רע"א 2064-23 רע"א 2064-23

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 10.1.2023, בע"א 30785-11-21 ובע"א 32530-11-21 (השופטים י' שבח – סג"נ, י' אטדגי ו-ש' יעקובוביץ), שבגדרו התקבל ערעור המשיבים על פסק הדין של בית משפט השלום בהרצליה, מיום 30.8.2021, בת"א 56442-02-15 (השופט ג' הס).

2.המבקש, מר מנחם (מני) נפתלי, שימש במשך למעלה משנה וחצי, במהלך השנים 2012-2011, כאב הבית במעון הרשמי של ראש ממשלת ישראל. באותה תקופה כיהן בראשות הממשלה מי שניצב בראשה גם כיום – מר בנימין נתניהו. העסקתו של נפתלי הסתיימה בטונים צורמים, והדברים הגיעו גם לפתחן של הערכאות השיפוטיות (סע"ש 38335-03-14).

3.ביום 17.2.2015, פרסם מבקר המדינה דוח, שבו נמתחה ביקורת על הוצאות אחזקת הבית במעונו הרשמי של ראש הממשלה, בין היתר בהתייחס לתקופת העסקתו של נפתלי כאב הבית במעון. בתגובה לדוח המבקר, יצאו גורמים שונים, ביניהם גם המשיבים – עו"ד יוסי כהן ו"הליכוד – תנועה לאומית ליברלית" (להלן: תנועת הליכוד) – באמירות המייחסות לנפתלי את האשמה באותן הוצאות חריגות. מבין אלה, אציין רק את אמירות המשיבים, הרלבנטיות לבקשה זו. במסגרת ראיון טלוויזיוני שנערך עם עו"ד כהן ביום 18.2.2015, אמר על נפתלי, כי "הוא הוציא [את הוצאות המעון החריגות], והוא עשה זאת בכוונה", וכן כי "מדובר באדם כזבן, בלתי אמין, פרובוקטיבי", "אדם שאסור להאמין לו". אשר לתנועת הליכוד, זו פרסמה רשומה (post), שהועלתה לחשבון הפייסבוק הרשמי שלה, ביום 17.2.2015, שבגדרה נכתבו הדברים הבאים: "ההוצאות גדלו משמעותית בתקופה מסויימת, שבה ניהל את המעון הרשמי מני נפתלי – עובד ממורמר לשעבר, המוביל מסע השמצות והכפשות נגד ראש הממשלה, על מנת להוציא כספים שלא כדין מקופת המדינה ולפגוע בראש הממשלה ובליכוד בתקופת בחירות. הוצאות המעון הרשמי ירדו ופחתו משמעותית לאחר עזיבתו של נפתלי את התפקיד".

4.בגין אמירות אלה ואחרות, הגיש נפתלי לבית משפט השלום בהרצליה תביעת לשון הרע, שהופנתה נגד 7 נתבעים שונים (אחד מהם נמחק ממנה עוד במהלך התנהלותה); בין הנתבעים היו גם המשיבים לבקשה זו. התביעה – התקבלה בחלקה. נקבע, כי חלק ניכר מן האמירות שעל בסיסן הוגשה התביעה – עולות כדי לשון הרע, ולא חלה לגביהן איזו מן ההגנות שנקבעו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק); בהתאם, חויבו הנתבעים שנותרו בהליך בתשלום פיצויים לטובת נפתלי, בסכומי-כסף משתנים, על-פי מידת חומרתן של האמירות. ערעור שהגישו המשיבים על פסק הדין, לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו – התקבל. נקבע, בתמצית, כי אמירות המשיבים חוסות כולן תחת הגנת אמת הפרסום, המעוגנת בסעיף 14 לחוק, בהינתן קביעות שקבע בית משפט השלום לגבי נפתלי, מעשיו ואופן התנהלותו; כן נקבע, כי חלק מהאמירות חוסות גם תחת הגנת תום הלב, בהתאם לסעיף 15(2) לחוק.

