רע"א 7663/16 מולר שולמית נ. ד.ת.מ יזמות בע"מ

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא, השופט ר' שפירא ) בהפ"ב 8065-01-16 ובהפ"ב 16557-02-16, מיום 19.7.2016.

רקע

1.

המבקשות, בעלות נכס מקרקעין בחיפה (להלן: הנכס ), הגישו תביעה כספית נגד המשיבה 1, חברת ד.ת.מ יזמות בע"מ (להלן: המשיבה ), אשר התקשרה עימן בהסכם לשכירת הנכס (להלן: הסכם השכירות ). בתביעתן, טענו המבקשות כי המשיבה הפרה את הסכם השכירות בשל אי תיקון נזקים שנגרמו בנכס, אי תשלום ארנונה והשכרת הנכס לשוכר משנה, בניגוד לאמור בהסכם השכירות.

2.

התביעה נדונה בהליך בוררות לפני המשיבה 2, עו"ד אביבה רוטר (להלן: הבוררת ). ביום 22.3.2015 ניתן פסק הבוררות, במסגרתו נדחתה התביעה בכללותה.

באשר לסוגית תיקון נזקים בנכס ; נקבע כי ציפייתו של מר עצמון, מנהל המשיבה (להלן: עצמון ), כי המבקשות תבצענה את התיקונים הנדרשים בנכס בעצמן – במקומה היא, וכן כי העובדה שחברת "איטליה הקטנה בע"מ" (להלן: שוכרת המשנה ), אשר השתמשה בנכס והכירה אותו היטב, ולא הזכירה כל ליקוי או פגם בנכס – מעידה גם היא כי לא היו בו פגמים אשר הצריכו תיקון על ידי המשיבה.

באשר לסוגית תשלום חוב הארנונה ; נמצא כי למשיבה היה אמנם חוב ארנונה לעיריית חיפה, ואולם חוב זה שולם על ידה עוד בטרם החלו הליכי הבוררות דנן. אף על פי כן, פתחו המבקשות ב"מערכה משפטית" בנדון, ובמסגרת הליכי הבוררות הן דרשו כי המשיבה תשפה אותן בגין שכר טרחה שהן שילמו לבא-כוחן עבור ייצוגן במערכה האמורה. הבוררת קבעה, כי הגם שהמשיבה כשלה בהתנהלותה, נוכח החוב שצברה, הרי שהמבקשות ניהלו "מערכה משפטית" שלא לצורך, ומעבר לכך, לא הוכח כי הן אכן שילמו לבא כוחן את הסכום שנתבע על ידן.

באשר לסוגית השכרת משנה אסורה ; נקבע כי המשיבה הפרה את התחייבותה על פי הוראת סעיף 6א להסכם השכירות, בכך שהשכירה את הנכס לשוכרת המשנה בטרם הגיעה תקופת השכירות לסיומה. אף על פי כן, נמצא כי בניגוד לטענת המבקשות, המשיבה לא התעשרה מהשכרת הנכס בשכירות משנה. כמו כן, נקבע כי לא נגרם למבקשות כל נזק או חיסרון כיס כתוצאה משכירות המשנה, שכן הן קיבלו את דמי השכירות מהמשיבה במלואם. משתביעתן של המבקשות להשבת שווי דמי השכירות הוגשה בעילה של "השבת התעשרות שלא בדין", ומשנקבע כי המשיבה לא התעשרה מהפרת הסכם השכירות, בית המשפט קבע כי המשיבה פטורה מחובת ההשבה, לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר ולא במשפט ).

3.

המשיבה הגישה בקשה לאישור פסק הבוררות לבית המשפט המחוזי (הפ"ב 8065-01-16), ומנגד המבקשות הגישו בקשה לביטול פסק הבוררות, בין היתר נוכח התנהלותה של הבוררת במהלך הבוררות (הפ"ב 16557-02-16). במסגרת בקשתן, טענו המבקשות: כי זכויותיהן הדיוניות נפגעו, משלא ניתנה להן הזדמנות נאותה לטעון את טענותיהן ולהציג את ראיותיהן לפני הבוררת; כי הבוררת לא פעלה בהתאם לסדרי הדין ולדיני הראיות, ובכך פגעה בכללי הצדק הטבעי; כי הבוררת קבעה שורה של קביעות שגויות בנוגע לסוגיות חוב הארנונה ושכירות המשנה; וכי הבוררת התעכבה במשך חודשים רבים במתן פסק הבוררות, בשל מחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בקשר לשכר טרחתה.

4.

