רע"א 8135/06 ציון לוי נ. דקל כפר שיתופי להתיישבות חקלאית

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט אברהם יעקב)

לפיו נדחתה תובענת המבקשים לביטול פסק בורר שנפסק כנגדם.

2.

המבקשים הינם חברים באגודה שיתופית, היא המשיבה. המבקשים פלשו לחלקות שהן בשטח משותף של האגודה, ללא אישורה, ולא פינו אותן גם לאחר שנשלח להם מכתב התראה מן האגודה. המבקשים לא פינו את החלקות ואף פעלו להקמת חממות בהן גם לאחר שועדת הקרקעות של המושב החליטה לדחות את בקשתם לקבל את השטח הנדון לשימושם מן הנימוק שהם הסיגו גבול וגם לאחר שהוצא נגדם צו הפסקת עבודות על ידי הרשות המקומית. משצעדים אלו לא הועילו, הגישה המשיבה תביעה כנגד המבקשים לפינוי השטח.

3.

היות ותקנון האגודה השיתופית הוא גם הסכם בוררות בין הצדדים, הוגשה תביעת המשיבים לבורר.

כפי שעולה מבקשתם, המבקשים הביאו טענותיהם בפני הבורר ובין היתר טענו להגנתם כי החלקות אליהן פלשו היו ריקות מגידולים, כי לא היה לגביהן הסכם שכירות תקף וכי הם פעלו כפי שהיה מקובל באותם ימים. בסיום הליך הבוררות, החליט הבורר, בלא מתן הנמקה, כי על המבקשים לסלק ידם מן החלקות ולפנות אותן, לרבות כל יסודות החממה וכל מפגע אחר בחלקות. יצוין, כי אין מחלוקת בין הצדדים בכך שהסכם הבוררות פוטר מפורשות את הבורר מן הצורך לנמק את פסק דינו.

לאחר מתן פסק הבורר, הגישו המבקשים בקשה לביטול הפסק לבית המשפט המחוזי.

בבקשתם נסמכו המבקשים על ארבע מתוך עשר עילות הביטול המנויות בסעיף 24 ל חוק הבוררות , התשכ"ח –

1968 (להלן – החוק): הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו (סעיף 24(5) לחוק), העדר הנמקה (סעיף 24(6) לחוק), קיום עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד (סעיף 24(10) לחוק), ופעולה ללא סמכות או חריגה מסמכות של הבורר (סעיף 24(3) לחוק). בית המשפט המחוזי דן בכל אחת מטענות המבקשים ודחה אותן ואת הבקשה לביטול פסק הבורר. על כך בקשת רשות ערעור זו.

4.

המבקשים טענו בבית משפט קמא כי הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו, והשאלות המרכזיות בהן לא הכריע הבורר, לשיטתם, הן: האם החלקות אליהן פלשו המבקשים היו פנויות או מושכרות, אם היו מושכרות – מי היה השוכר שלהן, ואם היה השוכר שלהן אדם שאינו חבר אגודה – אם האגודה רשאית לסרב למסור לחבר אגודה חלקות שהן חלק מהשטח המשותף נוכח השכרתן לצד שלישי שאינו חבר אגודה. בית המשפט קמא דחה טענה זו וקבע כי התביעה אשר הוגשה לבורר הייתה תביעה לפינוי וסילוק יד, ומשהכריע הבורר בשאלה זו, הרי שלא נותר ענין מרכזי שהועבר לידי הבורר ונותר ללא הכרעה.

כן טענו המבקשים בבית המשפט קמא כי פסק הבורר אינו עומד בחובת ההנמקה הנדרשת ממנו, גם כאשר לא קמה חובת הנמקה מכח הסכם הבוררות. חובת ההנמקה מוטלת על הבורר, כך לטענת המבקשים, לאור הראיות שהובאו לפניו אשר עוררו שאלות קשות ומורכבות. בית המשפט קמא דחה גם טענה זו וקבע כי בנסיבות המקרה, כאשר תקנון האגודה המהווה גם הסכם בוררות בין הצדדים קובע מפורשות שהבורר פטור מחובת הנמקה, אין לדרוש מהבורר שינמק את פסק דינו.