מכאן הבקשה שלפנַי, בגדרה טוען נפתלי כי יש מקום ליתן לו רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

5.כידוע, לאחר שסכסוך התברר ולובן בשתי ערכאות, הרשות לפרוץ את מחסום 'הגלגול השלישי', תינתן במשורה ובזהירות – רק במקרים חריגים המעוררים שאלה משפטית עקרונית ורחבה, בעלת השלכות החורגות מעניינם של הצדדים, או כאשר הדבר נדרש לצורך מניעת עיוות דין (ראו: תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). נפתלי, בהכירו את אמות המידה האמורות, לא הותיר אבן על אבן בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ובהסתמך על בחינה מוקפדת זו, ביקש להצביע על מספר סוגיות עקרוניות שמתעוררות בעניינו, ושבגינן יש ליתן לו רשות לערער. ברם, לאחר עיון בבקשה, ובפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, באתי לכלל מסקנה כי אין בידי לקבל דבריו אלה; משכך, דין הבקשה – להידחות.

6.תחילה אציין, כי פסק הדין מושא הבקשה טבול מכף רגלו ועד קָדְקֳדוֹ, בנבכי עובדותיו של הסכסוך הקונקרטי; בפרט, עוסק פסק הדין בשאלה אם אמירות שונות שהשמיעו המשיבים, דברי אמת הן, וזאת לנוכח ממצאי העובדה שקבע בית משפט השלום, המתייחסים לנפתלי ולהתנהלותו. בכגון דא – כפי שהבהיר בית משפט זה פעמים רבות, וכפי שמחייבת גם שורת ההיגיון – אין כדי לעורר שאלה כללית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו למשל, מִנִי רבים: רע"א 6738/10 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה בשן שירי ז"ל, פסקה 8 (1.1.2012); רע"א 2582/13 גריפאת נ' רשות הפיתוח מינהל מקרקעי ישראל – צפון, פסקה 14 (2.6.2013)). לצד זאת, גם בחינת העילות הספציפיות שבגינן גורס נפתלי כי יש להעניק לו רשות ערעור, אינה מביאה לשינוי מהתוצאה האמורה.

7.לטענת נפתלי, נוכח קביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה דברי כהן כי נפתלי הוציא את כספי המעון המדוברים "בכוונה", היא קביעה שיש להחיל לגביה את הגנת 'אמת הפרסום' – מתעוררת בעניינו שאלה משפטית עקרונית לגבי ה"הבחנה במשפט האזרחי שבין ידיעה ומודעות לבין כוונה, והשאלה המשפטית הכללית האם הבחנה זו זהה לזו הקיימת במשפט הפלילי בין סוגים שונים אלה של היסוד הנפשי". דא עקא, שבנסיבות המקרה שלפנַי, אין כל צורך להכריע בשאלה כללית זו לגופה. סוגיית ה'כוונה האזרחית', בענייננו, אינה נובעת מקיומו של יסוד נפשי מסוים במסגרת עוולה אזרחית, או כל כיוצא בכך; חלף זאת, עסקינן בפרשנות דברים ספציפיים שאמר כהן על אודות נפתלי, פרשנות שבהתאם לה תוכרע השאלה אם מדובר בדברי אמת, אם לאו. כידוע, פרשנות תוכנו של פרסום, בהליכי לשון הרע, נעשית מנקודת מבטו של האדם הסביר, תוך שימת לב להקשר הכולל וליתר נסיבות העניין, ועל כן גם, מבלי שיהיה הכרח לקבוע, או להכריע, מהי המשמעות המדויקת של המונחים הכלולים בפרסום (ראו, למשל: ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פסקה 17 (4.8.2008)). ברי, אם כן, כי הכרעה מעין זו – אין בה כדי לעורר שאלה כללית ורחבה לגבי משמעות המונח 'כוונה' בגדרי המשפט האזרחי, וההבחנה שבין יסוד נפשי זה לבין יסודות נפשיים אחרים. די בכך כדי לדחות את הטענה.

