רע"א 3166/16 שלום קופמן נ. יחזקאל קופמן

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בהפ"ב 27303-10-15, שניתן ביום 14.3.2016 על-ידי השופטת י' שבח . בפסק הדין נדחתה בקשה שהגיש המבקש לביטול פסק בוררות שניתן ביום 2.7.2015 על-ידי השופט בדימוס אליהו וינוגרד (להלן: הבורר ).

2.הצדדים ניהלו הליך בוררות לפני הבורר על רקע סכסוך שנסב על נכסי מקרקעין שהם ירשו מהוריהם המנוחים. לאחר שניתן פסק הבוררות הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות, מכוח עילות הביטול המנויות בסעיף 24(2) ו-24(10) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. המבקש טען כי במהלך הבוררות היה מצוי הבורר בניגוד עניינים וכמו כן כי הוא הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו, באופן שמצדיק לבטל את פסק הבוררות.

3.העובדות נקבעו בפסק הדין, ומעשה שהיה כך היה: במהלך ניהול הבוררות, לקראת סוף שנת 2011, נתבקש הבורר, מתוקף עבודתו במשרד עורכי הדין "גדעון פישר", ליתן חוות דעת משפטית לגורם שלישי, אשר לא היה צד לבוררות, שמטרתה ככל הנראה לסייע לאותו הגורם לבטל פסק דין שניתן לזכות המבקש בהליך אחר. הבורר החל לטפל בבקשה בלי שידע כי היא קשורה למבקש, והוא אף הספיק לחוות את דעתו בנדון (לא ברור אם בכתב או בעל-פה). על כל פנים, משעה שהתברר לבורר כי יש קשר בין חוות דעת זו לבין המבקש, הוא משך ידיו מלעסוק בעניין, והעביר באופן מיידי את הטיפול בגורם השלישי לגורמים אחרים במשרד עורכי הדין פישר. הבורר לא גילה לצדדים להליך הבוררות את דבר מתן חוות דעתו לגורם השלישי, ולא דיווח להם על אודות השתלשלות עניינים זו. עובדה זו נודעה למבקש רק ביום 28.12.2014, במהלך הדיון בתביעה שהגיש נגדו הגורם השלישי. נסיבות אלה הצדיקו, לטענת המבקש, את ביטול פסק הבוררות דנן.

4.בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי אף שהיה על הבורר לגלות לצדדים על מתן חוות הדעת, מיד בעת שנודע לו הקשר בינה לבין המבקש, מחדל אי הגילוי אינו מצדיק לבטל את פסק הבוררות בדיעבד. נאמר כי בנסיבות המקרה תום לבו של הבורר אינו מוטל בספק, וכי אין מדובר במצב שבו בשל חשיפתה המאוחרת של עובדה מסוימת, התערער האמון בבורר. כן הודגש, כי ככלל, נדרשת זיקה כלשהי בין מחדל אי-הגילוי לבין תוכן פסק הבוררות, כאשר בעניינו לא נטען כי פסק הבוררות עצמו נפגם באופן כלשהו בשל מחדלו של הבורר. בית המשפט הוסיף, כי בנסיבות המקרה הייחודיות אין ליתן משקל רב גם לעובדה כי משרד עורכי הדין גדעון פישר המשיך לייצג את הגורם השלישי בתביעתו נגד המבקש. בהקשר זה הוסבר, כי תביעת הגורם השלישי הוגשה על-ידי משרד עורכי הדין כבר בשלהי שנת 2013, ובשלב זה המבקש לא הביע כל מחאה על כך, אף שידע כי הבורר קשור למשרד. לבסוף דחה בית המשפט גם את טענת המבקש לפיה יש לבטל את פסק הבוררות מחמת "מראית פני הצדק". יוער כי פסק דינו של בית המשפט עסק גם בטענות נוספות שהעלה המבקש ואולם אלה אינן נדרשות לצורך ההכרעה בבקשת רשות הערעור דנן.

כלפי פסק הדין הוגשה בקשת רשות הערעור דנא.

