רע"א 6738/10 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. עזבון המנוחה בשן שירי ז"ל

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים י' שנלר, ק' ורדי ו ר' לבהר שרון ), שבו נתקבלו באופן חלקי ערעור וערעור שכנגד שהגישו המשיבים והמבקשת על פסק-דינו של בית משפט השלום.

המנוחה, שירי בשן ז"ל, נפטרה בתאונת דרכים והותירה אחריה שני ילדים קטינים. ילדיה ועיזבונה תבעו את נזקיהם מאת המבקשת, שביטחה את הרכב בו נהגה המנוחה. המחלוקת בין הצדדים, במסגרת הבקשה שלפניי, נסבה על מספר שאלות הנוגעות לאופן חישוב הפיצויים לעיזבון ולתלויים. השאלה האחת, נוגעת לאופן שבו משפיעים גירושיהם של המנוחה ושל אבי ילדיה על חישוב הפיצויים בתביעת העיזבון. לפני התאונה היו הילדים המשותפים בחזקתה של המנוחה, נתמכו על-ידה וקיבלו מזונות בסכום קבוע מאביהם. לאחר התאונה עברו הילדים לחזקתו של אביהם וכיום הוא תומך בהם באופן בלעדי. השאלה השנייה שבמחלוקת היא אם יש לבצע "ניכוי רעיוני" של גמלאות המוסד לביטוח לאומי, בשל שאלה נמוכות מכפי שהיו אילו פנו המשיבים בבקשה לקבלת גמלאות במועד מוקדם יותר. לבסוף, חלוקים הצדדים גם בשאלה אם יש מקום לנכות מן הפיצויים פיצויי פיטורין שקיבלו תלויי המנוחה לאחר פטירתה.

2.

בית המשפט המחוזי קבע כי את הפיצויים לעיזבון יש לחשב לפי שיטת הידות, ולפי ההנחה שאלמלא התאונה היו ילדיה התלויים בה ממשיכים להתגורר עימה. עם זאת, וכיוון שהמנוחה חיה ללא בן-זוג, קבע בית המשפט המחוזי כי לאחר הגיע ילדיה לגיל בגרות יש לחשב את הפיצויים לעיזבון כפי שהם מחושבים עבור מנוח חסר תלויים, כלומר לפי 30% מהכנסתה בהתאם להלכת פינץ (ע"א 10990/05 פינץ

נ' הראל חברה לביטוח בע"מ , פ"ד סא(1) 325 (2006)). יוער, כי בכך שינה בית המשפט המחוזי מדרך החישוב שבו נקט בית משפט השלום, אשר חישב את נזקי העיזבון, החל מיום התאונה, לפי 30% מהכנסתה של המנוחה לאחר ניכוי הוצאות תמיכתה בילדיה, שנישומו בנפרד. פיצוי זה נפסק בנוסף לפיצויים שקיבלו התלויים בגין אובדן תמיכה, ואף אלה חושבו שלא לפי שיטת הידות. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי לא ראה צורך לחשב בנפרד את הפיצויים לתלויים (שהם גם היורשים) בגין אובדן תמיכה, ועל-כן הוסיף לתביעת העיזבון את הפיצויים בגין ראשי הנזק של תביעת התלויים שאינם חופפים – במקרה זה אובדן שירותי אם.

באשר לניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי קבע בית המשפט המחוזי כי יש לנכות רק את הגמלאות שמקבלים התלויים בפועל, ואין מקום לבצע "ניכוי רעיוני". במקרה זה, כך נקבע, המזיק אינו המעביד; המשיבים פנו בתום לב בתביעה למוסד לביטוח לאומי ואולם במועד פנייתם לא סברו כי מדובר בתאונת עבודה ועל-כן לא פנו לקבלת "קצבת תלויים" אלא רק לקבלת "קצבת שארים". כאשר פנו לבסוף המשיבים, בהוראת בית המשפט, בבקשה לקבל קצבת תלויים – נדחתה תביעתם בחלקה בשל הגשתה במועד מאוחר. בכך, קבע בית המשפט המחוזי, עמדו המשיבים בחובתם לפנות בתביעה כנה למוסד לביטוח לאומי. נוסף על כך, ולנוכח דחייתה החלקית של תביעתם למוסד לביטוח לאומי, אין המבקשת חשופה לתביעת שיפוי בגין סכום העולה על סכום הגמלאות שינוכה מן הפיצויים.

בסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי אין לנכות פיצויי פיטורין שקיבלו תלויי המשיבה לאחר פטירתה, שכן יש להניח כי היא הייתה זכאית לכספים אלה גם במקרה של פרישה שאינה בגין פיטורין, ופיצויי הפיטורין שולמו מתוך קופת גמל הרשומה על שם המנוחה.

3.

