רע"א 7614/16 רע"א 7614/16

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ב' טולקובסקי ) בהפ"ב 5585-05-16 מיום 2.8.2016. עוד לפנַי בקשה להוספת ראיה בדמות מסמכים המלמדים, לטענת המבקש, על קשרים בין משרדו של רו"ח זאב פוגל (להלן: הבורר ) לבין חברות שבבעלותו של המשיב 3.

1.

בתמצית ייאמר, כי המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי תובענה כנגד המשיבים לאכיפת הסכם למכירת מניות של חברת Sheba Flowers PLC (להלן: החברה ) המנהלת חווה לגידול פרחים באתיופיה (להלן: החווה ). במסגרת ההליכים בתובענה הגיעו הצדדים להסכם פשרה שעיקרו מתווה לרכישת מניות החברה על ידי המבקש (להלן: הסכם הפשרה ), שאושר על ידי בית המשפט המחוזי ביום 14.3.2012 אשר נתן לו תוקף של פסק דין. הסכם הפשרה כלל תניית בוררות לפיה הועברה הסמכות לקביעת סכומי השקעות המשיבים בחברה להכרעת רו"ח מיקי בלומנטל. עוד נקבע כי במידה ומי מהצדדים יחלקו על קביעותיו של רו"ח בלומנטל בדבר השקעות המשיבים בחברה יהא הצד החולק " רשאי לערער " על קביעה זו בתוך 45 יום לפני רו"ח בועז מקלר (ואם יבצר ממנו – על פי קביעת בית המשפט), כאשר הלה "יבחן את הנושא מתחילתו ( DE NOVO ) וכל צד יהא רשאי להביא ראיות נוספות ושמיעת הצדדים במידת הצורך".

2.

בהמשך לכך, פנו הצדדים לבוררות לפני רו"ח בלומנטל אשר נתן ביום 3.1.2013 פסק בוררות (להלן: פסק הבוררות הראשון ). הצדדים כולם ביקשו לערער על פסק הבוררות הראשון אך רו"ח מקלר לא יכול היה לקבל על עצמו את המינוי ולפיכך מונה הבורר להכרעה בערעור.

3.

ביום 6.3.2016 נתן הבורר את פסק הבוררות נשוא ההליך דנא (להלן: פסק הבוררות ), תוך שקבע כי גם לאחר הדיון שנערך לפניו "קשה מאד להגיע למסקנות נחרצות". זאת, בעיקר נוכח אי הצגתם של ספרי הנהלת חשבונות נאותים מצידם של המשיבים, על אף בקשותיו הרבות של המבקש. אף המומחים שהעידו, כך קבע הבורר, לא הצליחו לשכנע כי ניתן להסיק באופן אמין מהם סכומי ההשקעות האמיתיים של המשיבים בחברה ומהם סכומי המכירות הלא מדווחות. נוכח האמור, התלבט הבורר אם לשלול כליל את זכאותם של המשיבים לכספים בגין השקעותיהם. עם זאת, הבורר ראה לנכון לקבוע לבסוף את סכום ההשקעות תוך "עיגונו" בצורה הטובה ביותר האפשרית בחומר שהוגש לעיונו. ה"עוגן" אותו מצא הבורר כאמור – מהנימוקים שפירט – הוא גיליון "אקסל" שנערך על ידי המשיב 1 והמשקף את ההתחשבנות הפנימית בין המשיבים. בסיכומו של דבר, הגיע הבורר למסקנה כי המשיבים זכאים לסך כולל של 1,639,778 דולר בגין השקעותיהם בחברה. עוד דחה הבורר את טענת המבקש ל"מכירות לא מדווחות" אותן יש לקזז מהסכום האמור, שכן המבקש לא עמד בנטל להוכיח מהם הסכומים בפועל שהתקבלו על ידי המשיבים מעבר לאלו שדווחו על ידם.

4.

