רע"א 8477/19 אירס דוקרקר נ. דוד זארוק

1.

בין המבקשים לבין המשיב 1 (להלן: המשיב ) ניטש סכסוך ארוך שנים על אודות הזכויות במשק במושב (להלן: הנכס ). המבקשת 1 היא אחייניתו של המשיב 1 והמבקש 2 הוא בעלה. בין הצדדים לבין אמו של המשיב נחתם (בשנים 2003 ו-2007) הסכם ותוספת לו (להלן: ההסכם ) שלפיו זכויותיה של האם (שהמשיב הוא יורשה) תועברנה למבקשים בתמורה שסוכמה. לאחר פטירת האם, התגלעו מחלוקות בנוגע לתנאי ההסכם ויישומו והצדדים הגישו תביעות הדדיות. הסכמות שהגיעו אליהן המבקשים והמשיב לא נשאו פרי וביום 8.7.2014 הגיש המשיב תביעה שבגדרה עתר לביטול ההסכם בשל אי תשלום מלוא התמורה שהוסכמה בין הצדדים. ביום 19.6.2017 דחה בית המשפט השלום בבאר שבע (כב' השופטת נ' חת מקוב ) את התביעה וקבע כי פסק בוררות שאושר במסגרת הליכים קודמים שנוהלו בין הצדדים יצר מעשה בית דין ביחס לטענות המשיב. ביום 21.12.2017 קיבל בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים ש' דברת , ג' גדעון ו ג' לוין ) את ערעור המשיב וקבע כי יש להשיב את הדיון לבית משפט השלום על מנת שיברר לגופה את תביעת המשיב, בטענות שפורטו. ביום 3.4.2019 דחה בית משפט השלום את תביעתו של המשיב. נפסק שהמבקשים אכן הפרו את המערך ההסכמי באי תשלום יתרת התמורה ושבכך קמה למשיב זכות לביטול ההסכם. ואולם, נקבע כי אין מדובר בהפרה יסודית משום שהסכום שנותר לתשלום קטן ביחס לתמורה החוזית כולה. בית המשפט מצא כי ביטול ההסכם בנסיבות העניין יהיה לא צודק, בהינתן שהמבקשים מתגוררים בנכס שנים ארוכות וביטול ההסכם יפגע בהם. לפיכך, על אף שצוין ששני הצדדים פעלו בחוסר תום לב, קבע בית המשפט כי אם המבקשים יפקידו את מלוא יתרת החוב בחשבון נאמנות, תפקע זכות הביטול של המשיב.

2.

המשיב ערער על פסק הדין וביום 21.11.2019 קיבל בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט הבכיר א' ואגו , והשופטים ג' גדעון ו ג' לוין ) את הערעור. נקבע כי בנסיבות המקרה לא נכון היה לייחס משקל נמוך לסכום שלא שולם על ידי המבקשים. משכך, ונוכח העיכוב הממושך בתשלום, נקבע כי יש לראות בהפרת ההסכם על ידם משום הפרה יסודית. כמו כן נדחתה הטענה כי המשיב הפעיל את זכות הביטול בחוסר תום לב ונקבע כי ביטול ההסכם על ידו היה כדין. בהתאם לאמור הורה בית המשפט המחוזי על השבה הדדית מבלי שנקבעו הסדרים לביצועה.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשים טוענים שכתוצאה מפסק הדין הם יאלצו לעזוב את ביתם מזה 16 שנים ובכך ייגרם להם עיוות דין. לשיטתם, נפלו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי שגיאות ובכללן שלא התייחס להפרות ההסכם מצדו של המשיב ולכך שקיים סעיף בהסכם שקובע כי הוא בלתי ניתן לביטול. זאת ועוד, המבקשים חוזרים על טענותיהם בהליכים הקודמים כי המשיב לא הסדיר את חובו למס שבח בגין העברת הזכויות בנכס, ולכן הם היו רשאים לעכב את תשלום יתרת התמורה עבורו.

המשיב מצדו הגיש ביום 3.2.2020 "בקשה לדחיית בקשת הרשות לערער" ובה טען כי זו לא עומדת באמת המידה שנקבעה בפסיקה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי".

4.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, בצרופותיה ובבקשת המשיב לדחותה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות. רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, כאשר מתעוררת שאלה משפטית שחשיבותה הציבורית חורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת או כאשר יגרם למבקש עיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982) ; רע"א 278/20 פלוני נ' פלונית ,

פסקה 6 (30.1.2020) ). הבקשה שלפניי אינה עומדת באמת מידה זו. טענותיהם העיקריות של המבקשים מכוונות נגד הכרעתו של בית המשפט המחוזי כי הפרת ההסכם בנסיבות שתוארו עולה כדי הפרה יסודית. טענות אלה הן ערעוריות באופיין, הן נטועות בדל"ת אמותיו של המקרה ואין בהן כדי להקים עילה למתן רשות לערער ( רע"א 190/19 אורנשטיין נ' חזן , פסקה 4 (17.2.2019) ). אכן, בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי הגיעו לתוצאות שונות, אך כידוע, אין בעניין זה כשלעצמו כדי להצדיק מתן רשות לערער (רע"א 3010/19 סופרקום בע"מ נ' לנדמן , פסקה 5

(5.5.2019) ). לבסוף, בהינתן השתלשלות ההליכים הענפה בין הצדדים, איני סבור כי עיוות הדין הנטען על ידי המבקשים מצדיק בנסיבות הענ יין בירור נוסף על ידי ערכאה זו.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה – אין צו להוצאות.