כיום חפצה המבקשת לערער על פסיקתו של בית המשפט המחוזי בשלוש הסוגיות שלעיל. לפי הבנתה, בחישוב הפיצויים המגיעים לתלויים, יש לקחת בחשבון את השפעתם של אירועים מאוחרים לפטירת המנוח, כדוגמת נישואיה מחדש של אלמנה וקבלת תמיכה מבן-זוגה החדש. לפיכך, סבורה המבקשת כי יש מקום להתחשב באירועים "מאוחרים" אלה גם במסגרת תביעת העיזבון. המבקשת טוענת כי חישוב תביעת העיזבון מבלי להתחשב בכך שהילדים עברו לחזקת אביהם תוביל ל"כפל פיצוי", שכן בפועל הילדים-התלויים זוכים לתמיכה זהה ואף גבוהה יותר מאביהם, ועל-כן לא נגרם להם נזק כספי של אובדן תמיכה. בהיעדר נזק של אובדן תמיכה, כך טוענת המבקשת, יש לחשב את תביעת העיזבון כתביעה של מנוח חסר תלויים. לחילופין טוענת המבקשת כי יש לנכות מן הפיצויים לעיזבון את דמי המזונות ששילם האב לילדיו לפני התאונה.

באשר לניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו העובדתית שלפיה פנו המשיבים למוסד לביטוח לאומי בתום לב, שכן לטענתה ידעו המשיבים מלכתחילה כי התאונה היא תאונת עבודה. גם באשר לניכוי פיצויי הפיטורין טוענת המבקשת כי לא עמד לפני בית המשפט המחוזי בסיס עובדתי מספק לקביעה כי המנוחה הייתה זכאית לפיצויי פיטורין בכל מקרה של פרישה מעבודה.

4.

המשיבים מצידם טוענים כי לא קמה הצדקה במקרה זה ליתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לגוף הדברים, סבורים המשיבים כי טענות המבקשת ביחס לאופן חישוב נזקי העיזבון אינן מביאות בחשבון את העובדה שתביעת העיזבון משקפת את נזקי המנוחה ולא את נזקי התלויים. מעבר לכך, טוענים המשיבים כי אבי הילדים משתכר פחות מכפי שהשתכרה אימם המנוחה וכי הכנסתו משמשת גם לתמיכה במשפחתו החדשה; על-כן, בפועל, אין תמיכתו בילדים משתווה לתמיכתה של האם המנוחה. ביחס לניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי טוענים המשיבים כי עמדו בחובתם לפנות למוסד לביטוח לאומי בתביעה כנה; וכי אין הצדקה לבצע ניכוי רעיוני מקום בו אין המזיק חשוף לתביעת שיפוי בסכומים העולים על סכומי הגמלאות המשולמות בפועל.

5.

דין הבקשה להידחות.

לאחר שהוגשה הבקשה שלפניי ניתן פסק-דינו של בית משפט זה ברע"א 3535/09 שוקרון נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 6.9.2011). בעניין שוקרון הנ"ל נדון והוכרע אופן חישוב הפיצויים לעיזבון, מקום בו קם לתלויים מקור תמיכה חלופי. סוגיה זו נדונה בעניין שוקרון בקשר לאלמנה אשר נישאה מחדש וזוכה עקב כך לתמיכה מבן-זוגה החדש, אך העקרונות שנקבעו שם יפים גם לענייננו.

בעניין שוקרון נקבע כי בכל הנוגע לתביעת האלמנה כתלויה, אין מקום לשנות מן ההלכה שלפיה יש לנכות מן הפיצויים את התמיכה שאותה היא מקבלת מבן-זוגה החדש. עם זאת, כך נקבע, תביעת העיזבון שונה מתביעת התלויים, והיא משקפת את אובדן ההשתכרות של המנוח ב"שנים האבודות" ולא את הפסדי התמיכה של התלויים: "תביעת התלויים איננה תביעת העיזבון, והטבות שצמחו לתלויים עקב התאונה, אינן בהכרח הטבות גם מבחינתו של העיזבון" (שם, בפסקה 9). נזקו של המנוח, כך נקבע, אינו קָטֵן בשל שאלמנתו מקבלת תמיכה מבן-זוגה החדש, ומשכך אין "כפל פיצוי" בהימנעות מניכוי תמיכה זו מן הפיצויים לעיזבונו. תוצאה זו, כך הובהר בעניין שוקרון , צודקת גם מבחינת משולש היחסים מזיק-ניזוק-מיטיב, שכן בן-הזוג החדש אינו זכאי לתבוע שיפוי מאת המזיק בגין הטבת נזקה של האלמנה כתלויה:

הפיצויים המשולמים לאלמנה כתלויה משקפים את הפסד התמיכה שנגרם לה בפועל, ולא למעלה מזה; המזיק משלם כפי הנזק שגרם, ולא פחות מכך, שכן הסכומים שאינם משולמים לאלמנה כפיצויי תמיכה, משולמים תחת זאת לעיזבון כפיצויים בגין אובדן השתכרות; ובן-הזוג החדש אינו מקבל שיפוי בגין הוצאות שהיה מוציא, ככל הנראה, אף אלמלא התאונה. תוצאה זו משקפת את הנזק הממשי שנותר לאחר שנזקה של האלמנה כתלויה הוטב – הוא הנזק של אובדן השתכרותו של המנוח.

