מצדיק התערבות בפסק הבוררות. ההיזקקות לדרך חישוב זו אינה נוגדת את ההסכם בין הצדדים, ולכן אין להתערב בפסק מבחינה זו גם על יסוד עילה "ערעורית".

אשר לעילה של אי ניהול הבוררות על ידי הבורר אלא על ידי היועץ המשפטי, נקבע כי יש לבחון טענה זו רק במסגרת התקופה המאוחרת למתן פסק הדין המוסכם. לאחריו, לא קויימו ישיבות נוספות בבוררות, והקשר בין הבורר לצדדים הסתכם בהתכתבויות שהוחלפו ביניהם. נקבע, כי הבורר נזקק אמנם גם בשלב זה לעזרתו האקטיבית של היועץ –המשפטי, עו"ד לאופמן, וזאת תוך הפרת הוראת בית המשפט בפסק הדין המוסכם. אבל מאחר שלא התקיימו ישיבות בוררות נוספות לאחר פסק הדין המסוכם, ומעורבות עו"ד לאופמן התבטאה במשלוח מכתב אחד קודם למתן פסק הבוררות, לא ראה בית המשפט לבטל את פסק הבורר על רקע זה.

בית המשפט התייחס לטענה נוספת, לפיה המבקשת טעתה בזהות הבורר מבחינת כישוריו המקצועיים, משהסתבר כי הוא הנדסאי ואינו מהנדס במקצועו. בית המשפט

מנתח טענה זו על רקע דיני הטעות ב חוק החוזים (חלק כללי) , תשל"ג-1973, ומגיע למסקנה כי במסגרת סעיף 14(ב) לחוק החוזים לא היתה הצדקה לבטל את הסכם הבוררות באותו שלב, מה גם שלא שוכנע כי הכשרתו של הבורר כהנדסאי, להבדיל מהכשרתו כמהנדס, פגעה ביכולתו לנהל כראוי את הבוררות. המבקשת יכלה לברר נתון זה בטרם החלה הבוררות, ואין הצדקה לבטל את הבוררות לאחר שהתנהלה במשך שנים רבות.

אשר לטענת משוא פנים מצד הבורר בשל היכרותו הקודמת של הבורר עם נציג המשיבה נפסק כי טענה זו לא נכללה בבקשה המתוקנת, ולא היה מקום להיזקק לה; היא נדחתה גם לגופה, בשל סתמיותה. עוד בחן בית המשפט את הטענה כי הבורר לא הכריע בענין שבו נתבקשה הכרעתו. המ דובר

בטענה כי הבורר לא בחן את סוגיית התארכות הביצוע ואת הטענה כי התארכות זו נגרמה עקב התנהגות המזמין, וכי על המשיבה לשאת בהוצאות ובתוצאות שנגרמו למבקשת עקב כך. בית המשפט קבע בהקשר לטענה זו כי הבורר התייחס בהרחבה לטענות בדבר התארכות הביצוע, וקבע כי לשני הצדדים היה חלק לא מבוטל בהתמשכות הביצוע, והיתה מעין הסכמה שבשתיקה ביניהם ביחס למועדים, המונעת משניהם לתבוע כספים בעילה של התארכות הביצוע. נותרה טענה לפיה ההכרעה אינה נכונה. בענין זה נקבע כי לא הונחה תשתית עובדתית להתערב בכך גם בכשירות "הערעורית" של ההליך בפני בית המשפט. ואחרון – המבקשת עתרה למינוי מהנדס מקצועי ברוח פסק הדין המוסכם כדי שידון בענין. טענה זו נדחתה מן הטעם כי אין מקום ואין הצדקה למינוי מהנדס מקצועי לצד בית המשפט, כשהמטרה בכך היא לפתוח מחדש את ההליך כולו, דבר אליו לא נתכוון פסק הדין המוסכם על פי ניסוחו ותכליתו.

לאור כל אלה, הבקשה לביטול פסק הבורר נדחתה, והוא אושר.

על פסק דין זה הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור.