8.הוא הדין גם בכל הנוגע לשתי הסוגיות הנוספות שלטענת נפתלי מתעוררות בנדון דידן, אשר עניינן בזהות ה'שחקנים' שבהליך – מעמדן של מפלגות פוליטיות כנתבעות בהליכי לשון הרע; ומעמדם של חושפי שחיתויות, המגישים תביעות לשון הרע בגין פרסומים המזכירים להם את מעשיהם הראשונים, שאותם ביצעו בשל אילוצים שבהם היו נתונים ושמהם התנערו בהמשך. נפתלי סבור אמנם כי מדובר בסוגיות עקרוניות בעלות השלכות רוחב, המצדיקות מתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי', אך לא מצאתי כי אלה הם פני הדברים בענייננו.

9.אפתח בטענת נפתלי, הנוגעת למשקל שייחס בית המשפט המחוזי להיותה של תנועת הליכוד מפלגה פוליטית, במסגרת קביעתו כי דבריה חוסים תחת הגנת תום הלב. לבד מן העובדה שקביעה זו לא נדרשה לצורך ההכרעה, משמצא בית המשפט המחוזי כי האמירה חוסה תחת הגנת 'אמת הפרסום', הרי שטענת נפתלי הנ"ל ממוקדת, למעשה, בפן היִשומי, הפרטני, של המקרה הנוכחי. ההכרעה בתביעת לשון הרע נגד מפלגה, ככל תביעת לשון הרע אחרת, נחתכת בהתאם לעקרונות הכלליים שהותוו בדיני לשון הרע, ועל-פי נסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ומקרה. כך נהג גם בית המשפט המחוזי בעניין דנן, שעה שיִשׂם את האיזונים והעקרונות הכלליים שנקבעו זה מכבר – בדגש על היחס להתבטאויות החוסות תחת חופש הביטוי הפוליטי (ראו: רע"פ 5991/13 סגל נ' מדינת ישראל, פסקאות 34-33 (2.11.2017) והאסמכתאות הרבות שם) – תוך הידרשות למיהות הנתבעת, תנועת הליכוד, ולמשמעות עובדה זו על רקע השיקולים האמורים (לגבי תחולתה של הגנת תום הלב, במצבי דברים הקרובים לענייננו-אנו, ראו: רע"א 1239/19 שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ, פסקאות 58-56 (8.1.2020)). לפיכך, גם אם אין בנמצא פסק דין מנחה בשאלת מעמדה של מפלגה פוליטית כנתבעת בתביעת לשון הרע – אין בדבר זה כדי להצדיק מתן רשות ערעור; מסקנה זו אינה משתנה, אפילו נפלה שגגה באופן שבו יוּשׂם הדין (רע"א 4193/11 כראדי נ' נרקיס, פסקה 7 (14.6.2011); רע"א 385/93 בית נח – בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 221, 222 (1993)). אשר על כן, טענה זו – נדחית.

10.גם הטענה על אודות היחס שראוי היה להקנות לחושפי שחיתויות בתביעות לשון הרע, בנסיבות ענייננו, אין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור. אף נפתלי מכיר בכך שהוא "איננו 'חושף שחיתויות' במובנו הפורמלי של מונח זה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בחקיקה ובדין", אך לדבריו, חרף זאת, הוא "חושף שחיתויות במובנו המהותי של מונח זה". סבורני, כי די בכך כדי ללמד שאין מדובר במקרה המתאים לבירור הטענות הכלליות שמעורר נפתלי בהקשר זה (ראו: רע"א 8306/07 מכבי שירותי בריאות נ' עיריית תל אביב-יפו, פסקה 3 (4.8.2010); רע"א 4107/12 קפון נ' בניסטי, פסקה 10 (11.7.2012)).

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת; משלא נתבקשה תשובה מאת המשיבים – לא יֵעשה צו להוצאות.