רע"א 5503/20 אירית אילוז נ. גני יהודה כפר שיתופי בע"מ

1.

המבקשים רכשו נחלה במושב גני יהודה (להלן: הנכס ) במסגרת הליך כינוס נכסים שהתקיים נגד בעל הזכויות בנכס. הסכם למכירת הנכס נחתם בחודש יוני 2011 ואושר על ידי רשמת ההוצאה לפועל מספר חודשים לאחר מכן. בהמשך, אישרה האגודה השיתופית גני יהודה (המשיבה 1 בהליך דנן; להלן: המשיבה ) את בקשת המבקשים להתקבל כחברים באגודה והמבקשים מצדם שילמו לכונסי הנכסים את מלוא התמורה החוזית. משכך, פנו כונסי הנכסים למשיבה על מנת שזו תחתום על בקשה למנהל מקרקעי ישראל (היום רשות מקרקעי ישראל; להלן: רמ"י ) להעביר הזכויות בנכס מבעל הזכויות לידי המבקשים (להלן: הבקשה לרמ"י ). המשיבה סירבה לחתום על הבקשה ובגין סירוב זה הגישו כונסי הנכסים המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. פסק דין בהמרצת הפתיחה ניתן ביום 25.12.2014 ונקבע בו כי על המשיבה "לחתום על שטר העברת זכויות [בנכס – ע' פ']" (להלן: פסק הדין בהמרצת הפתיחה ). ביום 4.1.2015, בהתאם להוראות פסק הדין, חתמה המשיבה על הבקשה לרמ"י. עובר למתן פסק הדין בהמרצת הפתיחה, הגישו המבקשים תביעה כספית בגין נזקים שנגרמו להם נוכח סירוב המשיבה וחברי הוועד שלה (הם המשיבים 5-2 בבקשה דנן) לחתום על הבקשה לרמ"י. כנטען, נגרמו למבקשים נזקי ריבית (משלא יכלו להמיר את הלוואת הגישור שניתנה להם לרכישת הנכס להלוואת משכנתא בתנאים נוחים יותר); נזקים עקב תשלום מס רכישה מוגדל; והוצאות נוספות שונות. בסך הכול, תבעו המבקשים מהמשיבים סך של כ-1.1 מיליון ש"ח.

2.

בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופט א' ברגנר ) קיבל את התביעה ברובה ומצא כי המשיבים 4-1 אחראים לנזקים שנגרמו למבקשים. נקבע כי נוכח האמור בפסק הדין בהמרצת הפתיחה היה על המשיבה היה לחתום על הבקשה לרמ"י וכי סירובה היה שלא כדין. משכך, נפסק כי המשיבה אחראית לנזקי המבקשים. כן נקבע כי האחריות נופלת גם על כתפי המשיבים 4-2, חברי ועד המשיבה (אך לא על המשיבה 5), וכי יש להרים את מסך ההתאגדות ביחס אליהם, שכן פעלו תוך הונאה והעדפת אינטרסים אישיים. בהינתן קביעות אלו קיבל בית המשפט את התביעה בכל הנוגע לנזקי הריבית ולנזקים הקשורים לתשלום מס הרכישה אך נקבע כי יתר הנזקים שנתבעו לא הוכחו. יוער למען שלמות הדברים שבפסק הדין נדחתה גם תביעה אחרת, שהגישה המשיבה נגד המבקשים, ואשר הדיון בה אוחד עם התביעה שתוארה לעיל.

3.

