רע"א 10857/06 נכסי רמלה 3 בע"מ נ. אשבת חברה לבניית מבני תעשייה בע"מ

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' גדות), אשר בה אישר בית המשפט פסק בורר, ודחה בקשה לביטולו מהטעם שאין לראות בו משום פסק בוררות.

2.

המשיבה (להלן: אשבת ), ביחד עם חברה נוספת, הקימו מבנה מסחרי בגבול רמלה-לוד. המבקשת (להלן: נכסי רמלה ) בנתה עבור אשבת את המבנה המסחרי, ושמשה קבלן ראשי של הפרויקט.

3.

בין אשבת לנכסי רמלה נתגלעו מחלוקות אשר הוסכם להעבירן להכרעת הבורר ד"ר יואב סרנה (להלן: הבוררות הראשונה ). הצדדים חתמו בפני הבורר על הסכם בוררות. ביום 12.9.02 ניתן פסק בוררות על ידי הבורר סרנה. גם לאחר הבוררות הראשונה, נותרו מחלוקות בין הצדדים, והם הסכימו להפנות מחלוקות אלה אל רואה החשבון החיצוני של נכסי רמלה, רו"ח יעקב ששון.

4.

המחלוקות, אשר הועברו לטיפולו של רו"ח ששון, פורטו במכתב אשר מוען אליו מיום 24.12.02, ואלה התייחסו לערבות בדק, חיוב בגין ביטוח, וכן חיוב בגין ריבית.

5.

רו"ח ששון ניהל פגישות נפרדות עם הצדדים, מבלי שאלו יוצגו על ידי עורכי דין, והוא נתן את החלטתו, אשר התייחסה לכל הנושאים שבמחלוקת. החלטתו מיום 9.1.03 נפתחת בדברים הבאים:

"הנדון: בוררות - אשבת בע"מ - נכסי רמלה 3 בע"מ

פסק בוררות

בהתאם לנקודות בחילוקי הדעות כפי שנחתם על-ידי הצדדים ביום 24.12.02, ולאחר ששמעתי את הצדדים, ולאחר עיון בנקודות שהועלו על ידי הצדדים, הנני לקבוע כדלקמן...."

בהמשך להחלטה הוא קבע באשר לערבות בדק בית, כי ייערך פרוטוקול ליקויים במבנה שהוקם על-ידי נכסי רמלה בתאום עם נציג מחברת אשבת; באשר לחיוב ביטוח, נקבע כי מאחר שהבורר יואל סרנה קבע פיצוי בסך 390,478 ₪, הכולל את נושא הביטוח, לא ניתן לחלץ את נושא הביטוח מפסיקתו של הבורר; באשר לחיוב בריבית, נפסק כי החשבונות הסופיים המאושרים על ידי שביב מהנדסים יוצמדו למדד, והסכום לתשלום יהיה בסך 971,671 ₪.

6.

ביום 12.2.03 שלחה נכסי רמלה אל רו"ח ששון מכתב שכותרתו "פסק בוררות בקשר לקניון רמלוד" . במכתב נכתב:

"אנו מבקשים לפנות אליך ולבקש את הבהרתך בקשר

לפסק

שניתן על ידך ביום 9.1.03 -על פי פסק הבוררות , לטענתנו, עלינו לשלם לאשבת את יתרת הסכום רק לאחר שיתמלאו התנאים כמפורט בסעיף 1 לפסק , כלומר לאחר בצוע התקונים. לטענת אשבת, יש לבצע את התשלום ללא קשר עם בצוע התקונים. הצדדים עומדים לרשותך לכל הסבר נוסף במידה ויידרש".

(הדגשות לא במקור).

באותו יום, השיבה אשבת לנכסי רמלה, עם עותק לרו"ח ששון, כי "הנושאים שעמדו לבוררות בפני רו"ח ששון הם כפי שאכן מופיע בפסק הבוררות של רו"ח ששון" וכי בקשת ההבהרה של נכסי רמלה הינה ב"נושאים שלא עמדו לשום בוררות, לא בפניו ולא בפני אחרים". (הדגשות לא במקור). כן הוסיפה אשבת, כי היא מבקשת להעביר אליה ללא דחיות נוספות את יתרת החוב "כפי שאישרתם, ובתוספת הצמדה שאושרה על ידי רו"ח ששון. כנגד התשלום תקבלו את ערבות הבדק, כמוסכם".

בעקבות זאת, הגישה אשבת בקשה לאשר את קביעות רו"ח ששון מיום 9.1.03 כפסק בוררות.

7.

נכסי רמלה הגישה מצידה בקשה לבית המשפט המחוזי להצהיר כי בין הצדדים לא היה הסכם בוררות תקף, וכן כי רו"ח ששון לא היה בורר, אלא שימש כ"מכריע" בין הצדדים, וכי קביעותיו של רו"ח ששון אינן בבחינת פסק בוררות. לחילופין, ביקשה נכסי רמלה כי אם ייקבע שקביעותיו של רו"ח ששון הן פסק בוררות, אזי יאושר פסק הבוררות ככולל גם קביעות משלימות שניתנו על ידי רו"ח ששון ביום 5.5.03 לבקשת נכסי רמלה (להלן - הקביעות המשלימות ).

