רע"א 9404/05 פלוני נ. קצין תגמולים

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט נ' זלוצ'ובר), אשר דחתה את בקשת המבקש להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דינה של ועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק

הנכים ).

1.המבקש גויס לשירות בצה"ל בשנת 1997, ולאחר פרק זמן של כשנה וחצי אושפז במצב פסיכיאטרי חריף עם ביטויים קטטוניים ברורים, אשר אובחנו כמחלת הסכיזופרניה. ביום 27.2.00 דחה המשיב את בקשתו להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים, בהיעדר קשר סיבתי בין תנאי שירותו של המבקש לבין מצבו הנפשי. ביום 24.1.05 דחתה ועדת הערעור שלפי חוק הנכים את ערעורו של המבקש. ועדת הערעור העדיפה את חוות הדעת הרפואית עליה הסתמך קצין התגמולים על פני חוות הדעת הרפואית מטעם המבקש, מאחר ולא סמכה על התשתית העובדתית עליה התבססה חוות הדעת מטעם המבקש, וקבעה כי לא התקיים הקשר הסיבתי בין תנאי השירות של המבקש לבין מחלת הנפש בה לקה בתקופת שירותו.

2.ביום 3.2.05 התקבל פסק דינה של ועדת הערעור אצל בא כוח המבקש. ביום 30.5.05 הגיש המבקש באמצעות בא כוחו בקשה להארכת המועד להגשת הערעור על פסק הדין. טענתו המרכזית של בא כוחו הייתה כי המבקש הוא חולה סכיזופרניה, אינו מסוגל לטפל בענייניו בעצמו, ועל כן כל ענייניו טופלו על-ידי אביו. לאחר שבא כוחו הודיע למבקש על פסק דינה של ועדת הערעור, חשש המבקש לספר לאביו, אשר חודשיים עובר למתן פסק הדין לקה בליבו, על פסק הדין, מכיוון שלא רצה שמצבו יחמיר. לכן, לא הוגש הערעור במועד. בית המשפט המחוזי התייחס לטענה זו, וציין כי אבי המבקש היה מאושפז כשלושה חודשים לפני פסק הדין, ולא חל כל שינוי במצבו הבריאותי בין המועד להגשת הערעור לבין המועד להגשת הבקשה להארכת מועד. כן נקבע, כי אבי המבקש אינו צד להליך, ואף אינו מיופה כוחו או האפוטרופוס של המבקש, ואין ראיה לכך שהוא מטפל בכל ענייני המבקש, מלבד תצהיר המבקש. בית המשפט המחוזי הוסיף כי אם המבקש אינו מסוגל לטפל בענייניו כנטען, היה על בא כוחו להודיע על פסק הדין ועל אפשרות הערעור לאביו ולא לו, ולבטח היה עליו לעשות כן משראה כי המבקש אינו פועל להגשת הערעור. מסיבות אלו דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה להארכת מועד. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

3.בא כוח המבקש טוען, כי הפגימה הנפשית של המבקש איננה שנויה במחלוקת, וכי אין לייחס לחובת המבקש את העובדה שבא כוחו לא הודיע לאביו על אפשרות הערעור, מה גם שאין מדובר באותו בא כוח. כן הוא מוסיף, כי האב לא היה בקו הבריאות באותו זמן. לבסוף, הוא טוען כי במקרים בהם טוען המבקש שנפגע עקב שירותו הצבאי, יש להגמיש את הקריטריונים למתן ארכה להגשת הערעור, וכי אל למדינה, שגייסה את המבקש לשרת בצבא בהיותו בריא, לדחות את טענותיו לאחר שחלה בנימוק שבסדרי דין.

בא כוח המשיב טוען, כי לבקשה אין חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים עצמם, ועל כן אין ליתן רשות ערעור. כן הוא מוסיף, כי סיכויי הערעור קלושים, וכי אין הסבר המניח את הדעת לאיחור בהגשת הערעור: לא הוכח כי המבקש אינו יכול לטפל בענייניו, ולא ניתן להסיק זאת אך מעצם היותו סובל ממחלת נפש. בנוסף, המבקש יוצג על-ידי עורך דין, ועל אף מחלתו הוא יכול לדאוג לענייניו באמצעות בא כוחו. כן נטען, כי מהמסמכים שצורפו לא עולה שבמועד הגשת הערעור מצבו הרפואי של אבי המבקש מנע מהאב לטפל בענייניו של המבקש.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה (המבקש יכונה להלן: המערער ). ראשית, דומה כי אין מדובר ב"גלגול שלישי" של ההליך, שכן מדובר בבקשת רשות ערעור על "החלטה אחרת" בערעור (רע"א 10640/04 גיא המוביל באשדוד נ' סהר חברה לביטוח (לא פורסם, ניתן ביום 3.1.05)), אשר נתקבלה בבית המשפט המחוזי, ועל כן אין תחולה בענייננו להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123.