סמוך לאחר מכן, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות, תוך שטען כי פסק הבוררות הינו "דל ורדוד". לטענת המבקש, מתקיימות בענייננו מספר עילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, ה תשכ"ח-1968

(להלן: חוק הבוררות ) לביטול פסק הבוררות, כדלקמן: הבורר חרג מהסמכויות הנתונות לו, בכך שפסק הבוררות אינו מראה "סגירת מעגל" חשבונאית (סעיף 24(3)); לא ניתנה למבקש הזדמנות נאותה להביא ראיות ולטעון טענות (סעיף 24(4)); הבורר לא הכריע בעניין שנמסר להכרעתו, שכן לא הכריע בטענת המבקש כי יש להעביר את נטל הראיה אל כתפי המשיבים (סעיף 24(5)); הבורר לא נימק כדבעי את פסק הבוררות (סעיף 24(6)); פסק הבוררות ניתן באיחור (סעיף 24(8)); ומתקיימת, לטענת המבקש, עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי, נוכח חוסר הצדק הזועק מפסק הבוררות (סעיף 24(10)) .

יוטעם כי המבקש לא טען בדבריו לעילת הביטול הקבועה בסעיף 24(9) לחוק הבוררות.

5.

בהחלטה נשוא בקשת רשות הערעור, קבע בית המשפט המחוזי כי פסק הבוררות הוא למעשה פסק בוררות בערעור . על כן, בשים לב להוראת סעיף 21א(ג)(1) לחוק הבוררות המבקש יכול לבסס את בקשתו לביטול פסק הבוררות רק על עילות הביטול הקבועות בסעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק הבוררות. למסקנה זו הגיע בית המשפט, בין היתר, נוכח לשונה של תניית הבוררות שבהסכם הפשרה; ונוסח כתב הערעור שהוגש על ידי המבקש על פסק הבוררות הראשון.

6.

לגופו של עניין, קבע בית המשפט המחוזי כי עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות אינה מתקיימת במקרה דנן, שכן זו תיושם במקרים חריגים ונדירים שהמקרה דנן אינו נמנה עליהם. עוד נדחתה טענת המבקש כי בנסיבות המקרה שלפניו יש לפרש עילה זו בצורה רחבה. בית המשפט המשיך והטעים כי פסק הבוררות כולל הנמקה תמציתית המבהירה מדוע מצא הבורר "עוגן" לקביעת השקעות המשיבים דווקא בגיליון "האקסל" ומדוע ראה הבורר לדחות את טענות המבקש בדבר הסכומים שיש לקזז מהשקעות אלה. בבחינת למעלה מן הצורך, המשיך בית המשפט ונדרש לעילות הביטול הנוספות אליהן הפנה המבקש, תוך שדחה אותן אחת לאחת.

7.

בבקשת רשות הערעור טוען המבקש ראשית , כי שגה בית המשפט המחוזי עת קבע כי המסגרת הדיונית הראויה לבחינת פסק הבוררות הינה כפסק שניתן בערעור, אשר תקיפתו מוגבלת לסעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק הבוררות. זאת, שכן מבחינה מהותית פסק הבוררות כלל לא ניתן בערעור, כעולה מן העובדה כי הוא "אינו עוסק כלל" בפסק הבוררות הראשון; והעובדה כי הדיון לפני הבורר כלל עשרות ישיבות ושמיעת עדים, בניגוד לאמור בפריט ד' לתוספת השנייה לחוק הבוררות. שנית , ובהמשך לכך, טוען המבקש באריכות להתקיימותן של מספר עילות לביטול פסק הבוררות.

בנוסף לבקשת רשות הערעור עותר המבקש להגשת ראיה נוספת

לטענת המבקש, אמנם "לא ניתן לדעת האם ובאיזו מידה השפיע הדבר על הבורר ועל החלטתו בפועל" אך היה על הבורר לגלות מידע זה למבקש.

8.

דין הבקשות להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבים. אדרש בתחילה לבקשה להוספת ראיה. מושכלות יסוד הן, כי אין לאפשר הגשת ראיות חדשות בשלב הערעור מקום בו בעל דין יכול היה, בשקידה סבירה, להגישן לערכאה הדיונית [ראו, למשל: רע"א 5421/13 כהנמן נ' מרקוביץ , פסקה 14 (1.10.2013)]. בנסיבות המקרה דנא, לא מצאתי בדברי המבקש הסבר לכך שרק עתה "קיבל לידיו" את המסמכים אותם ביקש לצרף. על כך יש להוסיף את גישתי העיקבית לפיה בעל דין אשר נמנע מלהעלות טענה כלשהי במהלך הליך בוררות – ובפרט טענה בדבר חשש ממשי למשוא פנים מצד הבורר – יהא מנוע מלהעלותה עם תום הליכי הבוררות במטרה לתקוף פסק בוררות אשר לא נושא חן בעיניו [ראו, למשל: רע"א 4336/16 פלס נ' רוזנבלום , פסקה 24 (9.8.2016)].

