רע"א 2813/20פלוני נ. פלוני

1.

החל משנת 1976 ועד לשנת 2015 שכר סבה המנוח של המבקשת (להלן: המנוח

או הסב ) דירה בחיפה (להלן: הנכס ) כדייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר או החוק ). בראשית חודש אפריל 2015 אושפז המנוח ולא שב לנכס, עד לפטירתו בספטמבר 2015. כחודש לפני פטירת הסב, הגישו המשיב ושותפו, בעלי הנכס, תביעה ובה עתרו, בין היתר, לסילוק ידם של הסב וביתו (היא אמה של המבקשת; להלן: האם ) מהנכס מכיוון שהסב עזב את הדירה ומכיוון שלאם אין זכות בנכס. בהמשך, צורף גם בנו של המנוח (דודה של המבקשת כאן) להליך. בחודש יוני 2017 הורה בית המשפט על פינוי האם ואחיה מהנכס לאלתר (להלן: פסק הדין הראשון ). נקבע כי על האם ואחיה לפנות את הנכס משאינם עומדים בתנאים הקבועים בסעיף 20(ב) לחוק קרי, "שהיו מתגוררים בדירה יחד [עם הדייר המוגן – ע' פ'] לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו" (להלן: התנאי הראשון ); וכי "לא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם" (להלן: התנאי השני ). אשר לתנאי הראשון נקבע כי משפונה הסב לאשפוז, הרי שהאם ואחיה לא התגוררו יחד עמו בנכס. באשר לתנאי השני, נקבע שאף הוא לא מתקיים לגבי האם מכיוון ששכרה באותו הזמן דירה אחרת בעזרת כספי סיוע בשכר דירה שקיבלה מהמדינה (להלן: הדירה השכורה ). לימים, נדחתה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין הראשון וכך גם בקשות רשות לערער על החלטה זו (ראו החלטתי ברע"א 4163/18 פלוני נ' היימן (13.6.2018)). ביום 17.6.2018, הגישה המבקשת תביעה לזכות דיירות מוגנת נגזרת בנכס – היא התביעה נושא הבקשה שלפניי – בטענה כי התביעה שהגיש המשיב לסילוק יד מהנכס לא הוגשה נגדה, ומאחר שכנטען התגוררה עם האם בנכס כבר מנובמבר 2014. לחלופין, עתרה המבקשת לסעד מן הצדק בהתאם לסעיף 132(א) לחוק בטענה כי אין לפנותה מהנכס נוכח נכותה ומצבה הכלכלי של אמה.

2.

ביום 17.11.2019 דחה בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מ' קלמפנר נבון ) את התביעה. בית משפט השלום הסתמך על הקביעות בפסק הדין הראשון וקבע כי גם בעניינה של המבקשת לא מתקיימים תנאי סעיף 20(ב) לקבלת זכות דיירות נגזרת. כך, נקבע כי התנאי הראשון לא מתקיים מאחר שהסב, כפי שנקבע בפסק הדין הראשון, לא התגורר בנכס נוכח אשפוזו; והתנאי השני לא מתקיים מאחר שהמבקשת הייתה קטינה בעת פטירת הסב ומשכך הייתה בחסות אמה, אשר כבר נפסק שהייתה לה דירה אחרת למגורים באותו המועד. לבסוף, לא מצא בית משפט השלום להיעתר לבקשת המבקשת כי יינתן לה סעד מן הצדק.

3.

