רע"א 6395/11 מרקוס וייץ נ. מרטה אברט-ששון

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים מ' מזרחי , י' נועם ו- נ' סולברג ), שבו התקבל באופן חלקי ערעור המשיבה על פסק-דינו של המפקח על רישום המקרקעין (כב' המפקח פ' לוי ).

1.

המבקשים והמשיבה הם שכנים המתגוררים בבית משותף ברחוב חובבי ציון בירושלים (להלן: הבניין ). בחודש דצמבר 2007, הגישה המשיבה תביעה למפקח על רישום המקרקעין (להלן: המפקח ), שבגדרה טענה כי המבקשים, שרכשו שתי דירות בבניין תקופה קצרה לפני כן, פלשו אל הרכוש המשותף בקומת המרתף. המבקשים טענו כי חלקי הרכוש המשותף שאליהם מתייחסת המשיבה, סופחו כבר על-ידי הבעלים הקודמים של הדירות, בשנות ה-70 של המאה הקודמת. בחודש יולי 2008, הגישה המשיבה תביעה נוספת נגד המבקשים, שבמסגרתה טענה כי הם פלשו לחלקים נוספים של הרכוש המשותף בחצר הבניין, וביצעו בהם עבודות ללא הסכמתה. המבקשים הגישו תביעה שכנגד לסילוק ידה של המשיבה מגג הבניין, שבגדרה דרשו גם כי המשיבה תתקין מחדש את דודי השמש שהסירה מהגג ללא הסכמתם.

2.

בפסק-דינו מיום 17.1.2010, דחה המפקח את תביעות המשיבה. המפקח קבע כי המשיבה מנועה מלטעון נגד סיפוח חלקי הרכוש המשותף, שכן אלה סופחו לפני שנים רבות על-ידי הבעלים הקודמים של הדירות, מבלי שהיא – או מי מהדיירים האחרים בבניין – הביעו את התנגדותם לכך. אשר לעבודות בחצר הבית, נקבע כי אלה בוצעו בהסכמת 75% מבעלי הדירות. המפקח קיבל את התביעה שכנגד שהגישו המבקשים, והורה על המשיבה לשאת בהוצאות התקנתם מחדש של הדוודים שהסירה מגג הבניין.

3.

בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי את ערעור המשיבה על פסק-דינו של המפקח. בית המשפט קבע כי הזכויות הקנייניות של המשיבה ברכוש המשותף לא נסוגו עם סיפוח השטחים לדירות המבקשים, שהתבצע בשנות ה-70 של המאה הקודמת. בית המשפט פסק כי רוב העבודות בחצר הבניין לא פגעו באפשרות המשיבה לעשות בה שימוש, ולכן די בהסכמת רוב בעלי הדירות לשם ביצוען. עם זאת, נקבע כי הגדר שנבנתה על-ידי המבקשים אינה מאפשרת מעבר בגינה, ולכן בית המשפט הורה להורסה. כמו-כן, הורה בית המשפט להרוס חדר הסקה שבנו המבקשים, וחייב אותם להשיב גרם מדרגות שהיה שם קודם לביצוע העבודות. עוד נקבע כי המשיבה פעלה כדין בכך שפינתה את הדוודים מגג הבניין, שכן לפי תקנון הבית המשותף, מדובר בשטח הצמוד לדירתה.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה נטען כי נפלו שגיאות מהותיות בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, המצדיקות מתן רשות ערעור. בין היתר, נטען כי בית המשפט התעלם מטענת המבקשים כי יש להם "זכות שימוש בלתי הדירה" בחלקי הרכוש המשותף שסופחו על-ידי בעלי הדירה הקודמים; התעלם מחוסר תום הלב שנפל בהתנהלות המשיבה; התערב בממצאי עובדה של הערכאה הדיונית; ופירש באופן מוטעה את תקנון הבניין. עוד נטען כי היה על בית המשפט להציע פתרון שיביא סוף למחלוקת תוך איזון בין האינטרסים של הצדדים: הן ביחס לתוספות שנבנו על השטח המשותף ובית המשפט הורה להורסן, הן ביחס להשבת הדוודים שהמשיבה הסירה מהגג מבלי ליידע את המבקשים. המשיבה, מצידה, סומכת את ידיה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי וטוענת כי אין עילה לתת רשות ערעור בנסיבות העניין.

5.

הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במשורה, במקרים שבהם עולה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית, החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 4193/11 כראדי נ' נרקיס (לא פורסם 14.6.2011)). לאחר שבחנתי את הבקשה, לא מצאתי כי עולה ממנה שאלה כאמור. השגותיהם של המבקשים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי תחומות כל כולן לדל"ת אמותיה של המחלוקת בין הצדדים ולנסיבותיה. למותר לציין, כי אף אם פסק-דינו של בית המשפט המחוזי משנה מהכרעתה של הערכאה הדיונית, אין הדבר מוציא את המקרה מגדר "גלגול שלישי" ואינו מצדיק כשלעצמו מתן רשות ערעור (ראו: רע"א 7079/10 ברעלי נ' הוצאת ספרים ע''ש י.ל. מאגנס, האוניברסיטה העברית (לא פורסם, 31.10.2010)). הדברים אמורים גם ביחס להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית (ראו: רע"א 4429/11 זידאן נ' קווי תחבורה עירוניים בע"מ (לא פורסם, 5.7.2011)).

6.

בשולי הדברים, אביע את תקוותי שהצדדים יצליחו להגיע לעמק השווה, במציאת פתרון מוסכם למחלוקת שנתגלעה ביניהם, תוך איזון בין הזכויות הקנייניות שעליהן עמד בית המשפט המחוזי בפסק-דינו לבין האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים, והכל למען יחסי שכנות טובה.

הבקשה נדחית. בשים לב להערתי האחרונה, אין אני עושה צו להוצאות.