בבית המשפט העליון
רע"א
8306/07
בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט נ' הנדל
המבקשת:
מכבי שירותי בריאות
נ
ג
ד
המשיבות:
1.עיריית תל אביב –יפו
2.כלל חברה לביטוח בע"מ
בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי
תל אביב-יפו מיום 22.07.2007 בתיק ע"א 1226/06 שניתן על ידי
השופטים ה' גרסטל, ע' פוגלמן, א' שילה
תאריך הישיבה:
ט"ו באייר התש"ע
(29.4.10)
בשם המבקשת:
עו"ד תומר רבינוביץ'
עו"ד לירון חבוט
בשם המשיבות:
עו"ד אורי ירון
עו"ד רעות ברגר
פסק-דין
השופט נ' הנדל:
1 .
בית משפט השלום בתל אביב דחה על הסף את תביעת המבקשת נגד המשיבות מחמת התיישנות בת"א 25458/04 (השופטת ב' טולקובסקי). ערעור שהוגש על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב נדחה אף הוא בע"א 1226/06 (השופטים ה' גרסטל, ע' פוגלמן וא' שילה). השאלה המרכזית הניצבת בלבה של בקשת רשות הערעור שבפנינו הינה החל מאיזה מועד יש למנות את תקופת ההתיישנות לעניין תביעה מטעם קופת חולים לפי סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד-1994 (להלן 'החוק')? בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות המקרה "ראוי למנות את מרוץ ההתיישנות לכל המאוחר החל מהמועד הראשון שבו היטיבה המערערת את נזקו של הניזוק". על פי נקודת פתיחה זו התיישנה התביעה. לגישת המבקשת יש למנות את המועד מיום מתן השירותים הרפואיים על ידי קופת החולים.
המבקשת היא קופת חולים, אשר סיפקה שירותי בריאות לאחד מחבריה (להלן 'הניזוק') בגין פגיעתו בתאונה ברחובות תל אביב ביום 2.10.92. בשנת 1994 הגיש הניזוק תביעת נזיקין נגד עיריית תל אביב-יפו (להלן 'המשיבה 1') וחברת הביטוח שביטחה אותה כלפי צדדים שלישיים באותה עת, היא המשיבה 2. בהסכמת הצדדים קבע בית משפט השלום בתל אביב באותו ההליך כי האחריות לתאונה רובצת על הניזוק ועל המשיבה 1 בחלקים שווים. המבקשת הגישה לבית משפט השלום ביום 1.3.04 תביעה נגד המשיבות, במסגרתה תבעה את ההוצאות הרפואיות בהן נשאה על פי חובתה מכוח חוק ב-7 השנים שקדמו ליום הגשת התביעה. זאת, "נוכח מגבלות חוק ההתיישנות" (סעיף 23 לכתב התביעה). בנוסף, ביקשה המבקשת מבית המשפט ליתן סעד הצהרתי, לפיו על המשיבות לשאת בכל הוצאה שתוציא בעתיד לשם מתן שירותים רפואיים לניזוק בעטיין של פגיעותיו בתאונה. הואיל והתביעה הוגשה למעלה מ-11 שנים לאחר אירוע התאונה, החליט בית משפט השלום לדחותה מחמת התיישנות. הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר כאמור דחה אף הוא את תביעת המבקשת בקבעו כי תביעתה התיישנה. בפסק הדין הודגש כי יש להתוות כלל ביניים, לפיו תישמר זכותה של קופת חולים להגיש תביעה מכוח סעיף 22 לחוק "רק אם בתקופת שבע השנים הראשונות שלאחר התאונה, או לאחר הטבת הנזק הראשונית, עמדה קופת החולים על זכותה". ברם, קופת החולים במקרה דנא לא עשתה כן. בדומה, נפסק כי גם תביעתה של המבקשת ביחס לסעד הצהרתי הצופה פני עתיד התיישנה, שכן זכותה לכך קמה בפעם הראשונה בה העניקה המערערת לניזוק שירותי בריאות - דהיינו, בשנים 1992 -1993 במועד זה החל מרוץ ההתיישנות.
2.