5.בבקשה – הכתובה ברוב כישרון – טוען בא-כוח המבקש כי עובדות המקרה מדברות בעד עצמן ומצדיקות לבטל את פסק הבוררות. נטען כי גם לאחר שהבורר העביר את עניינו של הגורם השלישי לשותף אחר במשרד פישר, לא היה בכך כדי "לרפא" את מצב הדברים, שכן לא ניתן להשלים גם עם מצב זה. כן נטען, כי בעצם היחשפותו של הבורר לטענות הגורם השלישי יש כדי להוות השפעה פוטנציאלית בלתי הוגנת עליו (השפעה בכוח). בא-כוח המבקש נשען בבקשתו בין היתר על פסק דיני ברע"א 4839/15 מושקוביץ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (1.12.2015), (להל ן: פרשת מושקוביץ ), בגדרו בוטל פסק בוררות בדיעבד בשל הפרת חובת גילוי על-ידי אחד הצדדים לבוררות, אף שלא נפל פגם בפסק הבוררות עצמו. נטען כי יש לגזור גזירה שווה מפסק דין זה, כיוון שהליקוי בהתנהלות הבורר במקרה דנן יורד לשורשי ההסכמה להתדיין לפניו, זאת אף ללא קשר לתוצאות פסק הבוררות. הבקשה נשענת גם על פסק דיני ברע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ' עזבון המנוח ג'ק ליברמן ז"ל (5.12.2010), (להלן: פרשת ארט-בי ), כשלפי הנטען, בפסק דין זה נקבע ש"מעגל" ניגודי העניינים של בוררים אמור להקיף גם את שותפיו ועובדיו של הבורר. לבסוף נטען כי גם מבט משווה על הנעשה בעולם, מוביל לאותה המסקנה, כאשר למשל, כללי בית המשפט הבינלאומי לבוררות כוללים דרישה לגילוי מלא מצד הבורר בנסיבות דומות למקרה דנן. המבקש מדגיש כי "מראית פני הצדק" מחייבת אף היא את ביטול פסק הבוררות, וטוען כי נגרם לו "עיוות דין" בשל הנסיבות המתוארות לעיל.

6.אין לכחד כי המקרה המתואר מעורר חוסר נחת, וניתן אף להזדהות עם תחושות המבקש. עם זאת, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, אף ללא קבלת תשובה.

במישור המשפטי-העקרוני, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה הלכתית או עקרונית הטעונה דיון או הבהרה. אמות המידה לבחינת ניגודי עניינים של בוררים, כמו גם חובות הגילוי המוטלות עליהם ועל צדדים להליך בוררות, נדונו ופורשו בהרחבה בפסקי הדין המנחים שניתנו בפרשות ארט-בי ו- מושקוביץ . גם שאלת היחס בין ה פרת חובת הגילוי לבין תוכן פסק הבוררות נבחנה באותם המקרים [ראו: ארט-בי ,

128-105, 143-141; מושקוביץ , 23-14]. הלכות אלה הן ברורות, מפורטות ומקיפות. איני סבור כי המקרה הנדון מעורר צורך לשוב ולדון בעקרונות המשפטיים שנקבעו בהן, בפרט כאשר דומני כי קביעת הלכות נוספות באותו העניין, כאשר הדבר אינו נחוץ ממש, יכולה אף לפגוע בבהירות ההלכה, בבחינת "כל המוסיף – גורע".

אשר למישור הפרטני, אין ספק, וכך קבע גם בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות המקרה היה על הבורר למסור לצדדים את המידע בדבר השתלשלות העניינים שפורטה לעיל. מידע זה הוא מסוג המידעים שמצופה מהבורר לגלותם. כפי שציינתי בפרשת מושקוביץ,

חובת הגילוי החלה על כלל הגורמים להליך הבוררות – הבורר והצדדים – "היא רחבה, 'אקטיבית, ומטילה חובת-עשייה'. הכלל הוא, בהקשר זה, ש"אם יש ספק - אין ספק", וככל שפרט מידע כלשהו נחזה להיות, ולו במידה מועטה, חיוני לגיבוש הסכמתו של הצד שכנגד, מוטב לו לצד המחזיק במידע, לגלותו מיוזמתו " [ שם , 15]. במובן זה, צודק המבקש בעיקר טענותיו לעניין הבעייתיות שבהיעדר גילוי המידע מצד הבורר במקרה דנן. הדין עם המבקש גם בטענה כי כעניין שבעיקרון, ניתן

לבטל פסק בוררות במקרים כגון המקרה דנן.

