רע"א 10035/06 דוד גאון נ. שלמה שחר- כונס נכסים

זוהי בקשת רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בע"א 3017/06 במאוחד עם ע"א 3018/06 (כב' השופט א' ש' שילה) מיום 23.11.06, במסגרתה נדחו ערעוריהם של המבקשים על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 2.8.06, לאור האיחור בהגשתם וסירוב בית המשפט להתיר הארכת מועד.

1.

ברקע הבקשה עומדת פרשיית פירוק בנק צפון אמריקה בע"מ. במסגרת הפירוק ניתן פסק דין (ת"א 400/89) כנגד מר דוד גאון (להלן: גאון ) ומר יואל הרצוג (להלן: הרצוג ), שכיהנו כדירקטורים בבנק, לפיו חויבו בתשלום סכומי כסף כאלה ואחרים לטובת כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק הבנק (להלן: המשיב ). גאון והרצוג הגישו ערעור לבית המשפט העליון, אך בטרם ניתנה הכרעה בעניינם, הושג בין הצדדים הסכם פשרה. התפתחויות נוספות שאירעו בעניין, הקימו לתחייה את המחלוקת בין הצדדים ועל כן פנו גאון והרצוג לבית המשפט המחוזי בתל אביב בתביעה לקבל פסק דין הצהרתי (ת"א 2423/01). תביעה כמעט זהה במהותה הוגשה

לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 2053/05) על ידי מר ניסים גאון, אביו של מר דוד גאון, שחתם ערבות על הסכם הפשרה שנחתם בעקבות ת"א 400/89. בהחלטת הנשיא ברק, כתוארו כדאז, אוחד הדיון בשתי התובענות, אשר במסגרתו, נתן רשם בית המשפט המחוזי (כבוד הרשם ש' ברוך) החלטה, ביום 2.8.06, שכללה הוראות שונות בנוגע למחיקת סעיפים בכתב התביעה, להוצאת נספחים מתצהירי העדות הראשית ולהפקדת ערבויות (להלן: ההחלטה ).

2.

בתאריך 20.9.06 חלף המועד האחרון להגשת ערעור על ההחלטה האמורה, ועל כן, ומשראה כי לא הוגשו ערעורים בנושא, הגיש המשיב, ביום 27.9.06, בקשה לדחיית התביעה בת"א 2423/01. רק בתאריך 3.10.06 הגישו גאון, הרצוג וניסים גאון (להלן: המבקשים ) ערעורים על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. הערעורים הוגשו, כאמור,

באיחור ועל כן הגיש המשיב ב- 5.10.06 בקשות לסילוק על הסף (בש"א 21266/06 ובש"א 20925/06). מנגד הגישו המבקשים ב- 15.10.06 בקשות להארכת מועד להגשת הערעורים (בש"א 21019/06 ובש"א 21018/06).

3.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' ש' שילה), בהחלטה מאוחדת בע"א 3017/06 וע"א 3018/06, קיבל את בקשות המשיב ודחה את בקשות המבקשים. בהחלטתו קבע כי האיחור נבע מטעות שבדין, שכן המבקשים טעו לחשוב שהמועד להגשת הערעור הוא 30 יום מיום נתינת ההחלטה, בעוד שהמועד החוקי הוא 20 יום לפי תקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984 (להלן: התקנות ). התקנה המסדירה את השאלה נשוא הבקשה היא תקנה 528 לתקנות הקובעת כי על מנת להאריך את המועד הקבוע בחיקוק יש צורך בטעמים מיוחדים שירשמו. בית המשפט המחוזי לא ראה בטעות שבדין "טעם מיוחד", ועל כן כאמור, דחה את בקשתם להארכת מועד, ובעקבותיה את הערעור כולו. בית המשפט אף בחר להוסיף לגופו של עניין כי "בענייננו סיכויי המערערים אינם נחזים להיות טובים". כמו כן, נקבע כי לא ניתן ללמוד מהנסיבות, שהמשיב ידע על כוונת המבקשים להגיש ערעורים לאחר שחלף המועד.

4.

על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. המבקשים מבקשים לבטל את פסק הדין של בית המשפט קמא ולקבל את הבקשות להארכת מועד. לטענתם, נסיבות המקרה מעידות כי התקיים בנידון דידן "טעם מיוחד" המצדיק את קבלת בקשתם, שכן האיחור נבע רק בשל טעות שבדין. לאור נסיבות המקרה המורכבות ביקשתי את תשובת המשיבים לבקשה.

5.

לאחר שעיינתי בהחלטה, בבקשה ובתשובה, החלטתי לדחות את הבקשה. בפתח הדברים אציין כי הבקשה דנן נסובה סביב החלטה בבקשה להארכת מועד שהינה בגדר "החלטה אחרת", ועל כן נראה כי אין לדון בבקשה כ"גלגול שלישי" (רע"א 9404/05 פלוני נ' קצין תגמולים , תק-על 2006(1) 4310 (2006), וכן רע"א 10640/04 גיא המוביל באשדוד בע"מ נ' סהר חברה לביטוח בע"מ פ"ד נט(3) 189 (2005). משכך, אין תחולה בענייננו להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982).

6.

