רע"א 102/12 בני גור נ. דניאל וולף

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' פרקש ) בהפ"ב 54864-10-10 מיום 16.11.2011 (להלן: פסק הדין ), בו נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק בוררות שניתן על ידי הרב זאב וייטמן (להלן: פסק הבוררות ו- הבורר , בהתאמה).

רקע עובדתי

1.

המבקש והמשיב שכנים לאותו בניין שבתקופה הרלבנטית היה בניין בן שתי קומות, כאשר המבקש ובת זוגו מתגוררים בקומה העליונה והמשיב ובת זוגו מתגוררים בקומת הקרקע.

2.

לפני מספר שנים ביקש המבקש לבנות יחידת דיור נוספת על גג הבניין מעל לדירתו ופנה אל הבעלים הקודמים של דירת הקרקע, אשר נתנו הסכמתם לכך. לאחר שהמשיב ובת זוגו רכשו את דירת הקרקע חתמה בת זוגו של המשיב על הסכמתה לתוכנית הבנייה של המבקש. משהחל המבקש בהכנות לבנייה על גג הבניין פנה אליו המשיב בטענה כי הגג וזכויות הבנייה על הגג הינם רכוש משותף ועל כן הוא זכאי אך למחציתם. עוד פנה למינהל מקרקעי ישראל וערער על היתר הבנייה שניתן למבקש.

3.

בעקבות הסכסוך שהתגלע ביניהם, פנו הצדדים תחילה לבורר שישמש כמגשר. לאחר מכן, בהסכם בוררות עליו חתמו הצדדים ביום 30.12.2009 (להלן: הסכם הבוררות ), הועבר ההליך לפסים של בוררות לפני הבורר, אך נקבע כי שאלת הזכויות בזכויות הבנייה שבגג תדון על ידי משפטן מוסכם אשר ייתן חוות דעת שתחייב את הצדדים. עוד נקבע כי היה והמשפטן יקבע כי למשיב ובת זוגו קיימת זכות בזכויות הבנייה, ימנה הבורר שמאי מקרקעין שיעריך את התשלום למשיב ובת זוגו בגין זכויות הבנייה "בהתחשב בין היתר ביזמות, בזמן ובהוצאות שהושקעו ע"י בני גור [המבקש – י.ד.] במימושן, בגודל יחידות הדיור של הצדדים ... ובכל פרמטר נוסף שהצדדים יבחרו להביא בפניו והוא ימצא לנכון להתחשב בו" (סעיף 10 להסכם הבוררות). כמו-כן נקבע בהסכם הבוררות כי המשיב ובת זוגו יחזרו בהם מהערעור על היתר הבנייה שהוגש למינהל, כי הבורר לא יהיה כפוף לסדרי הדין ולדיני הראיות וכי תוכן פסק הבוררות יובא על ידי הבורר לעיונו של הרב גדעון פרל (להלן: הרב פרל ) על מנת לוודא כי אין הוא סותר את דין תורה, ואם ימצא כי יש בו סתירה כלשהי, הצדדים מסכימים לקבל כל המלצה של הרב פרל בנוגע לתיקון.

4.

בהסכמת הצדדים מונה עו"ד מרדכי ברקוביץ (להלן: המשפטן ) כדי לתת את חוות הדעת לעניין זכויות הבנייה. בחוות דעתו קבע המשפטן, בין היתר, כי למשיב ובת זוגו זכויות בגג ובזכויות הבנייה שבו על פי חלקם היחסי ברכוש המשותף. בהתאם להסכם הבוררות מינו הצדדים שמאי מקרקעין, מר צבי מוסקוביץ (להלן: השמאי ), שערך חוות דעת, אותה הגיש לבורר, אשר שמע את טענות הצדדים לגביה וביקש מהשמאי כי יתייחס לנושאים נוספים. כך, ביום 18.8.2010 הוסיף השמאי לחוות דעתו וקבע כי מנקודת ראות שמאית על המבקש לשלם למשיב ובת זוגו סך של 525,000 ש"ח.

5.