8.

בית המשפט בפסק דינו קבע את הקביעות הבאות:

בית המשפט השקיף על המכתב מיום 24.12.02, החתום על ידי שני הצדדים, אשר מוען לרו"ח ששון, וקבע את הנושאים שעליו להכריע בהם, משום הסכם בוררות גם אם לא נזכרה בו המילה "בוררות". נקבע, כי ניתן להסיק על דבר קיומו של הסכם בוררות גם אם אינו מכונה כך במפורש, וגם אם אינו מפנה לחוק הבוררות. על פירושו של ההסכם, ועל היותו הסכם בוררות יש ללמוד מאומד דעת הצדדים, וכעולה מן הנסיבות. בנסיבות העניין, ברור כי נקשר הסכם בוררות בין הצדדים. מההתכתבויות בין הצדדים עולה כי הצדדים התכוונו להסמיך את רו"ח ששון לחייב אותם על פי קביעותיו, והקנו לו את הכוח והסמכות לתת פסק מחייב לגביהם. עוד נקבע, כי ניהול ההליך על ידי רו"ח ששון בנפרד עם כל צד, ובלא באי כוח הצדדים, אינו שולל את אופיו של ההליך כהליך בוררות, והא ראייה כי גם בבוררות הראשונה לא השתתפו באי כוח הצדדים. יתר על כן, החלטתו של רו"ח ששון נושאת כותרת "פסק בוררות" ו"בוררות", והוא הדין בחילופי המכתבים בעקבותיה, אשר בהם התייחסו הצדדים להחלטה כפסק בורר. רק בעקבות בקשת אישור הפסק על ידי אשבת נטענה לראשונה על ידי נכסי רמלה הטענה כי אין מ דובר בפסק בורר. התנהגות הצדדים לפני מעשה ולאחר מעשה מלמדת על כי ההליך הינו הליך בוררות. בית המשפט החליט, אפוא, כי מהתנהגותם של הצדדים בכלל, ומהתנהגותה של נכסי רמלה בפרט, מהעדר מחאה על השימוש במונח "פסק בוררות" ומהתייחסות הצדדים לפסק כפסק בוררות, נראה כי הכל ראו בהליך בפני רו"ח ששון בוררות לכל דבר. על רקע זה, דחה בית המשפט את בקשת ביטול הפסק ואישר את פסק רו"ח ששון כפסק בורר.

9.

בית המשפט דחה את בקשת נכסי רמלה לראות בקביעות המשלימות חלק מפסק הבורר. קביעות אלה ניתנו לאחר מתן פסק הבורר, ולאחר שהוגשה בקשה לאישורן. משכך, קבע כי לא ניתן לשלב את תוכו תוספות שלא על פי ההליך הבנוי לצורך כך. מעבר לכך, נקבע כי הקביעות הנוספות אינן עומדות בתנאי סעיף 22(א) לחוק הבוררות, בענין התנאים לתיקון פסק בורר, אלא מהוות תוספת משמעותית שאינה חיונית לפסק הבוררות. בית המשפט לא היה נכון גם להשלים בעצמו את הפסק, משמצא כי התנאים הנדרשים לכך לא נתמלאו.

10.

על החלטה זו מתבקשת רשות הערעור על ידי נכסי רמלה. לטענת המבקשת, מ דובר בעניין המעלה סוגיות משפטיות עקרוניות ובעלות חשיבות, החורג מהמחלוקת הספציפית בין הצדדים, ובהן - השאלה מהי כמות הראיות המשכנעות הנדרשות לקביעה שמ דובר בהליך בוררות ולא בהליך הכרעה אחר, האם קיום ההליך על דרך פגישות נפרדות של הבורר עם כל צד תומך במסקנה כי מ דובר בהליך בוררות; מה משמעות העובדה כי בפנייה לרו"ח ששון לא צוין כי מ דובר

בהליך בוררות, ומה משמעות המילה "בוררות" בהכרעה כאשר מ דובר בהליך שנוהל ללא שיתוף עורכי דין? ומה דין דרישת הכתב בהסכם בוררות לפי סעיף 1 לחוק הבוררות - האם היא קונסטיטוטיבית או ראייתית בלבד?

11.

אשבת השיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, משלא נתקיימו התנאים המוקדמים למתן רשות ערעור. לגופו של עניין היא טענה כי אין מקום להתערב בהכרעת בית המשפט. הכרעת בית המשפט התבססה על קביעת ממצאים לאחר שמיעת ראיות, ואין עילה להתערב בכך. לגוף הענין, אשבת טוענת, כי בין הצדדים נכרת הסכם בוררות שקיבל ביטוי בכתב. את ההסכם נסחה נכסי רמלה ב- 24.12.04, והוא נחתם על ידי שני הצדדים ונשלח לבורר ששון. נקבע כממצא כי מ דובר בהסכם בוררות. הניסיון לטעון כי אין מ דובר בהליך בוררות נועד לקעקע את הפסק גופו, שקביעותיו אינן לרוחה של נכסי רמלה.