לגופו של עניין: כפי שציין בית המשפט המחוזי, המועד להגשת ערעור על החלטת רשם הוא מועד הקבוע בחיקוק (תקנה 400 לתקנות), ועל כן לצורך הארכתו נדרשים טעמים מיוחדים שיירשמו, בהתאם להוראת תקנה 528 לתקנות. האם בדין פסק בית המשפט קמא בקובעו כי אין לראות בטעות שבדין, כפי שארעה בעניינו, "טעם מיוחד"? אכן, על מנת שנוכל להשיב על שאלה זו עלינו להבהיר מהו "טעם מיוחד":

"טעמים מיוחדים כאמור ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן אורכה להגשתו. יודגש כי אין המדובר ברשימת שיקולים ממצה. שאלת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד תיבחן תמיד על-פי מכלול נסיבות העניין." (בש"א 5636/06 נשר נ' שלומי גפן , תק-על 2006(3) 3082, 3084 (2006)).

"טעם מיוחד" נבחן כאמור בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה. האם נסיבות המקרה דנן מצביעות על טעם מיוחד? עיון בהחלטת בית המשפט, בבקשה ובתשובה מגלה כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית, ומשכך צדק בית המשפט קמא בדחותו את הערעורים על הסף.

7.

בית המשפט הכיר אומנם בחשיבותה של זכות הגישה לערכאת הערעור ויש שראו בה אף ערך חוקתי (ראו: רע"א 9041/05 " אמרי חיים " עמותה רשומה נ' ויזל , תק-על 2006(1) 1459 (2006)). יחד עם זאת אין מדובר בזכות מוחלטת ועליה להישקל כנגד עקרונות מערכתיים מתחרים (ראו: דברי הנשיא, כתוארו דאז, ברק בבש"א 3931/97 אפרים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ , תק-על 97(3) 1 (1997)). בענייננו קמים מספר שיקולים המובילים לדחיית הבקשה. ראשית, מהות הטעם לאיחור. שנית, סיכוייו הנמוכים של הערעור להתקבל. שלישית, ציפייתו של המשיב לסופיות ההליכים.

8.

באשר לטעם האיחור. המשיבים טוענים כי האיחור נבע מטעות שבדין, ועל כן יש לראות בכך טעם מיוחד. זאת מאחר ובשנים האחרונות חל ריכוך בפסיקה בכל הנוגע לטעות שבדין (ראו למשל: רע"א 9073/01 סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים , תק-על 2002(1) 746 (2002) ;

רע"א 4223/06 כץ נ' גוטליב , תק-על 2006(3) 712 (2006)). אכן אסמכתאות של טעם הביאו המבקשים לטענתם. יחד עם זאת לא נראה כי הן מתאימות לענייננו, שכן לא ניתן לומר כי כל כולו של האיחור נבע מטעות שבדין. הערעור נשוא הבקשה הוגש בתאריך 3.10.06 ובקשות הארכות המועד מטעם המשיבים הוגשו בתאריך 15.10.06. דע עקא, עוד בתאריך 27.9.06 יידעה המשיבה את המבקשים בסעיף 8 לבקשת דחיית התביעה - בש"א 20296/06 - בדבר תום התקופה להגשת הערעור, ומשכך ניתן לומר כי מתאריך זה לא נמצאו המבקשים במצב של טעות שבדין. המבקשים לא סיפקו הסבר המניח הדעת בדבר האיחור בהגשת הערעור ו/או הבקשה לאיחור מיום בו ידעו על תום התקופה להגשת הערעור, ועל כן לא ניתן לראות בהתנהלותם טעם מיוחד שיצדיק את הפעלת החריג לסעיף 400.

9.

סיכויי הערעור אף הם מובילים לדחיית הבקשה. ראשית, יצויין כי כל טענות המבקשים בנוגע לסיכויי הערעור לא נטענו כלל בבקשה להארכת מועד האמורה, והן ראו אור לראשונה רק בבקשה זו המונחת לפניי. עניין זה כשלעצמו מוביל לדחיית טענותיהם בנושא. לגופו של עניין, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט קמא בנושא, אשר ראתה את סיכויי הערעור כסיכויים "לא טובים". זאת, בין השאר מן הסיבות הבאות: ההחלטה עסקה בעניינים פרוצדורליים, והתבססה בעיקר על קביעות עובדתיות, עניינים שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן ; המבקשים צרפו לערעור מסמכים חדשים שלא הובאו כראיה בפני בית המשפט שנתן את ההחלטה, ללא שסיפקו הצדקה לכך ; הטענות המשפטיות שהעלו בכתב הערעור אינן נחזות להיות איתנות. לפיכך, בדין פעל בית המשפט קמא כשדחה את הבקשות להארכת מועד.

10.

כמו כן, נראה כי משתמה תקופת הערעור, רשאי היה המשיב לפתח ציפייה לגיטימית לסופיות ההליכים, ואכן כך ארע. טוענים המבקשים כי ידיעת המשיב אודות רצונם להגיש ערעור מוכיחה כי לא נוצרה אצלו הסתמכות כלשהי, ומשכך מצדיקה היא את קבלת בקשתם להארכת מועד. נראה כי טענה זו אינה מדויקת. הצדקה לקבלת בקשה להארכת מועד תקום שעה שהמשיב ידע על כך שהמערער מתעתד להגיש את ערעורו באיחור. ידיעה בעלמא על כוונת המבקשים להגיש ערעור, כפי שהתקיימה בעניינו, אינה גורעת מציפיית המשיב והסתמכותו על סיום ההליכים. אם כן, במקרה דנן פיתח המשיב ציפייה לסיום ההליכים ומשכך לא קמה הצדקה לקבל את בקשת המבקשים להארכת מועד (ראו: בש"א 7048/06 כץ נ' גוטליב , תק-על 2006(3) 4730 (2006)).

לאור האמור הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. המבקשים ישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪.