בע"מ 4463/11 פלוני נ. פלוני

לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים י' שפירא , ת' בזק-רפפורט ו ד' מינץ ) שדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט א' כץ ) וקבע שהמבקש מחזיק בנאמנות עבור משיבים 4-2 בחלקים שווים בבניין (כהגדרתו להלן), כך שחלקם של המשיבים 4-2 הוא רבע לכל אחד; ושנאמנות זו מחייבת רק ביחסים שבין המשיבים 4-2 והמבקש, ואינה מחייבת צדדים שלישיים.

1.

עסקינן בסכסוך ממושך שנדון בערכאות שונות מזה שנים רבות וטרם בא אל סיומו (ראו למשל: ע"א 10911/03 מישאלי נ' פקיד שומה ירושלים , פסקה ב (לא פורסם, 13.6.2007)). המשיב מס' 1 הוא עזבונו של מר יהודה יזדי ז"ל, שהיה אביהם של המבקש ושל המשיבים 4-2 (להלן בהתאמה: האב ו האחים ). עניינו של הסכסוך בבניין שברחוב בר אילן 6 בירושלים ובו שש דירות וחנויות (להלן: הבניין או הנכס ). הבניין הוקם בזמנו על-ידי האב ואחיו במסגרת עסקת קומבינציה. בסמוך לאחר הקמתו נרשמו מחצית הדירות על שם האב ומחצית נותרה בידי אחרים שאינם בני המשפחה. בסמוך לראשית שנות ה-90 נרכשו שלוש הדירות הנותרות בבניין על ידי המבקש ומשיבים 2 ו-3. כעבור שנים בודדות הועברה הבעלות הרשומה בכל הדירות על שם המבקש. בתובענה שהגישו המשיבים לבית המשפט לענייני משפחה נתבקשה הצהרה בדבר בעלותם בחלק מהדירות בבניין. לטענת המשיבים, הם העבירו למבקש את הזכויות בבניין ללא תמורה ומתוך הסכמה כי אף שהדירות תרשמנה על שמו, בפועל, ביחסים הפנים משפחתיים, הבניין שייך לכל האחים. המבקש מצידו טען כי מדובר ברכוש שלו, שנרכש בתמורה, והכחיש את הסיכום הנטען. המדינה צורפה כצד לתובענה נוכח חוב במס של המבקש, שבגינו ביקשה המדינה לממש את הבניין.

2.

בית משפט לענייני משפחה (כב' השופט א' כץ ) דחה את תביעת המשיבים, בין היתר מטעמים של השתק שיפוטי, חזקת תקינות מרשם המקרקעין ומדיניות שיפוטית. הוטעם, ראשית, כי המשיבים 1 ו-3 הצהירו בהליכים משפטיים אחרים כי הבניין בבעלותו הבלעדית של המבקש ולכן הם מושתקים מלטעון אחרת; שנית, משום שסעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 מטיל על המשיבים נטל ראיה מוגבר שלא הורם; שלישית, משום שלא ניתן ליתן אמון במשיבים, אשר הצהירו במשך שנים לא אמת בפני רשויות המדינה ובתי משפט ועל בסיס הצהרות שקר אלו ניהלו הליכים תוך בזבוז משאבי ציבור; ורביעית, מפני שקבלת התביעה תפגע בזכויות צד שלישי – בנק שרשומה משכנתה על הנכס לטובתו.

3.