טענה נוספת של המבקשים בבית המשפט קמא הייתה כי פסיקת הבורר עומדת בסתירה מוחלטת למסכת הראיות שעמדה בפניו והיא גורמת לעיוות דין ועשיית אי צדק, באופן שמקיים עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד. בית המשפט קמא דחה טענה זו וקבע כי העובדה שפסק דין סותר את הראיות שהובאו במשפט יכולה להיות עילה לערעור, אך אין היא עילה לביטול פסק דין סופי. מעבר לכך, קבע בית המשפט קמא, כי כיוון שהבורר פטור היה מחובת הנמקה, לא ניתן לדעת אלו ראיות שימשו בסיס להכרעתו.

5.

עתה טוענים המבקשים שהחלטת הבורר ופסק הדין של בית המשפט קמא היו בלתי צודקים וכי נגרם להם עיוות דין. המבקשים חוזרים ומעלים טענות, עובדתיות בעיקרן, שהועלו על ידם בפני הבורר. למשל, הם מציינים כי נהגו כפי שהיה נהוג עד אותה תקופה, כי החלקות שמדובר בהן היו ריקות במשך שלוש שנים קודם לפלישתם אליהן, וכי המושב לא הוכיח שהחלקות נמסרו לחבר אגודה אחר.

6.

דין בקשה זו להידחות, ללא צורך בהגשת תשובת המשיבה. כלל הוא, כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה.

שמורה היא למקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. בית משפט זה פסק כבר כי ריסון שיפוטי זה מגשים את תכליתו של חוק הבוררות שהצר את הביקורת הערעורית על החלטות בית המשפט בענייני בוררות והגבילן לערעור ברשות בלבד (סעיף 38 לחוק). ריסון זה מתחייב ממהותו של מוסד הבוררות, כמנגנון חלופי להכרעה בסכסוכים בדרך מהירה וצודקת, שאינו כפוף בהכרח לכללי סדר הדין ודיני הראיות, ומושתת על רצון הצדדים (רע"א 1066/06 ארסד בע"מ נ' שי רונן ואח' , תק-על 2006(1), 4197. ע"א 4886/00 ראובן גרוס נ' אהרון קידר , פ"ד נז (5) 933. רע"א 9041/05 "אמרי חיים" עמותה רשומה נ' אהרן ויזל ואח' , תק-על 2006(1), 1459. רע"א 3973/06 זטה יהלומים ואח' נ' ניסים רחמינוב ואח' , תק-על 2006(2), 3612. רע"א 5097/06 ערוצי הזהב ושות' ואח' נ' ד.ס.ת. אחזקות בע"מ , תק-על 2006(3), 203).

הטענות שמעלים המבקשים במקרה זה, הן טענות עובדתיות בעיקרן, שאינן מעוררות שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת זו. גם אין בטענות אלו כדי להצדיק התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. בית המשפט המחוזי דן בטענות שהעלו בפניו המבקשים, שהיו מיוצגים על ידי עורך דין, ודחה אותן לגופן בהחלטה מנומקת. בנסיבות אלו, לא מתקיימת הצדקה למתן רשות ערעור, השמורה, כאמור, למקרים חריגים.

7.

מעבר לנדרש אציין, כי אין מקום להיענות לבקשה זו, גם לגופה, באשר טענות המבקשים אינן מגבשות עילה לביטול פסק בורר על פי החוק. כפי שפורט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לא ניתן לומר כי נותר עניין מהותי שהועמד לפסיקת הבורר ונותר ללא הכרעה. מקובלות עלי גם קביעותיו של בית המשפט המחוזי לפיהן, אין לדרוש מבורר, אשר הסכם הבוררות בין הצדדים פוטר אותו מפורשות מחובת הנמקה, לנמק החלטתו; שהרי עילת הביטול על פי סעיף 24(6) לחוק הבוררות משמיעה כי חובת ההנמקה קימת מקום "שהותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק, והבורר לא עשה כן;" משמע, כי מקום שהסכם הבוררות פוטר בורר מהנמקה, לא קמה עילת ביטול בהעדר הנמקה לפסק. כמו כן, אין לראות בטענה שבורר פסק בניגוד לראיות שהובאו בפניו, משום עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד. לבסוף, אין יסוד לטענה שהועלתה לפיה הבורר חרג מסמכותו מהטעם שלא התייחס לחומר הראיות שהונח לפניו.

אשר על כן, אני דוחה את בקשת רשות הערעור.