בפסק דינו מיום 19.7.2016, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשות לביטול פסק הבוררות. כפועל יוצא, אושר פסק הבוררות. בית המשפט קבע כי אין בהחלטתה של הבוררת שלא לאפשר ניהול הליכים מקדמיים כדי להביא לביטול פסק הבוררות. זאת, נוכח הסכמת הצדדים בהסכם הבוררות, כי הבוררת לא תהא כבולה בדיני הראיות ובסדרי הדין הנהוגים בבית המשפט, וכן נוכח קביעתה של הבוררת כי הצדדים יוכלו לצרף לתצהיריהם את המסמכים אותם הם מעוניינים להגיש, וכי תינתן להם האפשרות לחקור את המצהירים. כך גם החלטתה לאפשר למשיבה לצרף נספח לסיכומיה אינה מצדיקה את ביטול פסק הבוררות, שכן הנספח הינו למעשה העתק צילומי של קבלות אותן התבקש אחד מהעדים להמציא במהלך שמיעת הראיות, והובטח כי ההעתק יומצא מאוחר יותר. זאת ועוד, הבוררת לא נתנה לקבלות משקל מכריע בפסק הבוררות, כפי שטענו המבקשות, שכן הדיון בהן התנהל למעלה מן הצורך, ולאחר שנקבע כי לא נגרם נזק לנכס. באשר לקביעותיה של הבוררת בסוגיית הארנונה ובסוגיית שכירות המשנה; בית המשפט מצא כי קביעותיה אלה היו מנומקות ומפורטות, וגם אם היא שגתה ביישום הדין בעניינן, אין בכך כדי להביא לביטול פסק הבוררות. טענותיהן של המבקשות בנוגע לעיכוב פסק הבוררות עד להסדרת התשלום לבוררת נדחו אף הן, ונקבע כי לא נפל כל פגם בהתנהלות הבוררת לאורך ניהול ההליך.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

תמצית הטענות בבקשה

5.

המבקשות שבות וטוענות כי הבוררת שללה מהן את זכותן לנהל הליכים מקדמיים, ובכך פגעה ביכולתן להעלות את טענותיהן ולהציג את ראיותיהן. בכך, כנטען, פעלה הבוררת בניגוד לכללי הצדק הטבעי. לא זו אף זו, נטען כי הבוררת הכשירה ראיות מטעם המשיבה אשר נועדו להוכיח כי המשיבה שילמה על ביצוע עבודות תיקון נזקים בנכס, על אף שהן הוגשו רק בשלב הסיכומים. לשיטת המבקשות, הבוררת לא איפשרה להן להתמודד עם הראיות ולהפריכן, ובכך פעלה בניגוד לסדרי הדין ולדיני הראיות. המבקשות טוענות עוד, כי הבוררת שגתה בקביעותיה בסוגיית תשלום חוב הארנונה; נטען כי בקביעה שהמשיבה לא התחייבה בהסכם השכירות לשלם את תשלומי הארנונה

במועדם , ביטלה הבוררת התחייבות חוזית מפורשת המוטלת על המשיבה. כמו כן, המבקשות מדגישות כי בשל חוב הארנונה הגבוה שצברה המשיבה, אשר הוביל לפתיחה בהליכי גבייה מנהלית מצד העירייה נגדן, היה מוטל על המבקשות לנהל מערכה משפטית כנגד הליכים אלה, וקביעתה של הבוררת כי מהלך זה היה מיותר – שגויה היא. כך גם שגתה הבוררת כאשר קבעה כי לא הוצגה קבלה המעידה על תשלום עבור ניהול המערכה המשפטית, שכן הוצגה לפניה חשבונית מס שהיא גם קבלה, ויש בה כדי להעיד על התשלום האמור. באשר לסוגית השכרת משנה אסורה; גם בסוגיה זו נטען כי הבוררת ביטלה איסור חוזי מפורש על השכרת הנכס בשכירות משנה, והיא שגתה בכך שאיפשרה למשיבה ליהנות מהתשלומים שנתקבלו על ידה כתוצאה מהפרת האיסור האמור. לבסוף, טוענות המבקשות לפסלות הבוררת, נוכח משבר האמון שנוצר בינה לבין המבקשות, על רקע שלילת זכויותיהן הדיוניות והמהותיות לאורך כל הליך הבוררות [יצוין כי בבקשה לא נוקבות המבקשות בסעיף הספציפי המקים עילה לפסלות הבוררות, או להעברתה מתפקידה, אך מכל מקום הואיל והבוררות הסתיימה נראה כי בקשתן בהקשר זה נסמכת על סעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות )]. כמו כן, המבקשות טוענות כי בית המשפט לא התייחס כדבעי לטענתן לפיה הבוררת הגישה חשבון שכר טרחה כוזב.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבה והבוררת.

7.