בסופו של יום נתקבל פסק הבורר אשר חייב את המבקש לשלם למשיב ובת זוגו סכום נמוך מזה שהעריך השמאי, העומד על 417,000 ש"ח מתוכם 180,000 ש"ח עבור ערך מחצית זכויות הבנייה ו-237,000 ש"ח עבור ירידת הערך שנגרמה לדירת המשיב ובת זוגו בעקבות הוספת שתי דירות לבניין. באשר לפריסת תשלום החוב, הבורר סבר תחילה כי יש לשלם את כל הסכום בששים תשלומים חודשיים שווים, ואולם, לאחר התייעצות עם הרב פרל, בהתאם לאמור בהסכם הבוררות, החליט כי המבקש ישלם סך 180,000 ש"ח באופן מיידי ואת יתרת החוב, בסך 237,000 ₪, יפרע ב-30 תשלומים חודשיים שווים.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

6.

המבקש, שלא שהשלים עם פסק הבוררות, הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לביטולו הנסמכת בעיקרה על שלוש עילות לפיהן ניתן לבטל פסק בוררות.

ראשית , טען המבקש, כי יש לבטל את פסק הבוררות לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ), משום שהבורר חרג מהסמכות שהייתה נתונה לו בהסכם הבוררות שעה שביקש מהשמאי לשום את שווי ירידת הערך של דירת המשיב ובת זוגו ואף העניק פיצוי בגין כך. בנוסף, טען המבקש כי הבורר חרג מסמכותו אף בכך שקבע, בניגוד לחוות הדעת המשפטית, כי אין לייחס למשיב ולבת זוגו רשלנות בשל החתימה על ההסכמה לבניית הדירה הנוספת, וזאת שעה שהסכם הבוררות קובע כי הסמכות לקבוע אם הייתה רשלנות מצד המשיב ובת זוגו נתונה באופן בלעדי למשפטן. עוד בהקשר לעילת הביטול הנ"ל טען המבקש כי הבורר חרג מסמכותו עת שקבע אלו תשלומים חייב המבקש למשיב ובת זוגו, בניגוד להסכם הבוררות שאינו מתיר לו להתערב בקביעת המשפטן לעניין זה ותוחם את סמכותו לקבוע את אופן התשלומים, פריסתם והבטחתם בלבד.

שנית , טען המבקש כי יש לבטל את פסק הבוררות לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות שכן לא ניתנה לו זכות לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו. בהקשר זה טען המבקש כי במהלך ניהול הבוררות נהג הבורר לנהל עם הצדדים מגעים ללא נוכחות הצד השני וכי לאחר שניתן פסק הבוררות אף נודע לו כי הבורר פנה לאנשים שונים באופן עצמאי כדי לאסוף ראיות בנוגע לשינוי התב"ע החלה על המקרקעין, וזאת מבלי שהצדדים ידעו על כך ומבלי שניתנה להם אפשרות לחקור את אותם עדים. עוד טען המבקש בהקשר לעילת הביטול הנ"ל כי הבורר התייעץ עם הרב פרל שלא בנוכחות הצדדים.

לבסוף , טען המבקש כי דין פסק הבוררות להתבטל לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות שכן קיימת עילה שעל פיה היה בית המשפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור. בהקשר זה חזר המבקש על טענותיו שנזכרו לעיל, ועליהן הוסיף טענות הנוגעות לסדרי הדין בבוררות. כך, טען המבקש, הבורר לא קיים הליך מסודר של גביית ראיות ולא ניהל פרוטוקולים מסודרים, להוציא פרוטוקול אחד של הישיבה מיום 5.7.2010.

7.

