רע"א 7947/18 יעקב בלוי נ. משולם כהן

1.

בשנת 2013 מכרו המבקשים למשיבים דירה (להלן: הדירה ). בהסכם המכר נקבע כי התמורה עבור הדירה תעמוד על 1,618,000 ש"ח וכן נקבעו פיצויים מוסכמים בסך 160,000 ש"ח "בשל חזרה מהעסקה כולה ואי קיומה" (להלן: ההסכם ).

בנוסף, הצדדים חתמו על נספח שלפיו המשיבים ישלמו למבקשים 200,000 ש"ח "כנגד אימות היתר סגירת המרפסת" (להלן: הנספח ו הסכום הנוסף ) . המשיבים לא שילמו את הסכום הנוסף. המבקשים הגישו תביעה, שבגדרה דרשו (לאחר שתוקנה) כי המשיבים ישלמו להם את הפיצויים המוסכמים, וסעדים אחרים שאינם מענייננו. המשיבים הגישו תביעה שכנגד בדרישה לחייב את המבקשים בפיצויים המוסכמים בשל איחור במסירת החזקה בדירה, ופיצויים נוספים. בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופט מ' בורשטין ) קבע כי המשיבים הפרו את הסכם המכר וחייבים לפיכך לשלם למבקשים פיצויים מוסכמים בסך של 160,000 ש"ח. יתר הסעדים שביקשו הצדדים נדחו.

2.

המשיבים ערערו על פסק הדין. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ש' ליבוביץ ) קיבל את הערעור בחלקו וקבע כי לא ניתן לחייב את המשיבים בפיצויים מוסכמים מכוח הסעיף שלפיו הם חויבו בפסק הדין של בית משפט השלום. צוין כי הגם שהטענה בדבר הפיצויים המוסכמים הוצגה לראשונה בערעור, לא נגרם למבקשים עיוות דין, וניתנה להם הזדמנות מלאה להתייחס אליה. נוכח קביעות אלו, נקבע כי המשיבים לא חייבים בתשלום הפיצויים המוסכמים.

3.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי. המבקשים משיגים על כך שבבית המשפט המחוזי העלו המשיבים טענה חדשה שעומדת בסתירה לטענותיהם בבית משפט השלום. לטענתם, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, עסקינן בטענה עובדתית ומשפטית, אשר לא ניתן היה להעלותה במסגרת הערעור. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי ביטל את תשלום הפיצויים המוסכמים, אך השאיר על כנו את יתר פסק הדין של בית משפט השלום ולכן – בהעדר סעד על הפרת החיוב בנספח על ידי המשיבים – נגרם למבקשים עיוות דין. בנוסף, לעמדת המבקשים, מטענות המשיבים בבית משפט השלום ניתן ללמוד כי אף לשיטתם סעיף הפיצויים המוסכמים חל בנסיבות דנן.

4.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער תינתן ככלל מקום שהבקשה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת או כאשר נגרם למי מהצדדים עיוות דין חמור (רע"א 5492/17 פרח נ' לשכת עורכי הדין בישראל , פסקה 6 (25.9.2017); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). טענות המבקשים נוגעות בעיקרן לפרשנות ההסכם בנסיבות הקונקרטיות שלפנינו, והן אינן מקימות עילה למתן רשות לערער, גם אם הערכאות הקודמות הגיעו לתוצאות שונות בעניין זה (ראו למשל רע"א 7079/10 ברעלי נ' הוצאת ספרים ע"ש י.ל. מאגנס, האוניברסיטה העברית , פסקה 5

(31.10.2010); רע"א 4145/11 אלי לעמס קבלני בנין (1991) בע"מ נ' בודן , פסקה 6 (8.9.2011)). דברים אלה יפים גם לגבי טענות המבקשים בדבר הרחבת החזית מצד המשיבים, המוגבלות ליישום הדין בנסיבות המקרה. עוד אציין, כי בניגוד לאופן שבו מוצגים הדברים בבקשה דנן, פסק הדין של בית המשפט המחוזי אינו כולל קביעות בנושא ההפרה הנטענת ולמעשה צוין בו במפורש כי הוא אינו נדרש למסקנותיו של בית משפט השלום בעניין הנספח. לפיכך, גם הטענה כי למבקשים נגרם עיוות דין אינה מצדיקה מתן רשות לערער לפנינו.

הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.