6.

בענייננו אין המדובר באלמנה הזוכה לתמיכה מבן-זוג חדש, כי אם בילדים הזוכים לתמיכה מהורה אחר, ואולם אין כל הבדל עקרוני בין שני המצבים,בהנחה, שלא נסתרה בתיק זה, שהאב אינו רשאי לתבוע שיפוי מאת המזיק. גם במקרה שלפנינו, הטבת נזקיהם של ילדי המנוחה כתלויים אינה מיטיבה גם את נזקיה של המנוחה עצמה בגין אובדן השתכרות ב"שנים האבודות". מבחינת העיזבון, אלמלא התאונה היו הוצאותיה של המנוחה כהוצאותיו של אדם אשר לו שני תלויים ויד הקיום שלה הייתה כיד הקיום של אדם שלו שני תלויים; על-כן אלמלא התאונה הייתה הכנסתה הפנויה עומדת על גובה שכרה בניכוי יד קיום זו. לעומת זאת, בעקבות התאונה אבדה הכנסתה כליל. כפי שהובהר בעניין

שוקרון :

אמת המידה שיש להפעיל, בעת בחינת השפעתו של נתון מסוים על שומת הפיצויים, אינה המועד שבו בא לעולם אותו הנתון, אם לפני מותו של המנוח או אחריו; אמת המידה הנכונה היא השוואת הנתונים הידועים לנו אודות המנוח בעקבות

התאונה, לנתונים שהיו מתקיימים לגביו אלמלא

התאונה ("מבחן האלמלא") (פס' 9 לפסק-הדין; ההדגשות במקור).

פיכך, ישיבו הפיצויים בגין אובדן ההשתכרות את המצב לקדמותו, מבחינה כספית, אם יחושבו לפי ההפרש שבין שני אלה – הכנסת המנוחה אלמלא התאונה בניכוי יד הקיום (לפי הנחה של שני תלויים) מצד אחד, והיעדר כל הכנסה בעקבות התאונה מן הצד האחר.

7.

אוסיף, כי לא מצאתי מקום לקבל גם את הטענה החלופית שלפיה יש לנכות מן הפיצויים לעיזבון את המזונות שהיו מקבלים ילדי המנוחה מאת אביהם. ראשית, הכנסתה של המנוחה אלמלא התאונה חושבה מלכתחילה לפי השכר שהשתכרה ומבלי להתחשב בדמי המזונות; ושנית, דמי מזונות אלה שולמו ממילא לילדיה ולא שימשו מקור הכנסה בידה.

8.

לא מצאתי מקום לקבל גם את טענות המבקשת ביחס לניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי ופיצויי הפיטורין. קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניינים אלה נטועות כל-כולן בעובדות המקרה, כפי שנקבעו, ואין מקום להתערב באלה ב"גלגול שלישי". עוד יוער, כי המבקשת אינה נכנסת בנעליו של המעביד ועל-כן ממילא אין היא זכאית ל"ניכוי רעיוני". אמנם, מקום בו המזיק אינו המעביד, ואם טרם נתבררה עד תומה תביעתו של הנפגע במוסד לביטוח לאומי, נוהג בית המשפט להורות על "הקפאת" סכום מסוים מתוך הפיצויים עד לבירור תביעתו של הנפגע במוסד לביטוח לאומי (ראו למשל: ע"א 8673/02 פורמן נ' גיל , פ"ד נח(2) 375 (2004); רע"א 9823/02 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי , פס' 10 לפסק-הדין (לא פורסם, 27.12.2004)). בכך ניתנת למזיק הגנה מפני האפשרות שהנפגע יפנה למוסד לביטוח לאומי רק לאחר מתן פסק-הדין בתביעה, ויחשוף בכך את המזיק לתביעת שיפוי מבלי שנוכו הסכומים המתאימים. אלא שבמקרה זה נתבררה כבר תביעתם של המשיבים במוסד לביטוח לאומי וגובה הגמלאות שלהן הם זכאים נקבע. לפיכך, אין כל בסיס לניכוי סכום העולה על סכום הגמלאות בפועל.

סופו של דבר, הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיבים בסכום של 5,000 ש"ח.