5.לגופו של עניין: כפי שציין בית המשפט המחוזי, המועד להגשת ערעור על פסק דינה של ועדת הערעור הוא מועד הקבוע בחיקוק, ועל כן לצורך הארכתו נדרשים טעמים מיוחדים שיירשמו (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). מחלת בעל דין, ואף מחלת בן משפחה של בעל הדין, הוכרו בפסיקה כטעם מיוחד, אם הוכחו הן עובדת קיומה של המחלה בזמן הרלבנטי והן העובדה שהמחלה מנעה מבעל הדין לטפל בהגשת הערעור ולפנות לבית המשפט במועד (ע"א 422/65 גלר נ' גן שמואל , פ"ד יט(4) 351, 353; ב"ש 825/86 וידיוקולור נ' מדינת הילדים (לא פורסם, ניתן ביום 24.11.86)). כמו כן נקבע, כי ישנה חשיבות למשך תקופת האיחור בהגשת הערעור (המ' 416/61 שפרכר נ' נאמן , פ"ד טו(2) 1396, 1398), וכי ככל שהאיחור ממושך יותר, יגבר משקלם של השיקולים התומכים בדחיית הבקשה להארכת מועד (ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(2) 353, 358-359). שיקול נוסף בו יש להתחשב הוא חשיבות העניין. אומנם, חשיבות העניין העומד על הפרק לבדה אינה יכולה לשמש כטעם מיוחד להארכת מועד, אולם בהצטרפה להסבר סביר לאיחור, היא עשויה להקים טעם מיוחד (ע"א 430/64 רייטלר נ' אגודה צרכנית שיתופית , פ"ד יט(2) 57, 62). כך, קבע המשנה לנשיא אלון בנוגע לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור של נישום על חיובו במס:

"מדובר בריבו של אדם עם רשויות המס, ודחייה מוחלטת של הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור עלולה ליצור מצב, בו המחלוקת האמיתית לא תתברר כלל לפני בית-משפט. לדעתי, אין זה מן הראוי למצות את הדין שבדיון בעניינים ובנסיבות כגון אלו...סבורני, כי הנימוק האמור של נושא העניין מן הראוי שיישקל, לעיתים, כאחד השיקולים בשקילת מכלול הנסיבות, לצורך ההכרעה בשאלה אם קיים 'טעם מיוחד'" (רע"א 263/88 "דן" אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית נ' פקיד השומה ת"א , פ"ד מב(4) 418, 421).

6.המערער טוען כי הגיש את בקשתו באיחור בשל מחלת הנפש שלו, אשר מונעת ממנו לטפל בענייניו, ומצריכה אותו להיעזר באביו לשם כך. לדבריו, מאחר ואביו לקה בליבו חודשיים לפני מתן פסק הדין ונאלץ לעבור צנתור, חשש המערער לספר לו על דחיית ערעורו בוועדת הערעור. טענה זו תמך המערער בתצהירים שלו ושל אביו, וכן במסמכים רפואיים המעידים על כך שהאב סבל ממחלת לב ועבר צנתור עם הכנסת בלון בחודש נובמבר 2004. אכן, בא כוחו של המערער לא ציין מה גרם לאביו של המערער לטפל בסופו של דבר בעניין הערעור, ומדוע לא פנה ישירות אל האב, ורק בשל שיקול זה, כשלעצמו, לא הייתי מתערבת בהחלטת בית המשפט המחוזי. עם זאת, סבורה אני כי יש לתת משקל לנושא הערעור, הנסב על תביעה של אדם שחלה במחלת נפש בעת שירותו לקבלת תגמולים מן המדינה לפי חוק הנכים. בנושא כגון דא, קיימת חשיבות רבה לבירור המחלוקת לגופה עד כדי מיצוי ההליכים. ניתן לשאוב השראה לענייננו מסעיף 35 לחוק הנכים, המאפשר מתן החלטה חדשה בכל מועד לאחר תום ההליכים בהחלטה הקודמת אם נתגלו ראיות חדשות שמצביעות על כך שההחלטה הקודמת בטעות יסודה. בסעיף זה "טמונה סטיה מן העקרון של מעשה-בית-דין האפייני לדיון שיפוטי" (ע"א 530/68 מרידור נ' קצין התגמולים , פ"ד כב(2) 794, 797)), ועל כן, הוא מצביע על האינטרס המיוחד שראה המחוקק בפיצויו של מי שחלה בעת שירותו ועקב שירותו. כן הבאתי בחשבון את תקופת האיחור – איחור של כחודשיים. אין לכחד, כי מדובר בתקופה לא מבוטלת, ויחד עם זאת, בנסיבות העניין, ולאור השיקולים האחרים עליהם עמדתי, אינני סבורה כי משך האיחור מצדיק את שלילת זכותו של המערער שערעורו ידון לגופו.

7.לאור האמור הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. המערער רשאי להגיש את הערעור על החלטת ועדת הערעור לבית המשפט המחוזי תוך שבעה ימים מיום המצאת החלטה זו. והיה ולא יוגש הערעור תוך המועד האמור, שוב לא יהא המערער רשאי להגישו.