רע"א 6299/19 אליהו ענף נ. מדינת ישראל

1.

המשיבות הן הבעלים הרשום של מקרקעין עליהם בנוי מבנה (להלן: הנכס ). המבקש שכר את הנכס בתור דייר מוגן כדי שיוכל להפעיל בו מסגרייה, ולשם כך רכש את זכויותיו של דייר קודם וחתם על הסכם שכירות מול המשיבות (להלן: הסכם השכירות ). ככל שניתן להבין מתיאור הנכס בהסכם השכירות, נראה שהוא כולל מסגרייה, משרדים, מחסנים ו"מדרגות", הכל בשטח כולל של 512.5 מ"ר. המשיבות טענו כי המבקש פלש לשטחים נוספים ששטחם עומד על כ-2 דונמים, הנמצאים בחצר המקרקעין וחורגים מגבולות הנכס (להלן:

השטחים הנוספים או החצר ). עוד סברו המשיבות כי המבקש בנה בנכס קומת גלריה ללא הסכמתן (להלן: תוספת הבנייה או הגלריה ). לפיכך, הגישו המשיבות תביעה לפינוי המבקש מן הנכס כולו בהתאם לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, ולתשלום דמי שימוש ראויים עבור השטחים הנוספים ותוספת הבנייה, בטענה כי מדובר בהפרה של הסכם השכירות. המבקש הגיש תביעה שכנגד שעניינה פיצוי עבור נזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתנהלות המשיבות, הכוללת בין היתר אי מסירת מידע על אודות התאמתו של הנכס לצרכיו של המבקש.

2.

ביום 31.7.2017 ניתן פסק הדין של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת כ' האפט ), אשר דחה את התביעה ואת התביעה שכנגד. לאחר שהתרשם מהצדדים ומהראיות, קבע בית משפט השלום כי השטחים הנוספים הם חלק בלתי נפרד מהנכס שהושכר למבקש, הגם שלא הוזכרו במפורש בהסכם השכירות. עוד צוין כי נציגי המשיבה 2 הגיעו לביקורים סדורים במקרקעין לכל הפחות החל משנת 2001, שבהם נחשפו לשימוש המבקש בחצר ולא דרשו ממנו לסלק ידו ממנה. עוד נקבע כי השימוש בשטחים הנוספים הכרחי לשם הפעלת המסגרייה, וכי המבקש לא היה נקשר בהסכם השכירות לו היה יודע כי הוא אינו רשאי לעשות בהם שימוש. נוסף על כך, נדחו טענות המשיבות בנוגע לתוספת הבנייה, כשנקבע כי המבקש שכר את הנכס כשהוא כלל את קומת הגלריה האמורה. בית המשפט דחה גם את התביעה שכנגד, וזאת משום שנקבע כי האחריות לברר את מצבו של המושכר טרם ההיקשרות בהסכם השכירות הוטלה על המבקש, ולכן הוא אינו זכאי לפיצויים בעבור אי מסירת המידע האמור.

3.

שני הצדדים ערערו על פסק הדין. יוער כי ערעורן של המשיבות התייחס אך לדחיית סעד הפינוי, והן לא חזרו על טענותיהן בנוגע לקביעת דמי שימוש ראויים. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגני הנשיא ק' ורדי ו- י' שנלר והשופטת ע' רביד ) הורה על דחיית ערעורו של המבקש וקיבל בחלקו את ערעור המשיבות, וקבע כי המבקש יפונה מהשטחים הנוספים ומתוספת הבנייה ויישאר רק בשטח הנכס שהושכר לו כדייר מוגן. בית המשפט פירש את הסכם השכירות, וקבע כי הנכס שהושכר למבקש אינו כולל את החצר, וזאת בשים לב לכך ששטח החצר גדול משמעותית מהשטח שצוין בהסכם השכירות. עוד צוין שבהסכם השכירות אין כל זכר לקיומה של קומת גלריה, וכי גם אם תוספת הבנייה נעשתה על ידי הדייר הקודם, אין בכך כדי לרפא את ההפרה של הסכם השכירות בין המבקש והמשיבות. חרף בקשת המשיבות לפנות את המבקש מהמקרקעין כולו, נקבע כי בנסיבות העניין אין מקום להורות על פינויו המוחלט של המבקש, ולו לפנים משורת הדין. לפיכך, נקבע כי עד ליום 31.12.2019 המבקש יסלק ידו מחצר המקרקעין ומקומת הגלריה, וימשיך להחזיק רק בנכס החולש על שטח של 512.5 מ"ר, כפי שצוין בהסכם השכירות.

4.

מכאן לבקשה שלפניי, המכוונת אך לפסק הדין אשר קיבל באופן חלקי את ערעור המשיבות ואינה טוענת לעניין דחייתה של התביעה שכנגד. לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי כשהתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, אשר התרשמה מהראיות והעדים באופן בלתי אמצעי ומצאה כי הנכס שהושכר למבקש כולל גם את החצר, וכי במועד תחילת השכירות כבר הייתה בו קומת גלריה. עוד נטען כי נפלו בפסק הדין שגיאות המובילות לעיוות דין חמור, ואשר עומדות בניגוד להלכות שנקבעו בבית משפט זה, ולפיהן יש לראות בחצר כחלק מהנכס חרף העובדה שזו לא הוזכרה במפורש בהסכם השכירות. המבקש ציין כי לא ניתן להפעיל את בית העסק ללא שימוש בשטחים הנוספים, וכי קיום האמור בפסק הדין יחייבו לסגור את העסק ולפטר את עשרות העובדים המועסקים בו. עוד נטען כי שטח הגלריה נכלל בתוך הנכס המקורי אשר גודלו כאמור 512.5 מ"ר, ולכן פינוי הגלריה משמעו היוותרות עם נכס ששטחו קטן יותר מזה שצוין במפורש בהסכם השכירות.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן מקום בו הבקשה מעלה שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים במחלוקת, או כאשר עלול להיגרם למבקש עיוות דין חמור (רע"א 3516/14 אחמד נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון ולבינוי , פסקה 13 (28.5.2014); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). בענייננו, המבקש כלל אינו טוען לקיומה של שאלה משפטית כאמור, ומשליך יהבו על עיוות הדין שנגרם לו לשיטתו מפסק הדין, שתוצאתו היא סגירת העסק ופיטורי העובדים המועסקים בו. כפי שנקבע בעבר בבית משפט זה, טענה של עיוות דין תוכל להצדיק מתן רשות לערער רק במקרים חריגים בהם מתעוררת תחושה חזקה במיוחד של פגיעה בחוש הצדק (ראו למשל: רע"א 229/16 Titum נ' הרשטיק , פסקה 12 (17.3.2016)). טענה זו של המבקש נבחנה בבית המשפט המחוזי, שקבע כי אין כל ראיה לכך שלא ניתן לנהל את פעולות העסק בשטח הנכס המקורי, ובנסיבות אלה לא שוכנעתי כי קיימת הצדקה למתן רשות לערער לפי אמת המידה האמורה. יתר טענות המבקש נוגעות ליישום הדין בנסיבותיו הפרטניות של המקרה, וגם הן אינן מצדיקות בחינה ב"גלגול שלישי", וזאת גם אם הערכאות הקודמות הגיעו למסקנות שונות בעניינים אלה (ראו למשל: רע"א 7947/18 בלוי נ' כהן , פסקה 4 (21.3.2019)).

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.