בדיון בפנינו הצביע בא כוח המבקשת על אופייה המיוחד של קופת החולים. לגישתו,
עילת התביעה של קופת החולים מתגבשת במלואה רק עם מתן שירות רפואי לניזוק לתשלום ההוצאות בפועל. לפי קו טיעון זה, מועד קרות התאונה אינו רלוונטי. עילת התביעה מתגבשת מחדש לאחר כל תשלום. מהעבר האחר, גורסות המשיבות כי יריית הפתיחה של מרוץ ההתיישנות נשמעת מיד עם התאונה, אך מועד זה נדחה מפאת כללי ההתיישנות לתאריך בו נודעו לקופת החולים לראשונה העובדות המהוות את עילת התובענה. מחלוקת נוספת בין הצדדים התגלעה סביב השאלה האם יש לסווג את התביעה כתביעה עצמאית או כתביעת שיבוב.
3.
השאלה העומדת בפנינו אכן שאלה משפטית היא, בעלת היבטים כלליים מעבר לגדרי המקרה הנדון. אולם, בכך לא סגי. גם אם מתעוררת שאלה משפטית, שאופייה מצריך הכרעה – עדיין יש לבחון אם המקרה הקונקרטי מתאים לבירור הכללי הנדרש. מתן רשות ערעור ייעשה מקום בו הדיון בבקשה יביא להלכה שתאיר את הדרך למקרים דומים. השיקול המעשי רלוונטי כאן. אם התיק המונח בפנינו אינו בשל להכרעה כגון דא או שאינו מתאים למלא תפקיד שכזה – כי אז אין זה ראוי להעניק רשות ערעור, הגם שעומדת ברקע שאלה משפטית שטרם הוכרעה.
אבהיר את דבריי: במבט ראשון, ניתן להגיע לתוצאות שונות בסוגיה הנדונה. כל עמדה מעוררת קושי משלה. כך, למשל, משמעות קבלת עמדתה של המבקשת היא כי אם ניזוק מטופל 30 שנה לאחר התאונה ובעטיה – מצב המצוי בגדר האפשר – תקופת ההתיישנות תסתיים בעוד 37 שנה. מנגד, קבלת עמדתן של המשיבות משמעה כי אם חלפו 7 שנים מהמועד בו נודע לקופת החולים לראשונה אודות התאונה – אין היא יכולה להגיש תביעה נוספת בנדון. בראיה זו, עמדת המבקשת עלולה להאריך באופן לא סביר את תקופת ההתיישנות ואילו עמדת המשיבות מקצרת את התקופה בשלב מוקדם יחסית. לשון אחרת – מאוחר מדיי מול מוקדם מדיי. כמובן, יש לסמן את נקודת ההתחלה. זוהי מהותה של התיישנות. אולם, על מנת להכריע בשאלה נדמה כי יהא מקום ליתן דעתנו גם על שיקולי מדיניות, שכן ישנן טענות המצדיקות כל אחת מהאפשרויות ולא רק אותן. משכך, דיון בבקשה כזו ידרוש לשקול צירוף גורמים נוספים כגון קופות חולים אחרות ואף היועץ המשפטי לממשלה. גם אם נסתפק בצדדים להליך זה, יהיה נכון לקבל תמונה מעשית כדי להבין למשל מה הנטל הטכני המוטל על קופת חולים אם תחויב לפעול על פי עמדת המשיבות. יתר על כן, המשיבות מסרו כי בתקופה זו אמור להיכנס לתוקף הסדר חדש בכל הקשור לתביעות השבה לפי סעיף 22 לחוק ביחס לתאונות דרכים, בנבדל מתאונות אישיות. עולה כי גם מגמה זו עשויה להתפתח ולכל הפחות להשפיע על המצב בשטח.
נימוק מעשי אחר צומח מנסיבות המקרה. לא ברור מדוע המבקשת לא פעלה בנדון כלל תקופה של כ-11 שנים. לכן, אף לשיטת המבקשת עצמה, חלק מתביעותיה התיישנו. המבקשת לא מסרה כל הסבר מדוע לא מימשה זכויותיה תקופה כה ארוכה ומסתבר כי זהו מקרה חריג. בנסיבות אלה אף בית המשפט המחוזי לא נדרש לקבוע מסמרות ביחס לשאלת סיווג התביעה – עצמאית או שיבוב – ואף לא לקבוע מועד מדויק לתחילת המרוץ. כפי שצוין, פסק בית המשפט המחוזי כי הספירה תחל "לכל המאוחר מהמועד הראשון שבו היטיבה המבקשת את נזקו של הניזוק". יוצא כי דיון בבקשה ידרוש בירורים עובדתיים שלא נערכו בערכאות קמא הואיל ולא נדרשו על רקע נסיבות המקרה.