משנקודה זו הובררה הרי שהשאלה במקרה דנן אינה שאלת הפגם

– שלא יכול להיות חולק על קיומו; אלא שאלת הסעד

– הווי אומר, האם מחדלו של הבורר מחייב

לבטל את פסק הבוררות. לשאלה זו, שהינה שאלה פרטנית וקונקרטית, השיב בית המשפט המחוזי בשלילה. לא מצאתי מקום להתערב במסקנה זו. אכן, כאמור, המקרה מעורר חוסר נחת, ואולם ביטול פסק בוררות בדיעבד בשל הפרת חובת גילוי הוא סעד נדיר, השמור למקרים קיצוניים, למשל למקרים שבהם מחדל אי-הגילוי נחזה להיות מעשה של חוסר תום-לב או שהמידע לא הועבר בכוונת מכוון. מקרים אלו מובחנים מהמקרה דנן, שבו נקבע, כקביעה עובדתית שאיני מתערב בה, כי " אין שום סיבה לפקפק בתום לבו ויושרתו של הבורר " [פס' 15 לפסק הדין]. בנוסף, יש לזכור כי המבקש לא טען טענה קונקרטית לפיה נפל פגם בפסק הבוררות עצמו בשל מחדל אי-הגילוי, ואף שזיקה כאמור אינה הכרחית

לצורך ביטול פסק הבוררות [ מושקוביץ , 21], לנתון זה יש משקל בהתאמת הסעד המתאים למקרה הנדון.

7.סוף דבר, בהליך הבוררות הנוכחי – להבדיל מפסק הבוררות שניתן בסיומו – אכן נפל פגם . ניתן אף לומר כי פגם זה הקים עילה לביטולו של פסק הבוררות. אלא שפגם ועילה

לחוד; וסעד

לחוד. לא כל אימת שקיימת עילה, הסעד שנכון לתתו הוא ביטול פסק הבוררות. לא למותר לציין כי הדברים כתובים גם עלי חוק הבוררות עצמו, הקובע במפורש כי ניתן לדחות בקשה לביטול פסק הבוררות אף אם קיימת עילה לביטולו , ובלבד שלא נגרם לצדדים עיוות דין [סעיף 26 לחוק הבוררות]. במקרה דנן, הפעיל בית המשפט המחוזי את שיקול דעתו באופן ראוי, וקבע כי מידת הפגם ומשמעותו אינן מצדיקות לבטל את פסק הבוררות בדיעבד. במסקנה זו איני סבור כי יש להתערב, ועל כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

8.לאחר דברים אלו, ראיתי להוסיף הערה במבט צופה פני עתיד. ככלל, וכפי שציינתי בעבר, קיים קושי ממשי בכך שבורר יכהן בתפקיד זה שעה שיש לו או

לשותפיו ועובדיו קשר עם אחד הצדדים לבוררות. בנסיבות בהן קשר כאמור קיים, או מתגלה במהלך הליך הבוררות, מצופה מהבורר להודיע לצדדים על כך מיד, חד-וחלק. המשך ההתדיינות בבוררות במצב דברים זה מותנה בהסכמת הצדדים שעה שכל המידע מונח לפניהם (זאת, כמובן, בכפוף לכך שישקלו את הנתונים בתום-לב, ולא ינצלו את המידע לרעה). כפי שפורט לעיל, חריגה מסטנדרט ההתנהגות המצופה בהקשר זה – מצד הבוררים או מצד הצדדים המתדיינים – עשויה להוביל להעברת הבורר מתפקידו ואף לביטולו של פסק הבוררות בדיעבד, במקרים שיצדיקו זאת.

9.בקשת רשות הערעור נדחית. אין צו להוצאות.