שני הצדדים ערערו על פסק הדין. המבקשים ערערו על דחיית תביעתם בכל הנוגע ליתר הנזקים שנתבעו ולסירוב להטיל אחריות אישית גם על המשיבה 5; המשיבים ערערו על עצם חיובם בגין הנזקים הנטענים. ביום 12.7.2020 קיבל בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת מ' נד"ב , ח' קיציס ו י' רוטנברג ) את ערעור המשיבים ודחה את ערעור המבקשים. נקבע כי המבקשים לא הוכיחו שני רכיבים מרכזיים בתביעתם – הן את קיומו של קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין העיכוב בחתימה על הבקשה לרמ"י; הן את עצם קיומם של הנזקים. בכל הנוגע לקשר הסיבתי, הבקשה לרמ"י נחתמה בינואר 2015 אך מתברר שעד היום הזכויות כלל לא הועברו למבקשים. עולה כי קיימים גורמים נוספים שמנעו את השלמת העברת הזכויות, ובהם התנהלות המבקשים עצמם. משכך, לא הוכח כי היה זה העיכוב בחתימה על הבקשה לרמ"י שהוביל לעיכוב ברישום הנכס ולנזקים. בכל הנוגע לנזקים עצמם, נקבע שלא הונחה תשתית עובדתית מספקת להוכחתם. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי בניגוד לקביעת בית משפט השלום, אין בפסק הדין בהמרצת הפתיחה כדי ללמד על עצם אחריות המשיבה לנזק שנגרם. עם זאת, ומשבית משפט השלום לא קיים דיון בשאלת האחריות, לא מצא בית המשפט המחוזי לקבוע מסמרות בשאלה. כן קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור בכל הנוגע לחיובם של חברי ועד המשיבה וקבע שלא היה מקום לחייבם בנזקים הנטענים – לא מכוח הרמת מסך ולא מכוח חבות אישית.

4.

מכאן הבקשה שלפניי שלצדה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי התעלם מקביעות בית משפט השלום ומהקביעות בפסק הדין בהמרצת הפתיחה אשר נוגעות לאחריות המשיבה לנזקים. לשיטתם, בפסק הדין נפלה שורה ארוכה של טעויות, ובכלל זאת, הקביעה השגויה שלפיה לא הוכחו הנזקים והקשר הסיבתי בתביעה. כן שגה בית המשפט המחוזי, לטענת המבקשים, משקבע שאין בפסק הדין בהמרצת הפתיחה כדי ללמד על אחריות המשיבה לנזקים שנגרמו להם. זאת ועוד, טוענים המבקשים כי לא היה מקום להתערב בקביעה שלפיה חברי ועד המשיבה חבים אישית בנזקים; וכי היה על בית המשפט המחוזי לקבל את ערעורם. נטען כי בתוצאת פסק הדין של בית המשפט המחוזי נגרם למבקשים עיוות דין מכיוון שלא יקבלו כל פיצוי על הנזקים שנגרמו להם.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, כאשר מתעוררת שאלה משפטית שחשיבותה הציבורית חורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת, או כאשר יגרם למבקש עיוות דין חמור (רע"א 8477/19 דוקרקר נ' זארוק , פסקה 4 (16.2.2020); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). המקרה דנן לא בא בקהלי המקרים האמורים. המבקשים טוענים, בעיקרם של דברים, ל"שגגות" שנפלו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ולדבריהם הראיות שהובאו מוליכות למסקנה אחרת מזו שאליה הגיע. לעמדת המבקשים היה על בית המשפט המחוזי לקבוע כי עלה בידם להוכיח את הנזקים שנגרמו להם ואת הקשר הסיבתי בין התנהלות המשיבים לנזקים. טענות אלו, כמו גם יתר טענות המבקשים, הן טענות ערעוריות מובהקות, המופנות לאופן שבו יישם בית המשפט המחוזי את הדין בנסיבות המקרה, והן לא מקימות עילה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" בהתאם לאמת המידה שתוארה לעיל (רע"א 4615/20 יערי נ' אור , פסקה 6 (15.7.2020)). לבסוף, לא מצאתי כי עלה בידי המבקשים להראות שנגרם להם עיוות דין המצדיק בירור נוסף לפני ערכאה זו.

הבקשה נדחית אפוא ומאליה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.