4.
העולה מן המקובץ שאין מקום בנסיבות המקרה דנא להעניק רשות ערעור. המבקשת תישא בהוצאות המשיבות ובשכר טרחת עורך דין ביחד בסך 10,000 ₪ להיום.
ש ו פ ט
השופט א' רובינשטיין:
א.
מצטרף אני לתוצאה אליה הגיע חברי השופט הנדל, כי תיק זה אינו מתאים למתן רשות ערעור, וזאת הגם שהסוגיה הכללית שהוא מעורר אינה מבוטלת. כך מנימוקיו של חברי, ובעיקר – שאין התמונה העובדתית כולה פרוסה בפנינו. אוסיף על דבריו מלים אחדות. ראשית, בא כוח המבקשת העלה בפנינו שאלות מעשיות הקשורות בקשיי איתור של הניזוקים ובפשרות ה"נסגרות" בלא ידיעת קופת החולים, דבר המצדיק מתן פרק זמן ממושך. עוד ציין, כי ההסדר הנורמטיבי לגבי תאונות דרכים עתיד להשתנות. לעניין זה טען מנגד בא כוח המשיבים, ראשית כי בתחום המעשי יכול תמיד לבוא לעזר קופת החולים סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. גם הוא מצידו העלה שאלות מעשיות, של שמירת חומר ארכיוני למשך עשרות שנים רבות, אשר תידרש אם תתקבל הבקשה. אכן, בכגון דא האתגר לדידי הוא איזון בין גישת "לעולמי עד" (בכפוף לשבע שנות התיישנות אחורנית) של המבקשת, לבין גישת "ההתיישנות הצרה" (מיום קרות התאונה) של המשיבה, ובית המשפט המחוזי ביקש לעצב דרך כזאת על-ידי "כלל הביניים", קרי, שהזכות לתביעה בסעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994 תימנה לא מיום קרות התאונה כדרישת המשיבה - אך גם לא לשנים ארוכות עד אין קץ כעולה ממשאלת המבקשת, אלא אם במשך שבע השנים הראשונות שלאחר התאונה עמדה המשיבה על זכותה בצורה זו או אחרת. דרך זו אפשרית, גם אם לא ניטע כאן מסמרות.
ב.
כאמור, כחברי סבורני כי משהמדובר בסוגיה כוללת, יפה לה רקע ראוי ומתאים, ובתיק המתאים יהא מקום לפנות ליועץ המשפטי לממשלה כדי שיחוה דעתו ולצרף קופות חולים אחרות; אך בנסיבות הספציפיות שתיאר חברי, ובמיוחד מספר השנים הגדול שחלף, לא ראינו לפתוח את העניין. ואולם, דווקא משום אופיו הכללי של הנושא ראוי לו, ראשית, כי קופות החולים יקבעו הסדר, שבטכנולוגיה המודרנית אינו בשמים, לדיווח מתאים עם קבלת טיפול, אולי בשיתוף עם בתי החולים; ושנית כי ככל שישנן שאלות פתוחות הכרוכות בהתיישנות, יובאו בפני הגורמים הממשלתיים הרלבנטיים למציאת פתרון הוגן. אף אני אותיר בצריך עיון את השאלה אם בשיבוב עסקינן או בתביעה עצמאית.
ש ו פ ט
המשנה לנשיאה א' ריבלין:
גם אני סבור, כחברַי, כי אין מקום ליתן רשות ערעור שכן השאלה העקרונית מאבדת מתוקפה עם היכנסו לתוקף של חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009.
המשנה לנשיאה
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.
ניתן היום, כ"ד באב התש"ע (4.8.10).
המשנה-לנשיאה
ש ו פ ט
ש ו פ ט