רע"א 5644/20 אחמד חמיידה נ. קרן קיימת לישראל

1.

המבקש והמשיבה 3, רשות מקרקעי ישראל (להלן: הרשות ) , התקשרו בהסכם הרשאה לרעייה באזור הגליל העליון (להלן: הסכם הרעייה או ההסכם ) שאליו צורף תשריט המגדיר את השטח שהוקצה למבקש לצרכי רעייה (להלן: התשריט ). בהתאם לתשריט, השטח שהוקצה למבקש עומד על כ-1900 דונם עבורם משלם המבקש לרשות דמי שימוש שנתיים (להלן: השטח המפורט בתשריט ). כנטען, מזה עשרות שנים עושה המבקש שימוש בפועל בשטח של כ-2000 דונם נוספים שחורגים מהשטח המפורט בתשריט (להלן: השטח החורג ). יוער כבר עתה כי השטח החורג, כעולה מקביעת הערכאות קמא, חופף לשטח שהוקצה למשיבה 4 בהתאם להסכם הרשאת הרעייה שבו היא מחזיקה. בדצמבר 2015, החלה הרשות לפעול לשחזור ולבניית גדר שתוחמת את גבולות שטח הרעייה שהוקצה למשיבה 4 וזאת, כעולה מטענות המשיבות 3-1 (להלן: המשיבות ), על מנת לתחום את שטחי הרעייה ולמנוע מחלוקות בין מגדלי הבקר השונים. עם תחילתן של עבודות הגידור הגיש המבקש תביעה למתן צו מניעה קבוע שיורה על הפסקת עבודות הגידור. ביום 6.4.2017, בהתאם להחלטת בית משפט השלום, הגיש המבקש תביעה מתוקנת – היא התביעה נושא הבקשה שלפניי – שבגדרה עתר הן להפסקת עבודות הגידור, הן לשינוי התשריט כך שיכלול גם את השטח החורג.

2.

ביום 5.1.2020 דחה בית משפט השלום בצפת (כב' השופט ר' פיין ) את התביעה בפסק דין מפורט ומנומק. בית המשפט קבע שלא הוכחה הטענה שלפיה ניתנה למבקש הרשאה לרעות בשטח החורג מזה שמפורט בתשריט. עוד נקבע כי המבקש לא הוכיח כל בסיס לשינוי התשריט כך שיכלול גם את השטח החורג. בית המשפט ציין שאין בנמצא מקור חוקי המקנה למבקש זכות להשתמש במקרקעי ציבור ללא רשות, ללא תשלום ותוך מה שנחזה להיות פגיעה בזכויותיהם של מגדלים אחרים להשתמש בשטחים שהוקצו להם כדין. בית המשפט דחה גם את טענת המבקש שלפיה נוצר בינו לבין המשיבות הסכם מכללא המתיר שימוש גם בשטח החורג. בהקשר זה ציין בית המשפט כי אף אם המקרה דנן היה נמנה על אותם מקרים חריגים שבהם ניתן היה לראות בשימוש החורג כמתבצע ברשות מכללא, הרי שממילא מדובר היה ברשות הדירה. בית המשפט עמד על כך שלמשיבות קיימת גם הזכות, מכוח הסכם הרעייה, לפנות את המבקש מהשטח המפורט בתשריט בהחלטה חד צדדית ובהתראה של 15 ימים מראש. מכאן, שמקל וחומר קמה למשיבות הזכות לפנות את המבקש מהשטח החורג שלגביו כלל לא ניתנה לו הרשאת רעייה. לבסוף, נקבע כי המשיבה 4 זכאית להיות מוגנת על ידי גדר שתמנע פלישתם של עדרים אחרים לשטח שהוקצה לה.