באשר לטענות המבקש הנוגעות לסמכותו של הבורר קבע בית המשפט המחוזי כי הבורר היה מוסמך על פי הסכם הבוררות לדון בכל הסכסוכים והמחלוקות בנוגע לשאלת הזכויות בגג וזכויות הבנייה שבו, לרבות בשאלת ירידת הערך של דירת המשיב ובת זוגו בעקבות מימושן של זכויות הבנייה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי השמאי הוסמך על ידי הצדדים עצמם בהסכם הבוררות לשום את התשלום המגיע למשיב ובת זוגו, בין היתר, בהסתמך על "כל פרמטר ... שהצדדים יבחרו להביא בפניו והוא ימצא לנכון להתחשב בו". בית המשפט המחוזי אף דחה את טענת המבקש לפיה הבורר התעלם מקביעת המשפטן כי למשיב ולבת זוגו רשלנות תורמת. נהפוך הוא, קבע בית המשפט המחוזי, הבורר התייחס לרשלנותם של המשיב ובת זוגו, אך עם זאת קבע כי כל עוד המבקש לא אמר במפורש שלחתימה על היתר הבנייה יש משמעות של ויתור ממוני, עומדת למשיב ולבת זוגו זכות לחזור בהם ואין מקום לחייבם בגין רשלנות שכזו. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי בטענתו זו התעלם המבקש מכך שהמשפטן קבע בחוות דעתו כי שני הצדדים תרמו ברשלנותם למצב אליו הגיעו וקביעה זו אומצה על ידי הבורר. לבסוף, בנוגע לטענת המבקש בדבר הסמכות לקבוע אלו תשלומים ישלם המבקש, קבע בית המשפט המחוזי כי בהתאם לסמכות שניתנה לו רשאי היה הבורר לפרש את הסכם הבוררות, וכי פרשנותו המאפשרת לו להכריע לגבי הפרמטרים אותם יש לשקול אינה מהווה חריגה מסמכותו. דברים אלו נכונים במיוחד, קבע בית המשפט המחוזי, נוכח העובדה שפרשנות זו דווקא אפשרה לבורר להיטיב עם המבקש כאשר הפחית מסכום הפיצוי שקבע השמאי.

בנוגע לטענות המבקש לפיהן לא ניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו קבע בית המשפט המחוזי כי השיחות של הבורר עם הצדדים בנפרד היו הדדיות, וממילא החמיץ המבקש את האפשרות לטעון טענות אלה משלא פעל בהזדמנות הראשונה כאשר הדברים נודעו לו ולא דרש את העברת הבורר מתפקידו. אשר לבירורים שעשה הבורר באופן עצמאי, קבע בית המשפט המחוזי כי אף שמוטב היה שהבורר היה נמנע מכך, בפועל לא היו אלו בירורים משמעותיים ואלו לא השפיעו על פסק הבוררות. בית המשפט המחוזי אף דחה את טענת המבקש בנוגע לזכותו להיות נוכח בהתייעצות שערך הבורר עם הרב פרל.

באשר לטענותיו של המבקש הנוגעות לסדרי הדין בבוררות קבע בית המשפט המחוזי כי על פי הסכמת הצדדים בהסכם הבוררות הבורר לא היה כפוף לסדרי הדין ולדיני הראיות; כי טענותיו של המבקש על כך שנמנעו ממנו הזמנת עדים והגשת ראיות לא הוכחו, וכעולה מפרוטוקול הבוררות המבקש, אשר ככלל לא חסך ביקורת מהבורר, לא העלה סוגיה זו; וכי הבורר ניהל פרוטוקול של הישיבה המהותית היחידה מתוך שתי ישיבות הבוררות שהתנהלו בתיק זה.

8.

לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי טענות נוספות של המבקש בעלות אופי ערעורי בציינו כי בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי בוררות, וכן דחה טענה של המבקש לפיה הבורר לא נתן לצדדים להגיב לפסק הבוררות בטרם נתן לפסק תוקף סופי ומחייב, וזאת בניגוד להצהרתו בישיבה מיום 5.7.2010. באשר לטענה האחרונה קבע בית המשפט כי יש לקבל את הסברו של הבורר כי היה נכון לעשות כן, אלא שבשלב זה המבקש ובא כוחו כבר חדלו מלשתף פעולה בהליך.

9.

למעלה מן הדרוש הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי אף אם הייתה נמצאת עילה לביטול פסק הבוררות, וזו כאמור לא נמצאה, הרי שלפי סעיף 26(א) לחוק הבוררות אין מקום לבטל את פסק הבוררות משום שלא נגרם למבקש עיוות דין כלשהו.

