רע"א 2388/17 בני קורן נ. עמידר - חברה לאומית לשיכון בישראל בע,מ

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ב' בר-זיו , ח' שרעבי ו א' אלון ) שבמסגרתו התקבלה בקשת המשיבה להגשת ראיות נוספות בשלב הערעור, ונקבע כי התיק יוחזר לבית משפט השלום לדיון בראיות אלו.

1.

בין הצדדים התגלעה מחלוקת שעניינה שטח קרקע שצמוד למושכר שבו המבקשים מחזיקים כדיירים מוגנים (להלן: השטח שבמחלוקת ו המושכר ).

השטח שבמחלוקת הוא חלק ממקרקעין שהמשיבה מנהלת על פי דין (להלן: החלקה ).

המבקשים רכשו את הזכויות במושכר מדייר קודם ששכר אותו מהמשיבה (להלן: הדייר הקודם ). בהמשך, במהלך שנת 2013, נחתם בין המשיבה לבין המבקשים הסכם שלפיו האחרונים ירכשו ממנה את זכות הבעלות במושכר (להלן:

הסכם הרכישה ). כחודש לפני מתן הצעת המשיבה במסגרת הסכם הרכישה, הגישה המשיבה ללשכת רישום המקרקעין בחיפה בקשה לרישום החלקה כבית משותף. ביום 23.12.2013 חתם בא כוח המבקשים על הסכם הרכישה, ומיד בסמוך לכך, כאשר התבקש לחתום על התשריט המהווה חלק בלתי נפרד מהסכם הרכישה – התחוור לו כי השטח שבמחלוקת אינו מהווה חלק מהממכר, ולכן סירב לחתום עליו. בא כוח המבקשים אף ביקש באותו מעמד לבטל את חתימתו על הסכם הרכישה ולקבלו בחזרה, אולם בקשתו זו נענתה בשלילה. למחרת היום, פרסמה המשיבה מכרז למכירת זכויות הבעלות במספר תתי-חלקות בחלקה, שהשטח שבמחלוקת הוצמד אליהן בתשריט (להלן: המכרז ). משהתברר לזוכה במכרז על אודות המחלוקת האמורה, ועל טענות המבקשים בעניין זכויותיהם בשטח שבמחלוקת – הודיע על ביטול הצעתו ועל חזרתו מכוונתו להתקשר עם המשיבה. משכך, פנתה המשיבה לבית משפט השלום בחיפה בתביעה לסילוק ידם של המבקשים מהשטח שבמחלוקת.

2.

בית משפט השלום בחיפה (כב' סגן הנשיא ר' חדיד ) דחה את תביעת המשיבה. נ קבע כי אף שבידי המשיבה מסמכים המעידים על היקף זכויות הדיירות המוגנת של המבקשים, היא בחרה שלא להגישם לבית המשפט. משכך, נקבע כי קמה החזקה כי לו הוגשו אותן הראיות – הן היו תומכות בגרסת המבקשים, שלפיה לאחרונים זכות דיירות מוגנת בשטח שבמחלוקת. משכך, ומטעמים נוספים, נקבע כי לאור הממצאים העובדתיים שהונחו לפני בית המשפט, זכות הדיירות המוגנת של המבקשים חלה גם על השטח שבמחלוקת. בצד זאת, קבע בית המשפט כי לא נפרסו בפניו מלוא הראיות בשאלה האם המבקשים רכשו בעלות בשטח שבמחלוקת.

3.

המשיבה ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה, וכמו כן הגישה בקשה להתיר לה להביא ראיות נוספות בשלב הערעור. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ב' בר-זיו ,

ח' שרעבי ו א' אלון ) הורה למשיבה להגיש את הראיות הנוספות, והורה למבקשים להגיש תגובתם לבקשתה עד לאותו מועד. לאחר שאלו הוגשו, ולאחר שבית המשפט קיים דיון בעניין – נקבע יש לקבל את הבקשה להגשת ראיות נוספות, ובית המשפט הורה על החזרת התיק לבית משפט השלום לשם בחינתן. בית המשפט המחוזי ציין כי הראיות הנוספות שהוגשו הן חוזה שכירות שנחתם בין המשיבה לבין הדייר הקודם; וכמו כן, רשומות בעניין רכישת הזכויות של המבקשים מהדייר הקודם, ורכישת זכות הבעלות מהמשיבה. נקבע כי ראיות נוספות אלו בעלות השלכה משמעותית על פסק הדין שיינתן במקרה דנן – ולכן מתקיים החריג הקבוע בפסיקה שלפיו יש להתיר הגשתן, ובפרט בשים לב לכך ששטח המחלוקת הוא מקרקעי ציבור. עוד נקבע כי במקרה דנן האיזון בין בירור האמת לבין סופיות הדיון, יוכל להיעשות על דרך של פסיקת הוצאות; ובנוסף, חייב בית המשפט את המשיבה בהוצאות כבר בשלב זה, על סך 10,000 ש"ח.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשים טוענים כי לא התקיימו במקרה זה התנאים שנקבעו בפסיקה להוספת ראיות נוספות בשלב הערעור, אשר היו כל העת בידיה של המשיבה. נטען כי נוסחת האיזון שהחיל בית המשפט המחוזי הייתה מקלה מזו שהותוותה לכך בפסיקה, וכי בכך יש כדי לעורר שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים. לגופו של עניין, נטען כי הצדק הדיוני בין הצדדים תומך בדחיית הבקשה להוספת ראיות; כי הערכת מידת השפעת הראיות הנוספות על ההכרעה במקרה דנן, ובטרם הותרה הגשתן, הייתה שגויה; וכי אינן נושאות רלוונטיות ברורה בעניין זכויות המבקשים בשטח שבמחלוקת.

5.

לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער תינתן מקום שבו מעלה הבקשה שאלה כללית שחשיבותה חורגת מן העניין של הצדדים הישירים במחלוקת (רע"א 9565/10 רדיו קול רגע – שידורי העמקים בע"מ נ' הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים , פסקה 3 (19.1.2011); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). בית המשפט המחוזי עיין בראיות הנוספות, התרשם כי ראיות אלו נוגעות במישרין ללב המחלוקת בין הצדדים, וקבע כי יש בהן פוטנציאל בלתי מבוטל לשינוי ההכרעה המשפטית. בית המשפט המחוזי הפנה לפסיקתו של בית משפט זה בע"א 105/05 דהאן נ' קסון (10.11.2005)

וקבע כי בנסיבותיו של המקרה הפרטיקולרי שלפניו, איזון בין השיקולים הצריכים לעניין מוביל להכרעה כי יש להחזיר את התיק לבית משפט השלום, תוך פסיקת הוצאות לחובת המשיבה. תוצאה זו של בית המשפט המחוזי מעוגנת בנסיבותיו הפרטניות של המקרה, ואינה מצדיקה מתן רשות לערער בנסיבות העניין (השוו רע"א 1165/15 מזור נ' המועצה האזורית מנשה (15.7.2015)). אף אם אניח – לצורך הדיון ומבלי להביע עמדה בעניין – כי נפלה טעות ביישום ההלכה הפסוקה בנסיבות המקרה הקונקרטי, אין זו עילה למתן רשות לערער (רע"א 5224/14 דרך ארץ ביטחון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ , פסקה 4 (8.9.2014))

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.