הלכה ידועה היא כי רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט המחוזי בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה עקרונית בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים , או מקום בו נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 8036/14 ג'בארין נ' אגבאריה , פסקה 8 (23.8.2015); רע"א 6649/10 אבישר נ' גונן , פסקה 9 (6.5.2012); רע"א 5067/09 שרבט נ' שרבט , פסקה 26 (3.1.2011)]. לא שוכנעתי כי העניין שלפנַי חורג מעניינם הפרטני של הצדדים, או שנדרשת התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. בעיקרו של דבר, הסכסוך בין הצדדים שלפנַי עוסק בחוזה הקונקרטי

אשר נכרת ביניהם. פשיטא כי אין בכך כל היבט עקרוני או כזה המעורר שאלות רוחב. יתר על כן, בקשת רשות הערעור חוזרת על מרבית הטענות שכבר נטענו ונדונו בבית המשפט המחוזי, והוא נתן את הדעת עליהן באופן מפורט ומנומק.

8.

למעלה מן הצורך, מצאתי לנכון להתייחס לטענת המבקשות באשר לפגיעה הנטענת בזכויותיהן הדיוניות, לרבות בזכות הטיעון ובזכות העיון, נוכח החלטת הבוררת שלא לנהל הליכים מקדמיים להליך הבוררות. לשיטת המבקשות, הבוררת פגעה בצדק הדיוני של ההליך, "שהוא הערובה החשובה ביותר למימוש הצדק המהותי". טענותיהן אלה של המבקשות נוגעות במישרין לאופן ניהול הבוררות, ולהחלטותיה הדיוניות של הבוררת. החלטות אלה "מסורות לשיקול דעתו של הבורר, אשר בית משפט זה לא יתערב בהן. בית המשפט אינו משמש ערכאת ערעור על שיקול דעתו של הבורר בעניינים הנוגעים לדין המהותי, ומקל וחומר שלא ידרש לטענות הנוגעות לאופן ניהולו של הליך הבוררות; זאת בייחוד מקום בו הצדדים פטרו את הבורר מסדרי הדין ומדיני הראיות כבמקרה דנן" [רע"א 102/12 גור נ' וולף , פסקה 13 (10.1.2012)]. גם במקרה דנן הסכימו הצדדים כי "הבוררת לא תהיה כבולה בדיני הראיות או בסדרי הדין הנוהגים בבתי המשפט" (סעיף 4 לשטר הבוררות).

באשר לטענת המבקשות, כי הפגיעה שנגרמה להן עולה כדי פגיעה בכללי הצדק הטבעיים; אכן, אין חולק כי "מומלץ לבורר לנהוג באופן כללי בהתאם לסדרי דין אלה. הנימוק הכללי לכך הוא, שבעקרונות אלה יש משום שמירה על עיקרי הצדק הטבעי" [סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל כרך א' 631 (מהדורה רביעית, 2005). ראו גם: רע"א 8508/16 רב בריח (08) תעשיות בע"מ נ' רב בריח מוצרי ביטחון בע"מ (בפירוק) , פסקה 9 (27.12.2016) ]. ואולם, איני סבור כי זכותן של המבקשות להשמיע את טענותיהן, להציג את ראיותיהן ולבחון את ראיות המשיבה נשללה מהן. כמו בית המשפט המחוזי, גם אני סבור כי נוכח קביעתה של הבוררת בהחלטתה מיום 21.7.2014, לפיה "רשאי כל אחד מהצדדים לצרף לתצהיריו מסמכים לתמוך בטענותיו וכן לחקור את הצד השני על תצהיריו", לא נגרמה למבקשות פגיעה המצדיקה את ביטול פסק הבוררות.

בשולי הדברים אציין, כי אין כל ממש בטענות המבקשות בעניין פסלות הבוררת. נקל להבין כי למעשה בקשת המבקשות היא לביטול פסק הבוררות בדיעבד , על יסוד קיומה של עילת פסלות הקשורה לבוררת או להתנהלותה. כפי שהובהר בפסיקה פעמים רבות, סעד מעין זה, כאשר הוא מבוקש לאחר שהבוררות הסתיימה, דרך סעיף 24 לחוק הבוררות ולא דרך סעיף 11, שמור למקרים נדירים שבנדירים, השונים באופן מהותי מהמקרה שלפנינו [ראו: רע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ' עזבון המנוח ליברמן ז"ל (5.12.2010); רע"א 4839/15 מושקוביץ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ

(1.12.2015); רע"א 3166/16 קופמן נ' קופמן (5.5.2016)].

9.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת. משלא נתבקשו תגובות המשיבה והבוררת, אין צו להוצאות.