רע"א 7079/10 גלעד ברעלי נ. הוצאת ספרים ע''ש י.ל. מאגנס , האוניברסיטה ה

1.

בין המבקש, פרופסור לפילוסופיה, לבין המשיבה, הוצאת ספרים אקדמאיים, נתגלעה מחלוקת סביב שאלת קיומו של חוזה ביניהם, שעניינו הוצאה לאור של ספר פרי עטו של המבקש. להלן תמצית העובדות כפי שהן מתוארות בהכרעותיהן של הערכאות דלמטה: המבקש פנה למשיבה בהצעה לפרסם ספר אקדמי הכולל שלושה חלקים. עם השלמת כתיבת החלק הראשון, העביר המבקש חלק זה לעיונה של המועצה האקדמית של המשיבה. בעוד המבקש ממשיך בעבודתו על חלקיו האחרים של הספר, הודיע לו יושב ראש המועצה האקדמית כי היא מקבלת את הצעתו לפרסם את ספרו וכי נציגי ההוצאה לאור ייצרו עימו קשר בנוגע לכך. בהמשך, העבירה המשיבה למבקש נוסח של חוזה, שלטענת המבקש, כלל סעיפים המנוגדים להצעה המקורית. עקב כך, התעוררו חילוקי דעות בין המבקש לבין מנכ"ל המשיבה באשר לאותם סעיפים בחוזה. ניסיונות להגיע להסכמה עלו בתוהו, ומשכך בוטלה הוצאתו של הספר אצל המשיבה. על רקע זה, הגיש המבקש תביעה לבית משפט השלום בירושלים, שבה טען כי בינו לבין המשיבה נכרת חוזה מחייב אשר הופר על-ידי האחרונה, כשזו החליטה שלא לפרסם את ספרו. לחילופין, טען כי בהתנהגותה חסרת תום-הלב במהלך המשא ומתן עימו, סיכלה המשיבה את החתימה על החוזה ומשכך יש לראות את החוזה כאילו נכרת, ולזכותו בפיצוי. המבקש העמיד את סכום הפיצוי שתבע על סך של 570,000 ש"ח בגין נזקים שונים שנגרמו לו, לטענתו, עקב אי פרסום הספר על-ידי המשיבה והצורך להוציא את ספרו לאור באופן עצמאי.

2.

בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' דראל ) דחה את טענותיו של המבקש וקבע כי לא השתכלל בין הצדדים חוזה מחייב. זאת, מן הטעם שהמבקש הגדיר בהצעתו למשיבה כי תנאי לשכלולו של חוזה בין הצדדים הוא חתימה על הסכם בכתב, וכן משום שהיו חסרים פרטים מהותיים בהסכם שלא ניתן היה להשלימם מכוח סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. כמו כן, נקבע כי המשיבה פעלה בתום-לב, מתוך רצון כן להוציא את הספר לאור, וכי לא ניתן לתלות בה את האשם לכך שלא הושגה הבנה. על-כן נקבע, כי המבקש אינו זכאי לפיצוי בגין אי פרסום הספר. בהערת אגב ציין בית המשפט כי במידה שהיה מקבל את תביעתו של המבקש, היה מעריך את נזקו בסכום של כ-100,000 ש"ח המגלם את הסכום אשר היה נדרש המבקש לשלם אם היה פונה להוצאה אחרת ולא היה מוציא את ספרו לאור באופן עצמאי.

3.