המבקשת ערערה על פסק הדין וביום 1.4.2020, דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט העמית י' גריל והשופטים ב' טאובר ו א' באומגרט ) את הערעור. נקבע כי המבקשת עומדת בתנאי הראשון הקבוע בחוק, וכי קביעת בית משפט השלום שלפיה תנאי זה לא מתקיים מחמת אשפוזו של הסב שגויה ולא עולה בקנה אחד עם פסיקת בית משפט זה. ואולם, נקבע כי דין הערעור להידחות מהטעם שהמבקשת לא עומדת בתנאי השני. במועד פטירת הסב, הייתה המבקשת קטינה בחסות אימה ולאם עמדה אותה העת זכות חוקית להתגורר בדירה השכורה. לפיכך, נקבע כי ממילא גם למבקשת הייתה זכות חוקית להתגורר עם אמה בדירה זו. הודגש כי האמור נכון בפרט בשים לב לכך שהשתיים מתגוררות יחד כל השנים ולא היה ביניהן נתק כלשהו. בית המשפט דחה את טענת המבקשת שלפיה לא יכלה להתגורר בדירה השכורה מכיוון שאחותה התגוררה בה באותה העת. נקבע כי אין המדובר במניעה אובייקטיבית שכן לאחות, שכבר הייתה בגירה אותה העת, הייתה האפשרות להתגורר במקום אחר כפי שעשתה במשך שנים לפני פטירת הסב. כן נדחה ערעור המבקשת בכל הנוגע למתן סעד מן הצדק בהתאם להוראות חוק הגנת הדייר. נוכח נסיבותיה האישיות של המבקשת והשפעת מגפת הקורונה הורה בית המשפט כי המבקשת תפנה את הנכס עד ליום 31.1.2021.

4.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי. המבקשת טוענת שפסק הדין של בית המשפט המחוזי מעלה מספר שאלות עקרוניות המצדיקות מתן רשות לערער. עיקר חיציה של המבקשת מופנים כלפי פרשנותו של התנאי השני הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק, היינו היעדר מקום מגורים אחר בזמן הפטירה. לשיטתה, דירה בשכירות בלתי מוגנת אינה יכולה לעמוד בגדרי פרשנות החוק שכן אין לגביה זכות קבע למבקשת או לאמה, והלכה למעשה, הן כפופות לרצונותיו של בעל הדירה שיכול בכל עת להחליט כי אינו מעוניין עוד להשכיר להן את הדירה. לפיכך, כך נטען, הרי שמדובר בחלופה ארעית בלבד שאינה מקיימת את תכלית החוק. עוד טוענת המבקשת כי האם שכרה את הדירה "אך ורק בשל המניעה של [המבקשת – ע' פ'] ואחותה [...] לגור תחת קורת גג אחת" (סעיף 34 לבקשה). זאת ועוד, במועד הפטירה הייתה המבקשת כבת 17 וחצי ועם הגיעה לגיל בגרות לא ניתן היה לחייב את האם להמשיך ולדאוג למדור עבורה (גם בהינתן הקביעה כי לאם הייתה זכות בדירה השכורה). לכן, כך הטענה, היה על הערכאות הקודמות להימנע מקביעה כי למבקשת הייתה דירה אחרת למגורים באותה העת משזכותה החוקית להתגורר עם האם הייתה פוקעת ממילא עם הגיעה לגיל 18.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, כאשר הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או במקרים שבהם הימנעות ממתן רשות ערעור תגרום למבקש עיוות דין חמור (רע"א 3293/20 קורן נ' "עמידר" החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ , פסקה 6 (25.5.2020); ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). לא מצאתי כי המקרה דנן בא בקהלי המקרים האמורים. בית המשפט המחוזי בחן את התנאי השני שעניינו קיומה של דירה אחרת למגורים בזמן פטירת הדייר המוגן וקבע כי המבקשת – שהייתה קטינה במועד הפטירה – הייתה בעלת זכות חוקית להתגורר בדירה השכורה. לפיכך, קבע בית המשפט שהיא אינה בעלת זכות לדיירות מוגנת בנכס. נראה אפוא כי חרף ניסיונה של המבקשת לשוות לטענותיה אצטלה עקרונית, הרי שאלו טענות "ערעוריות" באופיין אשר מכוונות לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי ולאופן שבו יישם את הדין בשאלת התקיימותם של תנאי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר בנסיבות הקונקרטיות שהונחו לפניו. קביעות אלו נטועות בדל"ת אמותיו של המקרה וככאלו הן לא מקימות עילה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" (רע"א 1502/20 שאול נ' שאול ברזלי , פסקה 6 (14.4.2020)) . כמו כן, בנסיבות שתוארו, נוכח פסק הדין המפורט והמנומק של בית המשפט המחוזי ומועד הפינוי שנקבע בו, אף איני סבור כי נגרם למבקשת עיוות דין המצדיק מתן רשות לערער.

הבקשה נדחית אפוא, ומשלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.