המבקש ערער על פסק הדין ובית המשפט המחוזי (כב' השופטים ח' בן-עמי , ת' בזק-רפפורט ו ד' מינץ ) החליט לקבל את ערעורו ולהחזיר את התיק לערכאה הדיונית לשם השלמתו. בית המשפט המחוזי ציין שבית המשפט לענייני משפחה ביסס את פסק דינו במידה רבה על הלכות משפטיות, אך נמנע מלנתח את כל הראיות שלפניו. בין היתר, הובאו לפניו תצהיר ועדות של עו"ד י' הומינר, אשר העיד כי בזמנו ערך עבור המבקש תצהיר שבו אישר המבקש כי הגם שהבניין רשום על שמו, הוא מוחזק בידיו בנאמנות עבור יתר האחים. כמו כן הובא תצהירו של עו"ד י' זריפי, אשר העיד כי המבקש אישר כי אכן קיימת הסכמה פנים משפחתית כאמור. המשיבים 4-2 אף טענו כי לפני שנים אחדות הזרימו סכומי כסף בהיקף ניכר לבנק לאומי, לכיסוי חובות של המבקש, במסגרת משכנתה שהייתה רשומה על הבניין והייתה עלולה להביא למכירתו על-ידי הבנק. כמו כן הפנו המשיבים להצהרות שונות של המבקש לפני רשויות המס, התומכות בגרסתם. בית המשפט המחוזי הוסיף כי מרשם המקרקעין אינו מטיל על המשיבים נטל מוגבר להוכיח את טענותיהם משום שאין הם כופרים באמיתות המרשם, אלא טוענים להסכמה פנים משפחתית שמחייבת בינם לבין עצמם. אשר לקביעותיה של הערכאה הדיונית בדבר השתק שיפוטי, קביעה זו אינה יכולה לעמוד ביחס לדחיית התביעה כולה שעה שנטען להשתק שיפוטי מצד המשיבים 1 ו-3 בלבד. עוד הוטעם כי הקביעה בדבר קיומו של השתק שיפוטי אינה מדויקת הואיל וטענת המשיב 1 בהליכים אחרים הייתה בעיקרה כי לו עצמו אין עוד זכויות בבניין, ואילו השאלה למי הועברו זכויות אלו לא הייתה במוקד המחלוקת ולא הובררה באותם הליכים. הטענה שנטענה בכתב התביעה הייתה שהבניין היה שייך גם לשאר האחים (ולא לאב), ולגבי טענה זו לא מתקיים השתק שיפוטי. אף לגבי המשיב 3 לא קם השתק, הואיל וטענתו שלפיה אין לו זכויות בבניין נדחתה בהליך קודם. בית המשפט הוסיף כי הואיל והתביעה נוגעת לזכויות האחים בינם לבין עצמם, אין בה כדי לפגוע בזכויותיהם של צדדים שלישיים שלא ידעו עליה. לבסוף קבע בית המשפט המחוזי, כי הואיל והמשיבים העלו גרסאות עובדתיות רבות ומשתנות לאורך הליכים משפטיים שונים, מקובל עליו כי קשה לתת בהן אמון. עם זאת, לפני הערכאה הדיונית הובאו גם עדויות חיצוניות לעדויות האחים, וייתכן שניתן היה לבסס ממצאים על פיהן.

4.

התיק חזר אפוא לבית משפט לענייני משפחה למתן פסק דין חדש. זו הפעם קיבל בית המשפט את התביעה והורה כאמור ברישה להחלטה זו. בית המשפט סמך את הכרעתו על עדויותיהם של העדים החיצוניים – עו"ד הומינר וזריפי – שבהן נתן אמון; על הודעות שנתן המבקש במס הכנסה שלפיהן הנכס שייך למשפחה; ועל עדות המשיבים שלא נסתרה כי הם הזרימו כספים לבנק לאומי כדי למנוע את מימוש הבניין על-ידי הבנק. בית המשפט ציין כי המשיבים הציגו במהלך ההליך לא פחות מאשר 18 גרסאות שונות באשר לחלוקת הזכויות בבניין, ולאחר שמנה אותן קבע כי הואיל ולא הועלתה טענה לשוני בגודל החלקים המגיעים למי מהמשיבים בינם לבין עצמם ובינם לבין המבקש, אזי המבקש מחזיק בנאמנות משתמעת עבור המשיבים 4-2 בחלקים שווים, כך שחלקם של האחרונים והמבקש בבניין הוא רבע לכל אחד. אין בקביעה זו כדי לגרוע מזכויותיהם של צדדים שלישיים בנכס, לרבות רשויות המס שהסתמכו על המרשם ועל הצהרות הצדדים במשך השנים.

5.

המבקש הגיש ערעור נוסף לבית המשפט המחוזי. בית המשפט (כב' השופטים י' שפירא , ת' בזק-רפפורט ו ד' מינץ ) לא מצא עילה להתערב בקביעותיה ובמסקנותיה של הערכאה הדיונית. בית המשפט קבע כי העובדה שבהליכים משפטיים שניהל האב נגד צדדים שלישיים (הליכים שלא נגעו לאחים המשיבים), באמצעות עורכי-הדין שהעידו בבית המשפט קמא, לא נאמר כי הבניין הועבר לבעלות המבקש בנאמנות עבור יתר האחים, אינה מעוררת קושי החותר תחת מסקנתה של הערכאה הדיונית. בסופו של דבר סברה הערכאה הראשונה, לאחר שנחשפה לכל הראיות, כי ניתן לבסס ממצא על העדויות שבאו לפניה, ואין הצדקה להתערב בכך, כמו גם ביתר הממצאים שנקבעו. יצוין כי אף המשיבים ערערו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לחלוקת הזכויות בנכס, אולם הסכימו למשוך את ערעורם אם ערעורו של המבקש יידחה. כך היה.

6.

מכאן הבקשה שלפניי, המכוונת לפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעורר מספר בלתי מבוטל של שאלות משפטיות בעלות חשיבות ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת ובהן: ראשית, האם משמעות הכלל בדבר השתק שיפוטי היא שתובע שטען טענה עובדתית בהליך אחד רשאי להעלות טענה עובדתית סותרת בהליך שיפוטי אחר, או שמא מטעמים של תקנת הציבור, טוהר ההליך השיפוטי אמון הציבור במערכת המשפט אין לשמוע טענה עובדתית סותרת מפי תובע כזה? שנית, האם מוסמך בית המשפט לקבוע את דבר קיומה של "נאמנות משתמעת" (שאמורה לשקף את כוונת הצדדים בנוגע למערך יחסי הנאמנות) על אף שהן הנאמן הן הנהנים מכחישים כי התכוונו לקבוע מערך יחסי נאמנות במתכונת שקבעו הערכאות דלמטה? שלישית, האם מוסמך בית המשפט לקבוע כי הצדדים כרתו חוזה נאמנות בנכס מקרקעין שהקנה להם בעלות בנכס, הגם שלא הוצג לבית המשפט שום מסמך בכתב המעיד על קיומה של נאמנות כזו? האם אין נאמנות משום עסקה במקרקעין המחייבת קיומו של מסמך בכתב?

רביעית, האם עורך דין אינו חב בחובות אמון מוגברות כלפי בית המשפט ואינו מנוע מלהעיד כעד (בעניין שבו טיפל כעורך דין) טענות עובדתיות סותרות והפוכות לגרסה עובדתית שהציג בשם מרשו בהליכים משפטיים קודמים? לבסוף מצביע המבקש בפירוט רב על שורה של טעויות שנעשו לשיטתו בערכאות דלמטה ונובעות מניתוח שגוי של חומר הראיות כמו גם מיישום שגוי של הלכות משפטיות קיימות.

7.

נתבקשה תשובת המשיבים. אלה טוענים כי אין הבקשה עומדת באמות המידה לדיון בערעור שני, מאחר שפסק דינן של הערכאות דלמטה אך יישם הלכות קיימות וקבע ממצאים עובדתיים על סמך החומר שבא לפניו. לשיטתם, הטענות לגבי גרסאות סותרות בהליכים שונים מצד עורכי הדין שהעידו מקבלות מענה מלא בתוכן העדות ובהסברים שסופקו על-ידם. באשר להשתק השיפוטי נטען, כי טענת המבקש נשענת על אמירות סותרות של האב ולא של האחים, וכי המבקש עצמו טען בהליכים שונים כי הבניין הוא של המשפחה (לרבות תרשומות מחקירותיו במס הכנסה מהימים 5.8.2002, 21.8.2002, 23.12.2000, 29.4.2004, 26.7.2000 ועוד), ולכן הוא עצמו מושתק מלטעון אחרת. באשר לדרישת הכתב נטען, כי הפסיקה הכירה בכך שנאמנות משתמעת אינה מחייבת מסמך בכתב ושיש לבדוק בעניין זה את כוונת הצדדים. גם בהקשר זה, אפוא, יישם בית המשפט הלכה משפטית קיימת.

8.

המבקש עתר להשיב לתשובת המשיבים ונעתרתי לבקשתו. בתשובה חוזר המבקש על הטענות שהעלה בבקשה.

9.

לאחר העיון בחומר, אין בידי להיעתר לבקשה. כפי ששב ושנה בית משפט זה בפסיקתו, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים חריגים ובמשורה, כאשר היא מעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינם הישיר של הצדדים למחלוקת הקונקרטית, ועשויות להיות לה השלכות רוחב שמצריכות ליבון והתוויית הלכה על-ידי בית משפט זה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 4193/11 כראדי נ' נרקיס (לא פורסם, 14.6.2011)). חרף ניסיונו של המבקש להציג את המקרה ככזה, לא שוכנעתי כי הבקשה דנן עומדת באמת מידה זו. כך, סוגיית ההשתק השיפוטי נדונה בבית משפט זה ונקבעו אמות מידה להחלתה ( ראו: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ (לא פורסם, 8.3.2005)). אמנם בעניין בית ששון לא הוכרעה השאלה אם ובאלו נסיבות ניתן יהיה לקבל טענת השתק שיפוטי כאשר בעל דין העלה טענה סותרת בהליך קודם אך לא הצליח בה (ראו הערת השופט א' גרוניס בפסקה 10 לפסק דינו וכן הערת השופט רובינשטיין

באותו עניין). אולם אין אני סבור כי העניין שלפנינו מצריך דיון בשאלה זו נוכח הצהרותיו של המבקש עצמו ברשויות המס, הסותרות את גרסתו. גם לגבי מוסד הנאמנות המשתמעת קיימת הלכה פסוקה של בית משפט זה (ע"א 3829/91 וואלס נ' גת , פ"ד מח(1) 801 (1994)), ואין המקרה דנן מצדיק עיון מחודש בה. אף לא מצאתי כי טענות המבקש ביחס לעורכי-הדין שהעידו מצדיקות דיון ב"גלגול שלישי", וכך גם ביחס ליתר הטענות המועלות בבקשה. גם אם הייתי מניח לצורך הדיון, ואיני מביע עמדה לגופם של דברים, כי הערכאות דלמטה טעו במסקנותיהן בדבר יישומה של ההלכה, אין די

בכך כדי להצדיק ביקורת שיפוטית של בית משפט זה בערעור נוסף, לאחר ששתי ערכאות שיפוטיות כבר נדרשו לעניין ( רע"א 4356/06 נביל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ( לא פורסם, 18.6.2006); רע"א 4123/11 ששון נ' תמר (לא פורסם, 1.6.2011)). אכן, לפיתרון המחלוקת הקונקרטית שבין בעלי הדין עשויה להינתן בכל זאת הבכורה, אף כשלא מתעוררת שאלה משפטית כאמור, אם מוצא בית המשפט כי קיים חשש חמור וממשי לעיוות דין אם לא יתערב בהכרעתה של הערכאה הקודמת (רע"א 877/09 מרכז ע"ש ורה סלומונס נ' מחלקת עבודות ציבוריות מחוז ת"א (לא פורסם, 17.3.2009)) או כאשר מדובר בטעות נקודתית, ברורה וגלויה על פני הפסק, שאינה מצריכה בחינה מחודשת של עובדות המקרה לגופן (רע"א 3577/11 אלון נ' נציגות הבית המשותף זהר טל 34 (לא פורסם, 30.6.2011)). איני סבור שהמקרה דנן בא בקהלם של מקרים חריגים אלו.

10.

אשר על כן, הבקשה להרשות ערעור נדחית. המבקש ישא בשכר טרחת ב"כ המשיבים בסך של 10,000 ש"ח.