3.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין וביום 13.7.2020 דחה בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט הבכיר ש' אטרש והשופטים א' טאהא ו ת' נסים שי ) את הערעור בגדרי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) וקבע כי אין עילה להתערב בקביעות העובדתיות והמשפטיות של בית משפט השלום. בית המשפט הוסיף כי זכותו של המערער לפי הסכם הרעייה בשטח המפורט בתשריט, היא זכות של בר רשות "ואין להעלות על הדעת אפשרות שתעמוד לו זכות עדיפה עליה בשטחים החורגים, שאינם כלולים במסגרת ההסכם". משכך, ציין בית המשפט כי לכל היותר קיימת למבקש בשטח החורג זכות של בר רשות אשר נקנתה ללא תמורה וניתנת לביטול משהמשיבות הביעו התנגדותן להמשך ההחזקה בו.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי יש ליתן רשות לערער מאחר שפסק הדין של בית המשפט המחוזי שניתן בגדרי תקנה 460(ב) אינו מנומק ולא מתייחס לטענותיו לגופן. בכך, נטען, נגרם למבקש אי צדק העולה כדי עיוות דין. כן נטען כי יש ליתן רשות לערער משמדובר בסכסוך שעניינו היחסים שבין רשות מינהלית לבין האזרח. עוד בבקשה, חוזר המבקש בעיקרם של דברים על טענותיו בערעור לפני בית המשפט המחוזי. כך, המבקש טוען כי משעה שהמשיבות לא העלו מזה עשרות שנים כל טענה בנוגע לשימוש שלא כדין בשטח החורג הרי שהגבולות המסומנים בהסכם הרעייה שגויים ואינם משקפים את המציאות הקיימת; כי השטח המפורט בתשריט לא מאפשר לו לרעות את עדרו באופן מספק נוכח תוואי השטח; כי עבודות הגידור אשר מדירות את עדרו מהשטח החורג פוגעות בפרנסתו ובחופש העיסוק שלו; וכי פינויו מהשטח החורג הוא בבחינת הפרת חובת תום הלב וחובת ההגינות בהן חבות המשיבות. לבסוף, טוען המבקש כי המסקנה המתבקשת ממסכת העובדות שנפרשה לפני הערכאות הקודמות היא כי קיימת לו זכות לעשות שימוש בשטח החורג.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, מקום שבו הבקשה מעוררת שאלה עקרונית כללית החורגת מעניינם של הצדדים או במקרים שבהם הימנעות ממתן רשות ערעור תגרום למבקש עיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982); רע"א 2813/20 פלונית נ' פלוני , פסקה 5 (24.8.2020)). הבקשה שלפניי אינה עומדת באמת המידה האמורה. תחילה, כפי שכבר נקבע לא אחת, העובדה שבית המשפט המחוזי דחה את הערעור בגדרי תקנה 460(ב) לתקנות, אינה מקימה – כשלעצמה – עילה למתן רשות לערער (רע"א 1259/18 דלתון עבודות אלומיניום בע"מ נ' ד.ס. הרכבות בע"מ , פסקה 5 (5.7.2018); רע"א 1690/17 חממי נ' גוזי , פסקה 4 (3.4.2017)). יתר טענותיו של המבקש חוזרות למעשה על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי ומכוונות נגד הכרעתו של בית משפט השלום כי למבקש אין כל זכות שבדין למנוע את עבודות הגידור ולהמשיך לעשות שימוש בשטח החורג. הכרעה זו של בית משפט השלום מבוססת על הראיות שהוצגו לפניו והיא נטועה במסכת העובדתית הספציפית של המקרה דנן. טענות המבקש אפוא הן טענות "ערעוריות" מובהקות המופנות לקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום ולאופן שבו יישם את הדין בנסיבות המקרה דנן. ככאלו, אין בהן כדי להקים עילה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" (רע"א 4970/20 פלונית נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים – השירות למען הילד , פסקה 5 (17.8.2020); רע"א 5503/20 אילוז נ' גני יהודה כפר שיתופי בע"מ , פסקה 5 (6.8.2020)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.