רע"א 5018/15 ד.ע.א. - דן עוז בניה ויזום השקעות בע"מ נ. עו"ד יעקב פרצוב

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 16.6.2015 (ע"א 277714-04-14, סגן הנשיאה י' ענבר והשופטים י' שבח ו- ש' שוחט ). בפסק דינו קיבל בית המשפט המחוזי ערעור שהגיש המשיב 1 (להלן: המשיב ) על פסק דינו של בית משפט השלום מיום 2.3.2014 (ת"א 44346/06, השופט מ' בן-חיים ).

רקע והליכים קודמים

2.

הבקשה שבפני נסבה על הליך שבו הוגשה תביעה בגין רשלנות מקצועית נטענת של המשיב, עורך דין במקצועו, על-ידי המבקשת. לצורך הדיון בה נדרש אפוא תיאור קצר של עובדות הרקע הנוגעות לעסקה שבה יוצגה המבקשת על-ידי המשיב.

3.

ביום 29.11.1995 התקשרה המבקשת, שהיא חברה העוסקת בתחום הנדל"ן, בחוזה קומבינציה עם ד.ש.י אריאל לבניין והשקעות בע"מ (להלן: דשי ) ביחס למקרקעין בבעלותה של האחרונה. במסגרת הסכם זה שילמה המבקשת לדשי מקדמה על סך 100,000 דולר. ביום 24.1.1996 הסכימו הצדדים לבטל את חוזה הקומבינציה, בכפוף להשבת המקדמה. במהלך אותה תקופה, מכרה דשי את המקרקעין לשתי חברות נוספות – קאסה איטילאנה בע"מ ו-י. נרקיס בע"מ (להלן: הרוכשות ). דשי השיבה למבקשת סך של 40,000 דולר והתחייבה להעביר לה את היתרה (להלן: יתרת המקדמה ) עד ליום 30.3.1996. לשם הבטחת התחייבותה זו המחתה דשי למבקשת, על דרך השיעבוד, את הכספים "המגיעים או שיגיעו לה" מהרוכשות עד לסך של 60,000 דולר.

4.

לאחר שסכום זה של יתרת המקדמה לא הושב למבקשת היא הגישה תביעה נגד הרוכשות ודשי בבית משפט השלום (ת"א 128200/00, השופטת א' כהן ). דשי הגישה כתב הגנה אך לא התייצבה לדיונים. למרות זאת, המבקשת לא עתרה למתן פסק דין נגדה. ביום 31.1.2010 נדחתה תביעתה של המבקשת. בפסק הדין נקבע, כי המחאת הזכות לא נרשמה ברשם החברות ועל כן היא אינה בעלת תוקף של שיעבוד, אלא של התחייבות חוזית רגילה. כמו כן, נקבע כי הרוכשות אינן חייבות בכל תשלום נוסף וזאת בהתייחס להליכים שהתקיימו בין הרוכשות לדשי. בהליכים אלה הושגה פשרה אשר קיבלה תוקף של פסק דין לפיה אין בין הצדדים כל חיובים חוזיים (ה"פ 840/05, השופטת ש' גדות ). המבקשת הגישה ערעור על דחיית תביעתה נגד הרוכשות, כשדשי מצורפת בו כמשיבה פורמאלית. במסגרת הערעור הגיעו הצדדים להסכמה לפיה לצורך דחיית הערעור הרוכשות ישלמו למבקשת סכום של 100,000 שקל. ביום 15.5.2011, לאחר קבלת הסכום האמור, נדחה הערעור בהתאם להסכמת הצדדים וללא צו להוצאות.

5.

בשנת 2006 הגישה המבקשת תביעה נגד המשיב, שכאמור ייצג אותה בהסכמים שניהלה מול דשי ותוארו לעיל. בתביעה זו טענה המבקשת כי הנזקים שנגרמו לה בשל אי התשלום של יתרת המקדמה נבעו עקב התרשלותו של המשיב – אשר לא רשם הערת אזהרה לטובתה מכוח הסכם הקומבינציה עם דשי; נמנע מרישום של המחאת הזכות ברשם החברות; ואף לא וידא שהרוכשות חתמו על מסמך המחאת הזכויות. תביעתה של המבקשת נסבה על הנזק שנגרם לה כתוצאה מאי השבת סכום יתרת המקדמה (על סך 60,000 דולר) וכן סכומים שנבעו מההתדיינות המשפטית בין הצדדים כפי שתוארה.

6.

ביום 2.3.2014 בית משפט השלום קיבל בחלקה את תביעתה של המבקשת נגד המשיב, וחייב אותו בתשלום 165,600 שקל בתוספת הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. בית משפט השלום קבע, כי למשיב הייתה סמכות לרשום הערת אזהרה לטובת המבקשת, וכי הימנעותו מלרשום את השיעבוד ברשם החברות הביא לידי כך שההתחייבות הייתה אך התחייבות חוזית רגילה. הוא הוסיף וקבע, כי לא נמצא טעם להימנעות זו, וכי התקיים קשר סיבתי בין אי הרישום של המחאת הזכויות לבין הנזק שנגרם למבקשת. עם זאת, לנוכח העובדה שהמבקשת המשיכה לנהל את ההליכים המשפטיים לאחר שגילתה כי ההמחאה לא נרשמה, הוחלט לחייב את המשיב רק בחלק מהוצאות ההתדיינות הראשונה. כמו כן הופחת מיתרת המקדמה הסכום ששולם על-ידי הרוכשות במסגרת ההתדיינות הקודמת, על סך 100,000 שקל.