טענות המבקשת

8.

עיקר טענתה של המבקשת היא, כי חרף הסכמת הצדדים, וחרף פסק הדין המוסכם, דן בית המשפט קמא בבקשת הביטול כבקשה רגילה על פי חוק הבוררות, ולא כערעור על פסק הבורר. לדבריה, אילו היה דן בהליך כבערעור, היו תוצאות ההחלטה, כך על פי הטענה, שונות. לגופן של הטענות, חוזרת המבקשת על הטענות שהעלתה בבקשת הביטול בבית המשפט המחוזי, ומרחיבה פרטים ועובדות שונות בהקשר לכך. היא מוסיפה, כי יש מקום ליתן רשות ערעור במקרה זה, שכן לא ניתן משקל מספיק להסכמת הצדדים שקבלה תוקף של פסק דין, לתקוף את פסק הבורר בהליך "ערעורי", וזאת בנוסף לדרכי התקיפה הקבועות בחוק הבוררות. סוגיית "הרחבת סמכויות בית המשפט", כדי לאפשר ביקורת רחבה יותר על פסקי בוררות היא ענין עקרוני, המצדיק רשות ערעור. יש צורך בכיבוד הסכמת הצדדים, ועידוד הסדרים מוסכמים במסגרת הליכים ליישוב מחלוקות. לדברי המבקשת, בית המשפט קמא דן, למעשה, רק בעילות הקבועות בחוק הבוררות, ולא דן בבקשה כבערעור, בניגוד לתוכנו של פסק הדין המוסכם. לגופו של ענין, טעה בית המשפט כאשר פסק כי הבקשה לחקירת המומחה ולהגשת סיכומים לא הוגשה במועד. כן טעה בענין חישוב הריבית, ובמסקנתו בענין ההשפעה שהיתה ליועץ המשפטי של הבורר על התנהלות הבוררות. הוא הדין ביחס לקביעתו בענין הטעות בכישוריו המקצועיים של הבורר, וביחס להחלטתו שלא למנות מומחה מקצועי שיסייע לו בפסיקתו.

9.

מנגד, טוענת המשיבה כי הבקשה אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור על פי המבחנים המקובלים לבחינת פסק דין של בית משפט של בוררות בבקשת ביטול הפסק. כן טוענת המשיבה, כי בית המשפט קמא התייחס, הלכה למעשה, לכלל טענותיה של המבקשת – גם אלו ה"ערעוריות" באופיין, אלא שמירב טענותיה של המבקשת נטענו או נוסחו כעילות לביטול הפסק מכוח חוק הבוררות. המשיבה מדגישה כי היא עצמה טענה בפני בית המשפט קמא כי הסכמת הצדדים לילך במסלול של ערעור חוסמת את דרכה של המבקשת לעתור לביטולו של הפסק על פי העילות הקבועות בחוק הבוררות. לשיטתה, משהכריע בית המשפט קמא כי אין ההסכמה באה אלא להוסיף על דרכי התקיפה של הפסק – הרי שבית המשפט היה מודע היטב לפן ה"ערעורי" שבטענות המבקשת, והתייחס לפן זה והכריע בו. כן טוענת המשיבה, כי המבקשת ממשיכה להעלות טענות שנבלעו במסגרת פסק הדין המוסכם, תוך הלבשתם בלבוש חדש, וזאת בניגוד להחלטת בית המשפט קמא לפיה על המבקשת לצמצם את טענותיה ולהתייחס אך ורק לאירועים שאירעו לאחר מתן פסק הדין המוסכם, ולא קודם לו. לבסוף, טוענת המשיבה כי המבקשת כלל לא הבהירה כיצד היתה עשויה תוצאת פסק הדין קמא להשתנות אילו היה בית המשפט דן בטענותיה מן ההיבט הערעורי, כמבוקש על ידה.

דיון והכרעה

10.

במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית משפט מחוזי בענין ביטול או אישור פסק בורר יש, כמקובל, לבחון בשלב ראשון האם מתעוררת בבקשה שאלה בעלת אופי משפטי עקרוני החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין, או האם נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין (סעיף 38 לחוק הבוררות; ע"א 4886/00 ראובן גרוס נ' אהרון קידר , פ"ד נז (5) 933, 942 (2003); רע"א 9041/05 "אמרי חיים" עמותה רשומה נ' ויזל (לא פורסם, 6.9.2007); רע"א 1066/06 ארסד בע"מ נ' שי רונן (לא פורסם, 27.3.2006)). רשות ערעור על פסקי דין בעניין בקשה לאישור או ביטול פסק בוררות ניתנת במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד (רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם, 11.7.2000)). במקרה שלפנינו, לא מתקיימות התנאים למתן רשות ערעור, וזאת מהטעמים העיקריים הבאים:

תוקפה של הסכמת הצדדים לאפשר תקיפת פסק בורר בהליך "ערעורי"

11.

עיקר הבקשה לרשות ערעור של המבקשת נסבה על הטענה כי בית משפט קמא לא דן בהליך שלפניו במסגרת "ערעור", אלא נצמד להליך המקובל של הליך לביטול פסק בורר על פי עילות הביטול המנויות בחוק הבוררות. לעמדתה, אילו היה ההליך נדון כ"ערעור", טענותיה היו נבחנות במבט שונה, והתוצאה של פסק הדין היתה אחרת. מעבר לכך נטען, כי יש טעם עקרוני כללי בהחלת הליך ערעורי לביטול פסק בורר, לאור החשיבות הכללית שבמתן תוקף להסכמות דיוניות של הצדדים, ולצורך עידוד הרחבת הביקורת השיפוטית על פסקי בוררות, מעבר לעילות הביטול המנויות בחוק הבוררות.

12.

נראה לי כי טענה זו בטעות יסודה, והיא אינה מצדיקה מתן רשות ערעור.

הענין נשוא הליך זה מעלה את השאלה האם בכוחם של צדדים להסכים על דרכים שאינן מנויות בחוק הבוררות לצורך תקיפת פסק הבוררות, בין בדרך של הוספת עילות תקיפה על העילות המנויות בחוק, ובין בדרך של גריעה מעילות אלה; האם ההליך לביטול פסק המעוגן בחוק הבוררות הינו דיספוזיטיבי, ונתון להתנאה שונה של הצדדים, או שמא הוא קוגנטי, ולא ניתן להוסיף או לגרוע ממנו. יובהר ויודגש כי התייחסותנו לשאלה זו רלבנטית לחוק הבוררות טרם תיקונו לאחרונה בשנת 2008 שהוא החל על ענייננו. על משמעות התיקון לחוק ביחס לסוגיה זו ידובר בהמשך.

חוק הבוררות פורש ויושם לאורך שנים בדרך השוללת את יכולת ההתנאה של הצדדים ביחס להליך ביטול פסק הבורר. לא הוכרה אפשרות גריעה או הוספה על עילות הביטול של פסק הבורר שנקבעו בחוק. גם הסכמת הצדדים לקבוע הליך ערעורי על פסק הבורר לערכאה שיפוטית, בין במקביל ובין במקום ההליך הקבוע בחוק לביטול הפסק, אינה מתיישבת עם לשונו ורוחו של חוק הבוררות, ואינה תואמת את הפרשנות ההילכתית העיקבית שניתנה לענין זה לאורך השנים.

13.

כבר נפסק לא אחת, כי ההליך לביטול פסק בורר, המעוגן בחוק הבוררות, הוא חלק מהסמכות הפונקציונלית הנתונה לבית המשפט של בוררות. הליך זה מגדיר את האופן, את סדר הזמנים, ואת התכנים שעל פיהם ניתן להגיש ולבסס בקשה לביטול פסק בורר. עילות הביטול של פסק הבורר הן ברורות ומפורטות בסעיף 24 לחוק הבוררות, והן תוחמות את סמכותו העניינית של בית משפט לבוררות בביקורתו השיפוטית על פסק הבורר. מהוראות אלה של חוק הבוררות שואב בית המשפט את כוחו לבטל פסק בורר, או להשלימו או לתקנו. הליך זה על פי החוק הוא קונקלוסיבי, ולא היקנה לצדדים לבוררות

כח משפטי להוסיף או לגרוע ממנו אמצעי ביקורת שיפוטיים על פסק הבורר בדרך של הסכמה. ואכן, מושכלות ראשונים הם כי לא ניתנו לרשות שיפוטית אלא הסמכויות שהוקנו בידיה על פי החוק. החוק הוא שתחם את גבולות סמכויותיה וכוחה (בג"צ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול , פסקאות 12 ו-15 (לא פורסם, 6.4.2006)). משלא ניתן לצדדים מקור כח בחוק לשנות או להוסיף בהסכמה על הסמכות הפונקציונלית של בית המשפט, ממילא אין תוקף משפטי להסכמתם על הוספה, גריעה, או שינוי של הסמכות החקיקתית הנתונה לערכאה השיפוטית (בג"צ 1555/05 לוי נ' בית הדין הרבני האזורי מחוז ת"א (לא פורסם, 16.7.2009).

14.

חוק הבוררות לא היקנה בידי צדדים לבוררות כח משפטי לשנות בהסכמה את הליך התקיפה של פסק הבורר, להרחיב או להצר את עילות הביטול, או לשנות את ההליך הדיוני החל בענין תקיפת פסק בורר בין בדרך של גריעה, תוספת או שינוי ההליך הדיוני הקיים. הביקורת השיפוטית על פסק הבורר היא מסגרת קשיחה שאינה נתונה להתערבות הצדדים (רע"א 8941/06 עירית חיפה נ' ב.מ. כרפיס דדו בע"מ , פסקה 28 (לא פורסם, 4.11.2009) (להלן: ענין עירית חיפה )). הביקורת השיפוטית הצרה על פסק הבורר אינה מקרית. היא חלק מתפיסה בסיסית המבקשת לעודד את האוטונומיה של הצדדים להכריע במחלוקות ביניהם במסגרת בוררות, ולצמצם עד למינימום את מרחב ההתערבות השיפוטי בניהול הבוררות ובתוצאותיה. הכרה ביכולתם של צדדים לבוררות להסכים ביניהם על הרחבת מתחם הביקורת השיפוטית על הבוררות – למשל בדרך של תקיפה ערעורית על פסק הבוררות, מערערת את האיזונים שחוק הבוררות ביקש להשיג בין הרחבת החופש החוזי להתקשר בהסכמי בוררות וולונטריים, לבין הצורך בפיקוח שיפוטי מינימלי על תקינות התנהלות הבוררות, ועל עמידתו של פסק הבורר בתנאים הבסיסיים של התאמה לרצון הצדדים, עקרונות צדק טבעי, תקנת הציבור, וטוהר מידות. העילות להגשמת איזון זה הן מוגדרות ומפורטות, ואין להוסיף או לגרוע מהם. מכאן, שלא ניתן גם להסיט בהסכמת הצדדים את ההליך החקיקתי מהליך לביטול הפסק להליך ערעורי, הפותח פתח לכל טענה ערעורית אפשרית לצורך ביטול הפסק (ענין עירית חיפה , פסקאות 30-31). ואכן, השאלה האם יכולים הצדדים להסכים על העמדת זכות ערעור על פסק בורר נענתה בעבר בשלילה:

"בעלי הדין אינם יכולים להרחיב את מערכת הסמכויות של בתי המשפט, כפי שהוגדרה בחוק הבוררות... ועל אחת כמה וכמה, אין בה (בהסכמת הצדדים) כדי ליצור עבור בעלי הדין ערכאת ערעור נוספת בזכות, אשר המחוקק לא ראה לפותחה לפניהם. בהתאם לאימרה הידועה, אין אדם מרים עצמו בשרוכי נעליו, אין לבעלי הדין הכח והסמכות להקנות לעצמם ערעור בזכות מקום בו יצר המחוקק, במילתו המפורשת, ערעור ברשות בלבד.

