רע"א 3293/20 בני קורן נ. עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא י' כהן והשופטים א' טובי ו א' באומגרט ), אשר דחה ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בחיפה (כב' סגן הנשיא ר' חדיד ) שבמסגרתו התקבלה תביעת המשיבה להורות על סילוק ידם של המבקשים מחצר הסמוכה לבית עסק בחיפה.

1.

המבקשים 3-1 רכשו בשנת 1997 זכויות דיירות מוגנת בנכס הנמצא בחיפה (להלן: הסכם הדיירות המוגנת ), ובהמשך השכירו אותו למבקש 4 אשר מפעיל בו כיום מוסך (להלן: הנכס ). הנכס מצוי על חלק ממקרקעין הידועים כגוש 12640, חלקה 5 (להלן: החלקה ). כעולה מטענות המבקשים, במשך השנים עשו הם או מי מטעמם שימוש גם בחצר הסמוכה לנכס, ששימשה כחצר עבודה של המוסך (להלן: החצר ). בתחילת שנת 2013 התקיימו מגעים בין הצדדים לרכישת הנכס, וביום 21.3.2013 העבירו המבקשים את התשלום לרכישתו. מההליכים שהתקיימו בערכאות הקודמות עולה כי ביני לביני, הגישה המשיבה בקשה לרישום החלקה כבית משותף, וביום 18.4.2013 ניתן צו רישום בית משותף ביחס לחלקה (להלן: צו הרישום ). כעולה מצו הרישום, הנכס הוגדר כתת-חלקה 1, ואילו החצר שבמחלוקת הוצמדה לתת-חלקות אחרות בבית המשותף. בחודש דצמבר 2013 נחתם בין הצדדים החוזה לרכישת הנכס (להלן: הסכם הרכישה ), אך במעמד החתימה סירב בא כוחם של המבקשים דאז לחתום על התשריט שצורף לחוזה, כנטען, משהבחין כי החצר אינה מוצמדת לנכס.

2.

ביום 1.6.2014 הגישה המשיבה תביעה לסילוק ידם של המבקשים מהחצר, וביום 3.6.2016 דחה בית משפט השלום בחיפה (כב' סגן הנשיא ר' חדיד ) את התביעה. על פסק הדין הגישה המשיבה ערעור, ובגדרו ביקשה להביא ראיות נוספות אשר יש בהן לשיטתה להראות כי המבקשים פלשו לחצר (להלן: הראיות הנוספות ). ראיות אלו כללו, בין היתר, את הסכם השכירות בין המשיבה לבין הדייר המוגן שקדם למבקשים 3-1, ותרשומות שנוגעות לרכישת הבעלות בנכס. ביום 22.2.2017 קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ב' בר-זיו , ח' שרעבי ו א' אלון ) את הערעור, והורה על החזרת התיק לבית משפט השלום על מנת שיכריע כיצד לבחון את הראיות הנוספות, ואם יש בהן כדי לשנות מפסק הדין (להלן: פסק הדין מיום 22.2.2017 ). למען שלמות התמונה יוער כי נדחתה בקשת רשות לערער על פסק הדין מיום 22.2.2017 (רע"א 2388/17 קורן נ' עמידר – חברה לאומית לשיכון בישראל (4.5.2017)).

3.

ביום 14.8.2018 ניתן פסק הדין השני של בית משפט השלום, אשר מצא כי הראיות החדשות מובילות לכלל מסקנה כי המבקשים לא עמדו בנטל הנדרש כדי להוכיח כי קיימות להם זכויות בחצר. נקבע, בעיקרם של דברים, כי לדייר המוגן שקדם למבקשים 3-1 לא היו זכויות דיירות מוגנת בחצר, ולפיכך זכויות כאמור לא הועברו למבקשים 3-1 במסגרת הסכם הדיירות המוגנת. על כן מצא בית משפט השלום לקבל את תביעת המשיבה ולהורות על סילוק ידם של המבקשים מהחצר.

4.

