רע"א 2816/20 פרימק יזמות ונדל"ן 2001 בע"מ נ. עיריית נתיבות

1.

המבקשת זכתה במכרז שפרסמה רשות מקרקעי ישראל, המשיבה 2 (להלן: רמ"י או הרשות ), לשיווק מקרקעין המיועדים למבנה מסחרי בנתיבות (להלן: המכרז ) . בתנאי המכרז נקבע כי הזוכה יתקשר בהסכם עם עיריית נתיבות, היא המשיבה 1 (להלן: העירייה ), לביצוע עבודות פיתוח ופורטו הסכומים שאותה יידרש הזוכה לשלם לעירייה עבור עבודות אלו. הסכם כאמור נחתם בין העירייה לבין המבקשת, והאחרונה שילמה את הסכומים שננקבו בו לעירייה (להלן: הסכם התשתיות ). בהמשך, כשביקשה המבקשת לקבל היתר בנייה, היא נדרשה לשלם לעירייה סכום נוסף העומד על כ-1.3 מיליון ש"ח. לגבי חלק הארי של הסכום (כ-1.2 מיליון ש"ח) טענה המבקשת כי הוא נגבה ממנה שלא כדין ובניגוד למסמכי המכרז והסכם התשתיות. לאחר שטענותיה לא התקבלו במסגרת דין ודברים עם העירייה, הגישה המבקשת תביעה, שבה טענה כי הדרישה לתשלום נוסף היא משום שינוי אסור של ההסכמים בין הצדדים בדיעבד וכי על העירייה חלות חובות מוגברות של הגינות ותום לב, המחייבות אותה בהשבת אותו תשלום, שנגבה ממנה שלא כדין (להלן: התביעה ) . התביעה הוגשה גם נגד רמ"י בטענה כי האחרונה התרשלה בעריכת מסמכי המכרז וההסכמים הנלווים לו.

2.

בית משפט השלום באשדוד (כב' השופט י' ליבליין ) קיבל את התביעה ברובה. לאחר שנדרש להוראות המכרז, הסכם התשתיות ונספחיו ויתר התשתית העובדתית שהונחה לפניו, מצא בית משפט השלום כי העירייה לא הייתה רשאית לחייב את המבקשת בסכום העולה על זה שננקב בהסכם התשתיות, והורה לה להשיב למבקשת סך של כ-1.2 מיליון ש"ח. זאת, הן מכוח החובה לפצות את המבקשת על הפרת ההסכמים עמה, הן מכוח חובת ההשבה הקבועה בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר ) אשר בית המשפט לא ראה לפטור את המשיבות מכולה או מקצתה, מנימוקים שפורטו. בהקשר זה יצוין כי בית המשפט דחה את טענת המשיבות שלפיה טענות המבקשת לגבי חובת ההשבה מכוח דיני עשיית עושר הן בגדר הרחבת חזית אסורה, וקבע כי אלו שזורות כחוט השני בכתבי הטענות מטעם המבקשת וכי המשיבות אף התגוננו מפניהן. בכל הנוגע לרמ"י, בית משפט השלום דחה את טענתה להעדר יריבות וקבע כי העירייה והרשות חייבות בהשבת הסכום האמור ביחד ולחוד.

3.

העירייה ורמ"י ערערו על פסק הדין של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיאה א' ואגו , והשופטים ג' לוין ו י' דנינו ) קיבל את ערעור רמ"י וקבע כי יש לבטל את פסק הדין בכל הנוגע לחבותה בהשבה. ערעורה של העירייה התקבל חלקית, ובעניינו נקבע כי הגם שהעירייה לא הייתה רשאית לחייב את המשיבה בתשלום מעבר לזה שפורט בהסכם התשתיות, אין להורות על השבה מלאה של הסכום. זאת, בהתבסס על סעיף 2 לחוק עשיית עושר, המקנה לבית המשפט שיקול דעת לפטור את הזוכה מחובת ההשבה, כולה או מקצתה, "אם ראה שהזכיה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". בית המשפט המחוזי מצא כי במקרה דנן התקיימו נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת, בגדר סיפת סעיף 2 לחוק. בעניין זה נפסק, מן העבר האחד, כי מקורה של ההשבה במקרה דנן בטעות חישוב של היטלי הפיתוח בהסכם התשתיות, שחושבו בניגוד לשיטה הקבועה בחוקי העזר הרלוונטיים; כי העירייה היא רשות שלטונית המופקדת על אינטרסים ציבוריים; וכי אין מדובר בהפרה מובהקת של עקרון חוקיות המינהל. מן העבר השני בית המשפט עמד על כך שאין לייחס למבקשת חוסר תום לב או רשלנות תורמת; ועל כך שלא הוכח כי העירייה שינתה מצבה לרעה או נטלה על עצמה מחויבויות אחרות על בסיס שיעור הגבייה בפועל מהמבקשת. על רקע מכלול השיקולים האמורים מצא בית המשפט לחייב את העירייה להשיב למבקשת 75% מן הסכום שנפסק על ידי בית משפט השלום וכן נתן הוראות לעניין הוצאות המשפט.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבה טוענת המבקשת, בעיקרם של דברים, כי לא היה מקום להורות לפטור את העירייה מהשבה באופן חלקי לפי דיני עשיית עושר, מקום שבו מערכת היחסים בין הצדדים הוסדרה בהסכם; וכי פסק הדין של בית המשפט המחוזי מביא לעיוות דין בעניינה. המבקשת טוענת כי הערכאות הקודמות דחו את הטענות לחוסר תום לב מצדה או לאשם תורם, ולכן לא היה מקום לסטות מן הפיצויים שבהם העירייה חייבת לפי דיני החוזים בדרך של מתן קדימות להוראות חוק עשיית עושר. עוד נטען כי לא מתקיימות נסיבות ההופכות את ההשבה לבלתי צודקת, בניגוד לקביעותיו של בית המשפט המחוזי; וכי על העירייה לעמוד בהתחייבויות חוזיות שנטלה על עצמה, כפועל יוצא גם מחובת ההגינות השלטונית. לכל אלה מוסיפה המבקשת כי לא היה מקום לקבוע שאין יריבות ישירה בינה לבין רמ"י וכי בעניין זה יש להחזיר את קביעות בית משפט השלום על כנן; וכי שיעור הוצאות המשפט שנפסקו לזכותה אינו מוצדק, מנימוקים שפורטו.

