רע"א 190/19 אריה אורנשטיין (אבן אור) נ. עו"ד שמעון חזן

1.

המשיב 1 (להלן: המשיב ), עורך דין, ייצג לקוחה (להלן: המנוחה ) בתביעה שהגישה נגד המבקש 1 לסילוק יד מדירה (להלן: הדירה ). ביום 8.3.1995 ניתן פסק דין בהסכמת הצדדים שלפיו נדרש המבקש 1, בין היתר, למסור לידי המנוחה את החזקה בדירה (להלן: פסק הדין ). המנוחה נפטרה בשנת 2007, ובתום הליכים שונים הגיש המשיב בשנת 2015 תובענה למתן סעד המצהיר כי המנוחה המחתה לו את זכויותיה לפי פסק הדין. המשיב טען כי ביום 9.5.1994 רכש את הזכויות בדירה מהמנוחה, וכי ייפוי כוח בלתי חוזר שנתנה לו המנוחה ביום זה (להלן: ייפוי הכוח ) הקנה לו את זכויותיה מכוח פסק הדין. בית משפט השלום בתל אביב–יפו (כב' השופט י' דלוגין ) דחה את התובענה ביום 25.10.2017. נקבע כי במועד הרכישה הנטען לא הייתה למנוחה כשרות משפטית לכרות הסכם למכירת זכויותיה למשיב או לחתום על ייפוי הכוח.

2.

ביום 11.12.2018 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו (כב' סגני הנשיא י' שבח ו ש' שוחט והשופט י' אטדגי ) ערעור שהגיש המשיב. תחילה קבע בית המשפט כי זכויות המנוחה מכוח פסק הדין הן זכויות לתרופות שצמחו מזכות בעלת אופי רכושי, ולכן מבחינה עקרונית ניתן להמחות אותן למשיב. בית המשפט ציין כי הוא אינו נדרש להגדיר את זכויותיה של המנוחה בדירה, שכן הסעד המבוקש הוא הצהרה בקשר לזכויות מכוח פסק הדין, ולא לזכויות כלפי כולי עלמא. עוד נקבע שלא הוכח בבית משפט השלום במידה הנדרשת כי המנוחה לא הייתה כשירה לכרות הסכם למכירת זכויותיה למשיב ולחתום על ייפוי הכוח. בהקשר זה צוין כי יורשי המנוחה אישרו שהיא מכרה את זכויותיה למשיב, ומסרו כי הם אינם מערערים או משיגים על מכירה זו. משכך, ובהתאם להסכם ולייפוי הכוח, הוצהר כי המנוחה המחתה למשיב את זכויותיה כלפי המבקש 1 לפי לפסק הדין.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשים טוענים שלמנוחה לא היו זכויות בדירה, ולכן לא היו לה זכויות להמחות. הם מוסיפים כי המנוחה המחתה למשיב זכות תביעה ולא זכות ליהנות מפסק הדין – שבא לעולם רק 10 חודשים לאחר ההמחאה. בהתאם לכך הם סבורים כי ההמחאה במקרה דנא אינה תקפה, לאור הכלל האוסר על המחאת זכות תביעה ונוכח הגבלות על עבירותה של זכות פוססורית אישית למסירת מקרקעין. עוד נטען כי הזכויות מכוח פסק הדין אינן מופנות כלפי המבקשת 2, וממילא זכויותיה בדירה עדיפות על פני זכויות המשיב; כי המחאת הזכויות בענייננו אינה חוקית בשל העבירה האתית הכרוכה בעסקה בין עורך דין ללקוח; כי בית משפט השלום מצא פגמים במהימנותו של המשיב, ולא היה מקום להתערב בממצא זה בערעור; כי המנוחה לא גמרה בדעתה להתקשר עם המשיב בהסכם למכירת זכויותיה בדירה, והמשיב לא קיים את חיוביו לפי החוזה להמחאת הזכויות בדירה; כי תביעתו של המשיב התיישנה והוגשה בשיהוי; כי לבית משפט השלום לא הייתה סמכות עניינית לדון בתביעה; וכי העובדה שבית משפט השלום פסק לטובתם מחזקת את הטעמים לתת רשות לערער. ביום 10.2.2019 הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

4.

עיינתי בבקשה ובנספחיה. כידוע, רשות לערער על ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, מקום שהבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982) ). הבקשה שלפניי אינה עומדת באמת המידה האמורה. טענת המבקשים כי המנוחה המחתה למשיב זכות תביעה, מכוונת נגד קביעתו היישומית של בית המשפט המחוזי בנסיבותיו הפרטניות של המקרה, שלפיה ההמחאה נסבה על הזכות ליהנות מפירות פסק הדין. טענה זו אינה מגלה עילה לתת רשות לערער ב"גלגול שלישי" (רע"א 1690/17 חממי נ' גוזי , פסקה 4 (3.4.2017) ). משכך, אין צורך להידרש לטענות בדבר תוקפה של המחאת זכות תביעה. יתר טענות המבקשים הן ערעוריות באופיין ונטועות בדל"ת אמותיו של המקרה הקונקרטי. לכן הן אינן מגלות טעם לתת רשות לערער. על כך יש להוסיף כי עצם העובדה ששתי הערכאות הקודמות הגיעו למסקנות שונות אינה מצדיקה לתת רשות לערער ב"גלגול שלישי" (רע"א 5018/15 ד.ע.א. – דן עוז בניה ויזום השקעות בע"מ נ' פרצוב , פסקה 11 (7.9.2015) ).

הבקשה נדחית אפוא. הבקשה לעיכוב ביצוע מתייתרת. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.