המבקשים ערערו על פסק הדין, וזה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי

ב יום 23.3.2020. בית המשפט בחן את הראיות וקבע אף הוא שלא הועברו במסגרת הסכם הדיירות המוגנת הזכויות בחצר. בכל הנוגע להסכם הרכישה, צוין כי זה נחתם מספר חודשים לאחר שניתן צו הרישום, ועל כן – עובר לחתימה על ההסכם – היו המשיבים יכולים לדעת כי החצר לא הוצמדה לנכס. עוד נקבע כי שימושם של המבקשים בחצר עד כה נעשה, לכל היותר, מכוח רשות מכללא שקיבלו מהמשיבה, ולכן רשאית האחרונה לחזור בה מרשות זו. בנוסף, קבע בית המשפט כי סעיף 2 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר ), הקובע כי הוראות החוק יחולו "על שכירות של בנין או של חלק מבנין ושל חצר או גינה המשמשות את מטרת השכירות", אינו מסייע לטענות המבקשים, שכן הם חדלו מלהיות דיירים מוגנים לאחר רכישת הנכס בשנת 2013.

5.

מכאן הבקשה שלפניי, ולצידה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי מיום 23.3.2020. המבקשים סבורים כי נגרם להם עיוות דין חמור, המצדיק בירור ערעורי נוסף לפני ערכאה זו. בפתח דבריהם מדגישים המבקשים כי החצר הכרחית לצורך תפקוד בית העסק, ותוצאת פסק הדין תפגע ביכולת להפעילו. המבקשים טוענים, בין היתר, כי עומדת להם זכות בחצר מכוח סעיף 2 לחוק הגנת הדייר, וכי קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה ידעו על צו הרישום במועד החתימה על הסכם הרכישה אינה מעוגנת בראיות הנוספות שהגישה המשיבה. על כן, נטען כי קביעה אחרונה זו חורגת ממסגרת הדיון שהותוותה בפסק הדין מיום 22.2.2017. המבקשים טוענים גם כי הערכאות הקודמות לא ייחסו משקל לטענתם שלפיה הסכם הרכישה כלל גם את החצר משהוא השתכלל כבר בחודש מרץ 2013, עובר להוצאת צו הרישום. בנוסף, מעלים המבקשים שורת טענות שלפיהן התעלם בית המשפט מראיות העומדות לזכותם, וטוענים כי התנהלות המשיבה עולה כדי חוסר תום לב, וזאת משום שלא גילתה למבקשים על אודות תוכנו של צו הרישום.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן מקום שבו הבקשה מעלה שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים במחלוקת, או כאשר עלול להיגרם למבקש עיוות דין חמור (רע"א 6299/19 ענף נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (15.12.2019); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). בענייננו אין חולק כי לא מתעוררת שאלה משפטית כאמור, והמבקשים ממקדים טיעוניהם בעיוות הדין שנגרם להם לשיטתם. בעיקרם של דברים, חוזרים המבקשים על טענות שהועלו גם לפני בית המשפט המחוזי, שנוגעות, בין היתר, לזכויות המדויקות שהועברו במסגרת הסכם הדיירות המוגנת והסכם הרכישה; לשטח הנכס; ולהיקפה של חובת הגילוי שחלה על המשיבה בנסיבות העניין. טענות אלו נבחנו על ידי בית המשפט המחוזי, אשר דחה אותן לגופן. בכל הנוגע לטענות שקשורות לסעיף 2 לחוק הגנת הדייר, המבקשים משיגים על האופן בו יישמו בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום את הדין, וטענות אלו אינן מקימות עילה למתן רשות לערער לפני ערכאה זו לפי אמות המידה המקובלות (רע"א 8055/19 דלתון עבודות אלומיניום בע"מ נ' ר.ה. נכסים ואלקטרוניקה (2000) בע"מ ,

פסקה 5

(3.2.2020) ). לבסוף, אציין כי איני סבור שהקביעות בפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ושל בית משפט השלום חורגות ממתווה הדיון שעולה מפסק הדין מיום 22.2.2017 באופן שעולה כדי עיוות דין המצדיק לקיים בירור ערעורי נוסף לפני בית משפט זה.

הבקשה נדחית אפוא, ומאליה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.