מקום בו דרושה רשות לשם הגשת ערעור, אין בעלי הדין יכולים להקנות לעצמם ולבית המשפט את הערעור בזכות, והסכמתם בענין זה של בעלי הדין אינה מוסיפה ואינה גורעת". (הנשיא שמגר, ב"ש 748/86 ב.ס.ט. חברה לעבודות בנייה ולפיתוח בע"מ נ' קבוץ יפעת , פ"ד מ(4) 379, 383-384 (1987)).

כשם שלא ניתן להסכים על קיום ערכאת ערעור בזכות מקום שהחוק מסדיר הליך דיוני של רשות ערעור בלבד על החלטת בית משפט של בוררות, כך לא ניתן להגיע להסכמה בת-תוקף על קיומה של ביקורת "ערעורית" על פסק בורר, שנועדה להוסיף או לגרוע מההליך לביטול פסק בורר על פי עילות הביטול המוגדרות המעוגנות בחוק הבוררות (ע"א 209/70 חביבאללה נ' קרן הביטוח והפנסיה , פ"ד כה(1) 108 (1971); ענין עירית חיפה , פסקה 32).

התיקון לחוק הבוררות

15.

יש לציין כי לפני כשנה, ב-12.11.08 נכנס לתוקפו חוק הבוררות

(תיקון מס' 2) ,

התשס"ט-2008, לפיו ניתן, בתנאים מסוימים, לתת תוקף להסכמת הצדדים בהסכם בוררות להעמיד פסק בוררות לערעור בפני בורר (סעיף 21א). כן נקבע, כי צדדים להסכם בוררות, אשר התנו כי על בורר לפסוק בהתאם לדין, רשאים להסכים כי ניתן לערער על פסק בוררות ברשות בית המשפט, אם נפלה טעות יסודית ביישום הדין, שיש בה כדי לגרום לעיוות דין. תיקון זה משנה את האיזונים הפנימיים שהיו קיימים בחוק הבוררות עד לכניסתו לתוקף, ומרחיב את יריעת הפיקוח השיפוטי על הבוררות. תיקון זה הוא מאוחר לענייננו, ולכן אינו חל עליו. מכאן, שאנו פטורים מבחינת משמעויותיו, אשר בודאי תידונה ותנותחנה בעתיד לבוא.

סוף דבר

16.

לאור הדברים האמורים, המסקנה המתבקשת בענייננו היא כי הסכמת הצדדים, שניתן לה תוקף בפסק הדין המוסכם, לפיה ניתן יהיה לבחון את פסק הבורר בהליך זה בבחינה "ערעורית" איננה תקפה. הבחינה של פסק הבורר מוגדרת ומצומצמת כל כולה להליך ביטול הפסק על פי עילות הביטול המוגדרות בסעיף 24 לחוק הבוררות, ולא מעבר לכך.

מאחר שהשאלה העקרונית ביחס לגדר יכולתם של צדדים להתנות על הליך ביטול פסק בורר כבר נדונה בהרחבה בהלכה הפסוקה, אין היא מצדיקה מתן רשות ערעור.

יתר העניינים העולים בבקשה נוגעים לנושאים פרטניים של הבוררות בין הצדדים, אשר אינם מעלים לדיון כל נושא עקרוני. מה גם, שבפועל, בית המשפט דן גם בעילות שחרגו מעילות הביטול המוכרות בחוק הבוררות, כגון, למשל, בטענת הטעות בחישוב הריבית, ופסק לגופן.

אומר מעבר לנדרש, כי נראה שבית המשפט צדק גם לגוף הכרעתו בטענות השונות שהועלו על ידי המבקשת.

17.

הבקשה לרשות ערעור נדחית.

18.

המבקשת תישא בשכר טרחת עו"ד המשיבה בסך 15,000 ₪.