10.

נוכח כל האמור דחה בית המשפט המחוזי את בקשת הביטול ואישר את פסק הבוררות.

ומכאן הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה

11.

המבקש שב וחוזר על טענותיו שנטענו ונדונו לפני בית המשפט המחוזי, ובהן הטענות בדבר חריגת הבורר מסמכותו עת ביקש מהשמאי לשום את שווי ירידת הערך של דירת המשיב ובת זוגו ועת פסק בניגוד לחוות דעת המשפטן. לטענת המבקש נגרם לו עיוות דין, וכראיה הוא מפנה לפער שבין קביעת השמאי הנזכרת לעיל לבין שומה שנערכה על ידי מינהל מקרקעי ישראל שקבעה כי שווי זכויות הבנייה הנדונות הוא 113,566 ש"ח. כמו-כן חוזר המבקש על טענתו לעניין השיחות שניהל הבורר עם הצדדים בנפרד ועל כך שהבורר גבה ראיות באופן עצמאי. בהקשר זה, טוען המבקש, שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה משלא פעל המבקש בדרך של הגשת בקשה להעברת הבורר מתפקידו הוא מנוע מלהעלות טענות אלה לאחר שניתן פסק הבוררות.

בהמשך בקשתו מפרט המבקש בהרחבה את טענותיו לעניין אופן ניהול הבוררות, שאף הן נטענו והוכרעו בבית המשפט המחוזי. בנוסף, טוען המבקש כי הבורר נהג במשוא פנים כאשר אמר במכתב ששלח בתשובה למכתב בא כוחו של המבקש כי "פשוט וברור שאף אחד לא יאמר שחתימה על הסכמה לבניה יש בה משום ויתור על זכויות ממוניות משמעותיות שלא היו ידועות לחותם. וכל מי שיגיד אחרת הינו גזלן גמור". עוד נטען בהקשר זה כי הבורר הביע דעתו בנושאי הבוררות בפני מכרים שונים. בהמשך חוזר המבקש על טענתו לפיה הבורר לא אפשר לצדדים להגיב על פסק הבוררות, זאת בניגוד להסכמות מפורשות אליהן הגיעו הצדדים. לבסוף טוען המבקש כי פסק הבוררות לא קיבל את אישורו הסופי של הרב פרל, וזאת בניגוד לאמור בסעיף 17 להסכם.

המבקש אף משיג על ההליך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, המשיב לא חתם על תצהירו שניתן במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי בפני בא כוחו כנדרש לפי החוק, והתצהיר נחתם ואומת באמצעות מכשיר הפקסימיליה. לטענת המבקש, פעל בית המשפט המחוזי בניגוד לדין עת אישר עם המצהיר את חתימתו על דוכן העדים במהלך חקירותיו. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא התיר לו לחקור את הבורר על תצהיר שהגיש לבית המשפט.

דיון והכרעה

12.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובפסק הבוררות הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בקבלת תגובת המשיב.

כידוע, רשות ערעור בהחלטות הנוגעות לאישור ולביטול פסקי בוררות ניתנת במשורה, באותם מקרים חריגים המעוררים שאלה עקרונית משפטית או ציבורית אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או שבהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605 (2003); רע"א 9041/05 "אמרי חיים" עמותה רשומה נ' ויזל (לא פורסם, 6.9.2007), סעיף 9].

איני סבור כי המקרה דנן נופל לגדר המקרים האמורים בהם יש ליתן רשות ערעור, שכן אין למחלוקת שנתגלעה בין הצדדים כל השלכה משפטית או ציבורית רחבה המצדיקה שבית משפט זה יידרש לה. כמו כן, מעיון בפסק הבוררות ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי טענותיו של המבקש, ואף הסתייגויותיו מעת לעת, נדונו בהרחבה וניתנה להן תשובה הולמת. משכך, אף לא נגרם למבקש כל עיוות דין.

13.