5.

התבקשו תשובות. העירייה טוענת כי הבקשה עניינה בסכסוך נקודתי, והיא אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לעמדתה, טענות המבקשת נוגעות ליישום הדין בשאלת תחולתם של דיני עשיית העושר בנסיבות המקרה דנן, וגם עיוות הדין הנטען לא הוכח, בשים לב לכך שבית המשפט המחוזי פטר את העירייה מהשבת 25% מהסכום שנפסק בבית משפט השלום. העירייה מוסיפה כי יש לדחות את טענות המבקשת אף לגופן, ובעניין זה חוזרת על טענותיה בערכאות הקודמות (שרובן, כמבואר לעיל, לא התקבלו). אשר לפטור החלקי מהשבה שעליו הורה בית המשפט המחוזי לפי חוק עשיית עושר, טוענת העירייה כי המבקשת היא זו שהעלתה לראשונה את סוגיית ההשבה בהתאם לדינים אלה לפני בית משפט השלום, ועל כן היא מנועה מלטעון כי אין להחילם בנסיבות דנן.

6.

רמ"י טוענת כי בכל הנוגע לשאלת יריבותה עם המבקשת בעניין הוצאות הפיתוח וחבותה של הרשות בהשבתם, אין בבקשה כדי לעורר שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית ועל כן אין מקום לתת רשות ערעור בעניינה לפי ההלכה הפסוקה. אף לגופם של דברים נטען כי קביעות בית המשפט המחוזי בנושא זה בדין יסודן. אשר לשאלת שיעור ההשבה שנפסק, טוענת הרשות כי הקביעות שעליהן משיגה המבקשת יישומיות באופיין ומכל מקום הבקשה במישור זה מתמקדת ביחסים שבין העירייה לבין המבקשת ועל כן לא ראתה הרשות לנקוט עמדה בעניינן בשלב דיוני זה.

7.

לאחר עיון בבקשה ובתשובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, כשמתעוררת שאלה משפטית שחשיבותה הציבורית חורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת או כאשר מתקיים חשש לעיוות דין חמור (ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982); רע"א 7947/18 בלוי נ' כהן , פסקה 4 (21.3.2019)). הבקשה שלפניי אינה עומדת באמת מידה זו. טענותיה של המבקשת בעניין היריבות עם רמ"י, כמו גם לגבי הנסיבות שנמצאו תומכות בהשבה חלקית במקרה דנן, נטועות בדל"ת אמות המקרה ואינן מגלות עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לפני בית משפט זה. אשר לטענה כי לא היה מקום להחיל בענייננו את דיני עשיית העושר בשל קדימותה של מערכת היחסים החוזית בין הצדדים, אני סבור כי הכרעת בית המשפט יישומית באופייה, וכפי שציינה העירייה בתשובתה – המבקשת היא זו שביקשה לבסס את הסעדים שהתבקשו על ידה גם על מערכת דינים זו. לפיכך, אף אם נפלה טעות במסקנת בית המשפט בעניין אחרון זה (ואיני מביע בכך עמדה), איני סבור כי הונחה עילה לבירור נוסף של ההליך לפני ערכאתנו בנסיבות המקרה דנן, וזאת בשים לב גם לשיעור הפחתת ההשבה שעליו הורה בית המשפט המחוזי ולמכלול הנסיבות שעליהן עמד.

הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.