רע"א 7964/12 אמין אבו סביה נ. אחמד עבד אל ראוף

בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת (כב' סגן הנשיא א' אברהם ) שדחה בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט השלום בטבריה (כב' השופטת א' אריאלי ). בהחלטתו דחה בית משפט השלום את בקשת המבקש למתן צו מניעה זמני במסגרת תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין.

1.

המבקש הגיש לבית משפט השלום בעפולה תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין, הידועים בתור גוש-חלקה 169772/93 באדמות הכפר דבוריה (להלן: המקרקעין ) . בד בבד הגיש המבקש בקשה למתן צו מניעה זמני, שבמסגרתו ביקש למנוע מהמשיבים לבצע עבודות בנייה במקרקעין. כן נתבקש למנוע מהמשיבים לתפוס חזקה בלעדית בכל שטח במקרקעין עד להשלמת פירוק השיתוף. על סמך הודעת בא כוח המבקש כי הושגה הסכמה בין הצדדים, ניתן צו מניעה כמבוקש עד לקבלת הודעת הצדדים כי הגיעו להסכם סופי או להסכמה אחרת (החלטה מיום 13.5.2012). דא עקא, שהסכמה כאמור לא הושגה בין הצדדים. בהמשך,

הועבר הדיון בתובענה לבית משפט השלום בטבריה, ומשכך נשמעה בפניו גם הבקשה למתן צו המניעה הזמני. ביום 19.9.2012 דחה בית משפט השלום (כב' השופטת א' אריאלי ) את הבקשה לסעד זמני. נקבע כי המבקש לא הוכיח כי עומדת לו עילת תביעה לכאורה לבנות במגרש, וכי מאזן הנוחות אינו נוטה בעניין זה לטובתו. זאת, שכן נמצא כי ניתן לחלק את המגרש באופן שיאפשר למבקש לבנות את ביתו על חלק אחר מהמקרקעין שניתן לקבל לגביו היתר בנייה. בנוסף, נמצא כי למשיבים עלול להיגרם נזק אם יינתן הצו המבוקש שכן הם כבר הגישו בקשה להיתר בנייה, ובקשתם נדונה תוך דחיית התנגדות המבקש – על ההוצאות הכרוכות בכך. בית המשפט הדגיש עוד כי מדובר בתביעה שבירורה יארך זמן לא מועט; כי המבקש כבר הגיש בקשה דומה לבית משפט השלום בעפולה במסגרת תיק אחר (ת"א 4321-04-08), שם ניתן צו מניעה ארעי תוך התנייתו במספר תנאים שאותם לא קיים המבקש – דבר שהוביל לפקיעת הצו (החלטה מיום 3.10.2011); ולבסוף, כי הבקשה הנוכחית לקתה בשיהוי ניכר, משום שהוגשה רק כשישה חודשים לאחר פקיעת הצו האמור. המבקש, כך נטען, לא נתן כל טעם לשיהוי זה, בעוד שהמשיבים פעלו במהלך תקופה זו לקידום בקשתם להיתר בנייה. נוכח כל אלה בוטל צו המניעה הזמני מיום 13.5.2012. בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא א' אברהם ) דחה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטה זו על-יסוד תקנה 406 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, תוך שהוא מציין כי טעמיו של בית משפט השלום מקובלים עליו במלואם, וכי בקשה זהה לחלוטין נדונה לפניו ונדחתה לגופה – גם אם עתה באה הבקשה מפיו של בעלים אחר.

2.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה שב ומלין המבקש על ההחלטה שלא להיענות לבקשתו להוצאת צו מניעה זמני. בין היתר, טוען המבקש כי בית משפט השלום לא נתן משקל לנזק שייגרם לו אם יממשו המשיבים את תכניות הבנייה שלהם. לדבריו, אם לא יינתן צו המניעה, לא יוכל הוא לבנות את ביתו ביתרת המקרקעין. טענה נוספת שבפי המבקש מופנית נגד קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה בקשה זהה לחלוטין נדונה ונדחתה על-ידו. לעמדת המבקש, הצדדים לבקשה ההיא היו שונים ודחייתה נבעה מטעמים דיוניים בלבד.

3.

לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות ערעור תינתן במשורה, מקום שבו מעלה הבקשה שאלה כללית שחשיבותה חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 4193/11 כראדי נ' נרקיס (לא פורסם, 14.6.2011)). זאת ועוד, עניינה של ההחלטה העומדת במוקד הבקשה שלפניי הוא מתן סעד זמני. הלכה פסוקה היא כי אין ערכאת ערעור מתערבת במתן סעד זמני, למעט מקרים חריגים, והדברים אמורים ביתר שאת שעה שמדובר בערעור שני ( רע"א 3529/10 מגדלי דוד המלך אילת בע"מ נ' בית עדה , פסקה 2 (לא פורסם, 9.5.2010); רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ , פסקה 6 (לא פורסם, 15.11.1998)). קביעתו של בית משפט השלום כי בנסיבות העניין אין מקום ליתן סעד זמני נסמכה על שיקולי מאזן הנוחות, ובפרט על העובדה שגם אי-מתן סעד זמני לא ימנע מהמבקש את האפשרות לבנות בחלק אחר מהמקרקעין. בנוסף, נקבע כי בקשה זו לקתה בשיהוי ניכר, נוכח השתלשלות דיונית שלמותר לעמוד עליה. בנסיבות אלו, יש לומר כי החלטת בית משפט השלום נטועה בדל"ת אמותיו של המקרה הקונקרטי ואינה מעלה שאלה משפטית בעלת השלכות רוחב. אין מקום גם לטענה המופנית כלפי קביעת בית המשפט המחוזי, שכן החלטתו מציינת במפורש כי הצדדים לבקשה ה"זהה" – היו שונים.

הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.