7.

המשיב הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, ובית המשפט המחוזי קיבל ערעור זה. בית המשפט המחוזי קבע כי אי רישום השיעבוד ברשם החברות, על אף שהיה בגדר התרשלות, לא גרם למבקשת נזק. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי את השאלה אם לדשי הגיעו כספים מהרוכשות, אשר בשל הסכם המחאת הזכויות היה על הרוכשות להעבירם למבקשת, יש לבחון לאור הוראות הסכם מכר המקרקעין בין דשי לרוכשות. בית המשפט המחוזי בחן את הראיה המרכזית שהובאה ביחס להתחשבנות הכספית בין דשי לרוכשות, עדותה של גב' יעל נרקיס (להלן: נרקיס ), נציגת הרוכשות. בית המשפט המחוזי התרשם מעדותה כי אי העברת הכספים למבקשת לא נבעו מהתנהלותו של המשיב, אלא מהעברת כספים לדשי עצמה על-ידי הרוכשות. בנוסף, בית המשפט המחוזי התייחס להתחייבויות החוזיות בין דשי לרוכשות וקבע כי דשי הפרה התחייבותה לשאת בחובות מסים שונים, ומאחר שהיא לא עמדה בהתחייבותה לא התגבשה זכותה של דשי לקבל לידה את יתרת התמורה המוסכמת. על כן, נקבע כי המבקשת, אשר באה בנעליה של דשי, לא הייתה זכאית לקבל כספים כלשהם מהרוכשות, כך שלא היה באי-רישום השיעבוד כדי להעלות או להוריד. בית המשפט המחוזי קבע כי די בכך על מנת לקבל את הערעור, אף מבלי להידרש ליתר טענותיו של המשיב.

בקשת רשות הערעור

8.

המבקשת טוענת בפני כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לכך שנקבע בפסק דינו של בית משפט השלום כי המשיב התרשל גם באי רישומה של הערת האזהרה. לשיטתה, פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו יכול לעמוד יחד עם קביעה עובדתית זו. המבקשת טוענת עוד כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין קשר סיבתי בין הנזק לבין אי-רישום השיעבוד מהווה "התערבות חריגה של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים", אשר התבססה על ראיה יחידה (עדותה של נרקיס), מבלי להתייחס לשאר הראיות בתיק, באופן המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. עוד נטען, כי המסקנה הסופית של בית המשפט המחוזי גורמת לפגיעה בחיי המסחר ולכרסום בחובות הנאמנות והזהירות שיש לבעל מקצוע, עורך דין, כלפי לקוחותיו.

דיון והכרעה

9.

לאחר שבחנתי את טענות המבקשת אני סבורה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לטענות המשיב.

10.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, רק במקרים המעלים שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים ודרושה להכרעה, או כאשר מתעורר חשש לעיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שבפני אינה תואמת אמות מידה אלה.

11.

למעשה, המבקשת מלינה על המסקנות שאליהן הגיע בית המשפט המחוזי על סמך הראיות שהיו בפניו, מסקנות שלשיטתה אינן יכולות לעמוד. אולם, בכך בלבד אין כדי להצדיק הענקת רשות ערעור. אכן, המבקשת טוענת כי פסק דינה מעורר שאלות עקרוניות הנוגעות לחובות המוטלות על עורך דין כלפי לקוחותיו. אולם, עיון בדברים מלמד כי דווקא השאלות הנוגעות לחובות אלה אינן שנויות במחלוקת. אין ספק שעורך דין חייב לנהוג במקצועיות ובנאמנות בלקוחותיו, ובמקרה זה אף בית המשפט המחוזי קבע כי המשיב התרשל. פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מבוסס על קביעות עקרוניות שעניינן נורמת הזהירות של עורך הדין, אלא על קביעות עובדתיות ועל יישום הדין, ביחס לשאלת הקשר הסיבתי שבין ההתרשלות לבין הנזק. ברי כי אלו אינן טענות המצדיקות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו למשל: רע"א 8841/12 מיטבחי מילניום בע"מ נ' ש. אנפה בע"מ , פסקה 10 (30.1.2013); רע"א 5728/14 טומין נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ , פסקה 11 (30.9.2014)) . על כך יש להוסיף, כי העובדה ששתי ערכאות הגיעו למסקנות שונות אינה מהווה טעם מספיק למתן רשות ערעור, והדברים נכונים אף כאשר ערכאת הערעור מתערבת בממצאים העובדתיים שאליהם הגיעה הערכאה המבררת (ראו: רע"א 7995/14 פלונית נ' שירותי בריאות כללית (בית חולים סורוקה) , פסקה 6 (12.2.2015); רע"א 4657/15 לוי נ' מרקוביץ (19.8.2015)).

12.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות.