רע"א 1165/15 דני מזור נ. המועצה האזורית מנשה

המבקש הגיש תובענה כנגד משיבות 1-2. בית משפט השלום קיבל את התביעה (ת"א 1457/06, כב' השופט ש' לבנוני ). הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, ובמהלך הדיון ביקשה משיבה 1 להציג ראיות נוספות. הערעור התקבל: נקבע כי התיק יוחזר לבית משפט השלום, לשם גביית ראיות נוספות ומתן פסק דין משלים (ע"א 14564-07-14, כב' השופטים י' גריל, ב' טאובר, ת' שרון נתנאל ). מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, במסגרתה נטען כי לא היה מקום לאפשר בפועל הגשת ראיות נוספות לאחר שבית משפט השלום נתן את פסק דינו.

מסכת השיקולים בתיק זה היא מורכבת. מחד גיסא, משיבה 1 לא נתנה הסבר ממשי מדוע לא איתרה במועד את הראיות הנוספות, ולא הגישה אותן מלכתחילה לבית משפט השלום. נראה, אפוא, כי זהו מחדל דיוני בעל משקל. בדרך כלל זהו שיקול משמעותי בשאלה האם לאפשר הגשת ראיות חדשות. מהצד האחר, ההתרשמות הראשונית של בית המשפט המחוזי הייתה שהראיות הנוספות נוגעות במישרין ללב המחלוקת בין הצדדים, ויש בהן פוטנציאל בלתי מבוטל לשינוי המסקנה המשפטית. הנה כי כן, בנסיבות הייחודיות שנוצרו בתיק זה עמד על כפות המאזניים גם השיקול של בירור האמת. בית המשפט המחוזי בחר לאזן בין השיקולים באמצעות החזרת התיק לבית משפט השלום, תוך פסיקת הוצאות ריאליות לחובת משיבה 1 – ללא קשר להתפתחויות בהמשך המשפט. תוצאה זו, הגם שאיננה דרך המלך, מעוגנת כאמור בנסיבותיו הפרטניות של התיק, ואיננה מצדיקה מתן רשות ערעור (השוו: תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 105/05 דהאן נ' קסון , פסקה 4 לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל , וחוות דעתו של השופט א' גרוניס (10.11.2005); רע"א 5421/13 כהנמן נ' מרקוביץ , פסקה 14 (1.10.2013); רע"א 1609/13 אורן נ' קיבוץ כפר בלום , פסקה י"ג (23.4.2013)). לשון אחרת: המסגרת הדיונית היא הקובעת. גם אם ניתן היה להגיע למסקנה אחרת – בית המשפט בחן את המקרה על פי נסיבותיו. האפשרות לסטות מן הכלל הרגיל בכגון דא – מופיעה בפסיקה, בגדר חריג. לפיכך אינני סבור כי העניין מצדיק מתן רשות ערעור.

לנוכח האמור הבקשה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.