ערעורו של המבקש על פסק-הדין התקבל בחלקו על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים י' ענבר, י' שפירא ונ' בן אור ). בית המשפט המחוזי ביסס החלטתו על התשתית העובדתית שנקבעה על-ידי הערכאה הדיונית וקיבל את הכרעתו והנמקותיו של בית המשפט קמא בכל הנוגע לאי שכלולו של חוזה מחייב בין הצדדים. בצד האמור, דחה בית המשפט המחוזי את קביעתו של בית המשפט קמא באשר להתנהלותה של המשיבה. בית המשפט המחוזי פסק כי התנהלות המשיבה במהלך המשא ומתן הייתה נגועה בחוסר תום-לב, בין היתר, בשל כך שהוסיפה תנאים מהותיים לטיוטת החוזה אשר עמדו בניגוד מוחלט להנחות היסוד שהועלו בשלבים המוקדמים יותר של המשא ומתן, וסירבה לסגת מעמדתה בנקודות אלה, בלא שניתן כל הסבר של ממש מצידה לשינוי בדרישותיה. לפי קביעת בית המשפט, חוסר תום-לבה של המשיבה, התבטא גם בשיהוי בהעלאת דרישותיה החדשות, זאת לאחר שחלקו הראשון של הספר הועבר זה מכבר לעריכה. לשיטת בית המשפט, הדבר עורר אצל המבקש ציפייה לגיטימית להשלמת המשא ומתן על בסיס אותן הנחות יסוד מוקדמות, תוך שהוא משלים את כתיבתם של החלקים האחרים בספרו. עם זאת, הדגיש בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לקבוע שהתנהלותה של המשיבה הייתה הסיבה היחידה לכך שלא נכרת חוזה בין הצדדים, זאת עקב חילוקי דעות משמעותיים בנושאים נוספים, ומשכך – דחה בית המשפט את טענתו של המבקש כי יש לראות בחוזה כאילו נכרת, ולזכותו בפיצויי קיום. בית המשפט פסק למערער פיצויי הסתמכות בגובה של 25,000 ש"ח בגין אובדן הזמן שהשקיע במגעיו עם המשיבה; המאמץ המיותר שהושקע על-ידו מעבר למגעים הראשוניים עם המשיבה; ועוגמת הנפש שנגרמה לו עקב סיכול צפייתו להשלמת המשא ומתן. בית המשפט קבע כי המבקש אינו זכאי לפיצויי הסתמכות בגין עבודתו על כתיבת הספר בין השנים 2007-2003 מאחר שלפי קביעתו, עבודתו של המבקש נעשתה ברובה בטרם קיבל את אישורה העקרוני של המשיבה לפרסום ספרו, וכן כי השלמת הכתיבה הייתה מתבצעת בכל מקרה. בנוסף, צוין כי המבקש לא הביא ראיות התומכות בטענתו כי נגרם לו נזק ממוני עקב ניהול המשא ומתן.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה מלין המבקש על סכום הפיצוי שפסק לו בית המשפט המחוזי וגורס כי נגרם לו עיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור. לטענת המבקש, בדונו בסכום הפיצוי, הניח בית המשפט המחוזי הנחות עובדתיות שגויות הנוגדות את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום ואת הראיות שהוצגו בפניו, אשר לא נידונו כלל, ולא ניתנה למבקש כל הזדמנות להתייחס אליהן. כמו-כן, טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי התעלם מטענת המניעות שהעלה בהתייחס לטענת המשיבה כי הצדדים לא היו קשורים בהסכם. המבקש מפנה לעיקרי הטיעון שהגיש לערכאות דלמטה לצורך פירוט בדבר גובה הנזק שנגרם לו עקב אי פרסום הספר, ועותר להגדלת סכום הפיצוי ולהעמדתו על הסכום שנתבקש בתביעה.

5.

לאחר עיון בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הבקשה שלפניי נסבה בעיקרה על שיעור הפיצוי שנפסק למבקש בבית המשפט המחוזי ועל הקביעות העובדתיות שהובילו להכרעה זו, ומשכך, אין היא מעלה כל שאלה עקרונית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לסכסוך. די בסיבה זו על מנת שלא ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי (השוו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). אפילו הייתי מניח לטובת המערער ולצורך הדיון כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו – ונוכח האמור לעיל, לא ראיתי להידרש לסוגיה זו – אין הדבר מקים עילה לבחינת הבקשה בגלגול שלישי (ראו רע"א 2495/10

דולפין תעשיות אקריל בע"מ נ' שפיץ (לא פורסם, 27.6.10); רע"א 4358/10 נביל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, 18.6.06)), כך בפרט, היות שלא מצאתי כי נפל בהחלטה עיוות דין מן הסוג המצדיק מתן רשות ערעור (השוו: רע"א 877/09 מרכז ע"ש ורה סלומונס נ' מחלקת עבודות ציבוריות מחוז ת"א (לא פורסם,

17.3.09)). לעניין זה, אין רבותא לכך שערכאת הערעור בענייננו התערבה בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, ואף לא לטענת המבקש כי בית המשפט המחוזי נמנע מלהתייחס לטענת המניעות שהעלה. זו וגם זו, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור (ראו לעניין התערבות בממצאי עובדה, רע"א 10130/05 טליאס נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 31.10.05); ראו לעניין אי התייחסות לכל הטיעונים, רע"א 4931/98 גילירדי נ' ורטהיים (לא פורסם, 8.12.98)). למותר לציין, כי אף אם מצויים בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי שינוי, תוספת או הכרעה חדשה שלא נכללו בפסק-דינה של הערכאה הדיונית, אין הדבר מוציא את המקרה מגדר "גלגול שלישי" ואינו מצדיק כשלעצמו מתן רשות ערעור (ראו: רע"א 5861/10 בנק הפועלים בע"מ נ' רגב (לא פורסם, 6.10.10);

בש"א 4511/05 עיריית בת-ים נ' גני יפית חברה לבניין והשקעות בע"מ (לא פורסם, 17.7.05).

נוכח כל האמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, איני עושה צו להוצאות.