12.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

בפתח הדברים ייאמר, כי אין הבקשה, על פי טיבה, עונה לכללי היסוד המסדירים את תנאי הסף לקבלת רשות ערעור על פסק דין בית משפט מחוזי בעניין של בוררות.

13.

רשות ערעור על החלטת בית משפט על פי חוק הבוררות, אינה ניתנה כדבר שבשגרה. שמורה היא למקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת, וכאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. ריסון שיפוטי זה מגשים את תכליתם של דיני הבוררות, שהצרו את הביקורת הערעורית על החלטות בית משפט בענייני בוררות, והגבילו אותה לערעור ברשות בלבד. הצרה זו מתחייבת ממהותו של מוסד הבוררות, כמנגנון חלופי להכרעה בסכסוכים בדרך מהירה וצודקת, שאינו כפוף בהכרח לכללי סדר הדין ולדיני הראיות, ומושתת על רצון הצדדים (סעיף 38 לחוק הבוררות; ע"א 4886/2000 ראובן גרוס נ' אהרון קידר , פ"ד נז (5) 933, 942; רע"א 9041/05 " אמרי חיים" עמותה ראשומה נ' ויזל

(טרם פורסם)).

הענין שלפנינו אינו מעלה שאלות משפטיות או ציבוריות עקרוניות בעלות אופי כללי. הוא העלה שאלה מרכזית האם ההסכם בין הצדדים, המשתקף במכתבם אל רו"ח שששון מיום 24.12.02 מהווה, למעשה, הסכם בוררות, אף שלא נזכר בו המושג "בוררות" או הליך בוררות.

14.

בית המשפט המחוזי בחן את עיקריו של המסמך האמור ואת תוכנו; הוא בחן את התייחסותו של רו"ח ששון עצמו להליך בשים לב לנוסח הפסק שנתן, שהוכתר הכותרת "פסק בורר" ונוסח כפסק בורר מחייב; הוא עמד על התנהגות הצדדים, הן לפני ההליך והן לאחריו, והצביע על התייחסותה של נכסי רמלה עצמה לקביעותיו של רו"ח ששון כאל פסק בורר. בית המשפט שמע ראיות והסיק מתוכן, בבחינת קביעה עובדתית, כי אומד דעת הצדדים במסמך מיום 24.12.02 כוון לקשירת

הסכם בוררות ולהסמכת רו"ח ששון כבורר. מכלל הנסיבות, הסיק בית המשפט המחוזי כי מ דובר

בהסכם בוררות שנקשר כדין, שבעקבותיו התקיים הליך בוררות, ולאחריו ניתן פסק בורר.

בית המשפט פעל על פי הכלל כי:

"ההבחנה בין הסכמי בוררות לבין מנגנוני הכרעה מוסכמים אחרים נעוצה בשאלה האם כוונתם המשותפת של צדדים שיצרו מנגנון הכרעה מוסכם - כפי שהיא נלמדת מן החוזה שביניהם או מן הנסיבות - היתה להגביל את יכולתם לפנות לערכאות לבירור הסכסוך ביניהם. מחשיבות מעמדה של זכות הגישה לערכאות מתחייבת המסקנה כי להוכחת הכוונה להתקשר בהסכם בוררות, תידרשנה ראיות ברורות".

(דברי השופט מצא ברע"א 7608/99 לוקי, ביצוע פרויקטים (בנייה) 1979 בע"מ נ' מצפה כנרת

פד"ד נ"ו (5) 156, 164).

15.

בית המשפט קמא מצא ביסוס ראייתי לכך שמסמך הצדדים מיום 24.12.02 הינו הסכם בוררות.

קביעה שיפוטית זו, שהיא העומדת ביסוד בקשה זו, אינה מעלה שאלה מיוחדת הראויה לרשות ערעור. הוא הדין ביחס למעמדן של "הקביעות המשלימות" אליהן התייחס בית המשפט בפסק הדין. מעבר לכך, קביעתו של בית המשפט קמא לגופו של ענין הינה משכנעת ונכונה. אכן, אף כי הצדדים לא הכתירו את המסמך החתום על ידם כ"הסכם בוררות", כוונתם היתה לייחס לו תוכן כזה. הדבר עולה בבירור מהתנהגותם ומדרך התייחסותם להליך, ולקביעות רו"ח ששון שניתנו בעקבותיו. גם התייחסותו של בית המשפט קמא לקביעות הנוספות תואמת את דרישות הדין ואין מקום להתערב בה.

16.

לאור דברים אלה, אין עילה למתן רשות ערעור.

הבקשה לרשות ערעור נדחית.

המבקשת תשלם למשיבה שכר טירחת עו"ד בסך 15,000 ₪.