למעלה מן הצורך אציין כי לא מצאתי שנפלה טעות בפסיקת בית המשפט המחוזי, אשר התייחס בהרחבה למרבית הטענות ששב המבקש ומעלה בבקשתו הנוכחית ונימוקיו מקובלים עלי. קביעת בית המשפט המחוזי לפיה הבורר לא חרג מסמכותו וכי השמאי רשאי היה להידרש אף לירידת ערך דירתם של המשיב ובת זוגו מעוגנת היטב בהסכם הבוררות, והדברים מפורטים לעיל. בהקשר זה אף מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה פסק הבורר בהתאם לחוות דעתו של המשפטן. כך גם לא מצאתי טעם לפגם בהסבר הבורר לאי-העברת פסק הבוררות לעיון הצדדים טרם חתימתו ובאופן שבו הועבר הפסק לעיונו של הרב פרל. אציין כי גם ה"ראיה" שהביא המבקש לתמיכה בטענתו כי נגרם לו עיוות הדין, בדמות שומת מינהל מקרקעי ישראל, אינה מצביעה על אותו פער לו טוען המבקש, שכן שומת המינהל מתייחסת אך לשווי זכויות הבנייה ואינה כוללת את רכיב ירידת הערך של דירת המשיב ובת זוגו.

בנוגע לטענות המבקש המתייחסות לשיחות האישיות שניהל הבורר עם הצדדים ולאופן ניהול הבוררות, צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה משבחר המבקש שלא לדרוש את פסילת הבורר בזמן אמת והסכים לאופן התנהלות זה של הבורר, מנוע הוא כעת לאחר שניתן פסק הבוררות לדרוש את ביטולו מהטעמים האמורים [ראו והשוו: ע"א 14/77 דרנל נ' הרש , פ"ד לא(3) 297, 300 (1977); רע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ' עזבון המנוח ליברמן (לא פורסם,

5.12.2010), בסעיף 132 ; רע"א 10320/09 סגל נ' אלישיוב (לא פורסם, 16.3.2010), בסעיף 15; אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך ב 1155-1147 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי ) ]. ודברים אלה יפים אף באשר לטענות בדבר משוא פנים של הבורר, מה גם שהאמירה המצוטטת לעיל, עליה ביקש המבקש לסמוך טענתו זו, אינה מגלה משוא פנים או דעה קדומה ביחס לעניינים שנדונו במסגרת הבוררות וטענתו של המבקש כי הבורר שוחח עם אנשים אחרים על נושאי הבוררות לא הוכחה.

אשר לטענותיו של המבקש לעניין אופן ניהולה של הבוררות, עסקינן בהחלטות דיוניות המסורות לשיקול דעתו של הבורר, אשר בית משפט זה לא יתערב בהן. בית המשפט אינו משמש ערכאת ערעור על שיקול דעתו של הבורר בעניינים הנוגעים לדין המהותי, ומקל וחומר שלא ידרש לטענות הנוגעות לאופן ניהולו של הליך הבוררות; זאת בייחוד מקום בו הצדדים פטרו את הבורר מסדרי הדין ומדיני הראיות כבמקרה דנן [ראו: אוטולנגי , כרך א, בעמ' 697].

לבסוף, אף טענות המבקש ביחס להליך בבית המשפט המחוזי אינן מקימות עילה להתערבות בית משפט זה. כידוע, אין זה דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית בכל הנוגע לתחום סדרי הדין [ראו: פסק דינו של הנשיא (כתוארו אז) י' זוסמן בע " א 607/70 אלקטרוניק אפלינסס קורפורישאן "ירדן" נ' גרץ פרטרבסגזלשפט מיט בשרנקטר הפטונג מן פורצהיים, חברה זרה היושבת בגרמניה , פ"ד כה(2) 441, 443 (1971); והחלטתה של השופטת מ' נאור ברע"א 4862/11 אורט ישראל נ'

Word ORT (לא פורסם, 21.12.2011), בסעיף 15 ], ומקל וחומר שלא תינתן רשות ערעור על בסיס טענות מסוג זה.

14.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין ומשלא נתבקשה תגובת המשיב איני עושה צו להוצאות.