יתרה מכך, אמנם קבעתי זה מכבר, כהערה "צופה פני עתיד", כי " קיים קושי ממשי בכך שבורר יכהן בתפקיד זה שעה שיש לו או

לשותפיו ועובדיו

קשר עם אחד הצדדים לבוררות ", כאשר במקרה בו קשר כזה קיים או מתגלה במהלך הליך הבוררות מצופה מהבורר להודיע על כך באופן מיידי [ראו: רע"א 3166/16 קופמן נ' קופמן , פסקה 8 (5.5.2016) ; ההדגשות במקור]. עם זאת, במקרה דנן המבקש לא הצביע על ראיות המורות כי הבורר אכן ידע, "בזמן אמת", על הקשר הנטען בין אדם אחר במשרדו לבין חברות שבבעלותו של המשיב 3. על כן, לא עלה בידי המבקש להצביע על פגם שנפל בהתנהלות הבורר, בכך שהבורר הפר לכאורה את חובת הגילוי המוטלת עליו בעודו מנהל את הליך הבוררות .

9.

אשר לבקשת רשות הערעור; כידוע, בית משפט זה ייעתר לבקשות כאמור העוסקות בביטול או אישור פסקי בוררות רק כאשר מתעוררת שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר קיים בנסיבות העניין עיוות דין [ראו, למשל: רע"א 4912/09 מקסימוב נ' ריבלין , פסקה 6 (2.12.2009)]. על אף הנופך העקרוני אליו מכוון המבקש, לא שוכנעתי כי המקרה דנא אכן מעורר את השאלה מהם הקריטריונים להגדרתו של הליך בוררות כ"הליך ערעור לפני בורר", כלשונו של סעיף 21א לחוק הבוררות. בהחלטה נשוא בקשת רשות הערעור, החיל בית המשפט המחוזי את הוראות סעיף 21א על המקרה הקונקרטי אשר עמד לפניו ואין לראות בהחלה זו, כשלעצמה, סוגיה עקרונית חדשה. יוטעם לעניין זה, כי בצדק הדגיש בית המשפט כי אין בעצם העובדה שהבורר שמע עדים – בהתאם לתניית הבוררות שבהסכם הפשרה שהתירה זאת – כדי לגרוע מסיווג הליך הבוררות כהליך ערעור. זאת, שכן פריט ד' לתוספת השנייה לחוק הבוררות – בו נקבע כי הבורר "אינו רשאי לשמוע עדים" – כפוף להוראת סעיף 21א(א)(2) הקובע מפורשות כי התוספת השנייה לחוק הבוררות תחול "אלא אם כן קבעו הצדדים אחרת".

10.

לא זו אף זו, לאחר שחזרתי ועיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, לא מצאתי כל פגם היורד לשורשו של עניין בהחלטת בית המשפט המחוזי או עיוות דין המחייב את התערבותו של בית משפט זה. יוטעם לעניין זה, כי בבקשת רשות הערעור מעלה המבקש למעשה בשנית את אותן טענות שהעלה לפני בית המשפט המחוזי. ודוק, על אף כי בית המשפט המחוזי סבר כי מדובר בטענות ערעוריות במהותן – כך שהן אינן ראויות מלכתחילה להתברר במסגרת בקשה לביטול פסק בוררות – ועל אף שקבע כי עומדת למבקש רק עילת הביטול של סעיף 24(10), המשיך בית המשפט ונדרש, לגופו של עניין, לכלל טענותיו של המבקש ובתוך כך לכל עילות הביטול להן הפנה המבקש. בנסיבות אלה איני רואה להידרש לגופם של דברים, אף לא בבחינת "למעלה מן הצורך". סומך אני את ידי על כלל קביעותיו של בית המשפט המחוזי, ואיני רואה להאריך בדבר.

11.

סוף דבר, הבקשות נדחות איפוא. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.