רע"א 9168/08 מריו לזניק נ. ענבר ליס בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 15.9.08 בע"א 3227/05 (כבוד השופטים י' שנלר, ד"ר ק' ורדי ו-ר' לבהר שרון ) בו התקבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה מיום 31.7.05 בת"א 3590/99 (כבוד השופטת א' מני-גור ) במסגרתו נדחתה תביעתה של המשיבה כנגד המבקש.

העובדות והליכים קודמים

1.

ביום 11.11.93 נחתם הסכם שכירות (להלן - הסכם השכירות ) בין המשיבה, חברה ציבורית שעסקה במועדים הרלבנטיים לבקשה, בין היתר, בהשכרת ציוד וכלי רכב בשיטת הליסינג כמו גם במתן אשראי כספי, לבין חברת לרנת בע"מ (להלן - לרנת ), לפיו רכשה המשיבה ציוד (להלן – הציוד ) על מנת להשכירו ללרנת בשיטת הליסינג על פי התנאים המפורטים בהסכם השכירות. להסכם השכירות צורף כתב ערבות עליו חתמו כערבים מר משה שפינדל והמבקש. במסגרת כתב הערבות התחייבו הערבים לשלם למשיבה, בתוך 7 ימים מקבלת דרישה מצידה, כל סכום שתידרש לרנת לשלם לה במסגרת הסכם השכירות.

2.

המשיבה הגישה כנגד המבקש תביעה לבית משפט השלום בהרצליה (ת"א 3590/99) במסגרתה טענה כי משחדלה לרנת מביצוע התשלומים על פי הסכם השכירות, החל מחודש ינואר שנת 1995, מונה מטעם המשיבה, ביום 28.6.95, כונס נכסים לשם תפיסת הציוד, אולם הדבר לא נשא פרי כאשר התברר כי הציוד נגנב. עוד טענה המשיבה כי משנותרה לרנת חייבת למשיבה סך של 477,899 ₪, חב המבקש בחוב זה מכוח ערבותו האישית. מנגד טען המבקש כי כתב הערבות עליו הוא חתום אינו מהווה ערבות אישית שלו כי אם ערבות של חברת מריו לזניק מרכזי מסחר קניונים ומלונאות בע"מ (להלן – חברת קניונים ) אשר הינה חלק מקבוצת חברות שהמבקש היה בעל שליטה בה ונשא במסגרתה במגוון תפקידים ניהוליים, כאשר מסיבות טכניות בלבד נחתם כתב הערבות על ידו ולא על ידי חברת קניונים. בית משפט השלום קבע בפסק דינו כי המבקש הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להראות שהוא לא ערב באופן אישי לחובה של לרנת כלפי המשיבה וכי הוא הוכיח שלא התכוון לערוב אישית לחוב האמור אלא שחברת קניונים ערבה, בהסכמתה ובידיעתה של המשיבה, לחוב, כך שאין לחייב את המבקש אישית בסכום התביעה ודינה להידחות. ואולם, בית משפט השלום הוסיף וקבע, מעבר לנדרש, כי גם אם היתה מתקבלת גירסת המשיבה לפיה המבקש ערב אישית לחוב של לרנת, היתה ערבותו של המבקש פוקעת או קטנה נוכח הנזק שגרמה המשיבה למבקש בכך שלא ביטחה את הציוד כנדרש, ביטוח אשר היה בו להקטין את חבותו של המבקש ומשלא הוכיחה המשיבה כדבעי את סכום החוב הנערב.

3.

על פסק דין זה של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי (ע"א 3227/05). בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי בית משפט השלום הסיק ממכלול העדויות והראיות שהובאו לפניו "מסקנה שלא היתה מתבקשת מהראיות, אלא להיפך, המסקנה העולה מהראיות הינה שלא הורם נטל ההוכחה ע"י המשיב [המבקש] להוכיח שלא מדובר בערבות אישית שלו". בית המשפט המחוזי סבר כי לא רק שגירסת המבקש אינה נתמכת בראיות ובעדויות ולא הובאו ראיות חיצוניות לגירסה זו, אלא שהיא גם עומדת בסתירה לכתב הערבות החתום על ידו, כאשר טענותיו כנגד האמור בו מהוות טענות בעל פה כנגד מסמך כתוב, ולמסמכים אחרים, לרבות הודעת צד ג' שהוגשה במסגרת התביעה נשוא בקשת ערעור זו (להלן – הודעת צד ג' ). באשר לקביעותיו של בית משפט השלום בדבר הביטוח הבלתי מספק מצד המשיבה של הציוד ובדבר אי הוכחת סכום התביעה מצידה, קבע בית המשפט המחוזי כי גם קביעות אלה "לא יכולות לעמוד" הואיל והן אינן מתישבות עם הראיות בתיק דנן. בית המשפט המחוזי לא התעלם מכך שככלל בית המשפט שלערעור לא יתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי ערכאת הדיון, אולם סבר כי במקרה דנן קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום "בצירוף המתחייב מנטלי הראיה ומהעדויות שנשמעו, לא יכולות לעמוד". משכך, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור, ביטל את פסק דינו של בית משפט השלום וחייב את המבקש לשלם למשיבה את החוב הנערב בתוספת ריבית פיגורים.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

נימוקי הבקשה

4.

בפתח בקשתו טוען המבקש כי משקבע בית המשפט המחוזי "קביעה עובדתית הפוכה כמעט לחלוטין" מזו שנקבעה על ידי בית משפט השלום, יש לראות בקשת רשות ערעור זו כאילו מוגשת היא לערכאת ערעור ראשונה. מכל מקום, כך לטענת המבקש, פסק דינו של בית המשפט המחוזי שגוי באופן מהותי ומעורר שאלות משפטיות כלליות החורגות מעניינם הפרטני של בעלי הדין.

5.

כך, לטענת המבקש המקרה דנן מעלה את השאלה האם קביעות עובדתיות מנוגדות לחלוטין של ערכאת הדיון וערכאת הערעור מהוות עילה למתן רשות ערעור. שאלה נוספת אשר לטענת המבקש עולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי הינה האם יכולה ערכאת ערעור לבסס את פסק דינה על ראיות שלא הוצגו בפני הערכאה דלמטה, במקרה זה הודעת צד ג'. לטענת המבקש, האמור בהודעה מהווה את "לב ליבו של פסק הדין" של בית המשפט המחוזי, אף שזו נמחקה מן התיק דנן, בהסכמת בעלי הדין, במסגרת ההליכים המקדמיים בבית משפט השלום.

6.

עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי טענתו של המבקש כי לא חתם על כתב הערבות כערב אישי הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, הואיל והמבקש הודה כי החתימה המתנוססת על כתב הערבות חתימתו היא, אלא שלטענתו חתימה זו אינה מייצגת את מה שייחסה לה המשיבה, כך שאין המדובר ב"טענה מושלמת בע"פ כנגד מסמך בכתב".

7.

בנוסף, טוען המבקש כי משקבע בית המשפט המחוזי כי המבקש ערב באופן אישי לחוב של לרנת, היה עליו להידרש למשמעות המשפטית של קביעה זו, והיא שהמבקש הינו ערב יחיד הזכאי להגנת החוק. לטענתו, לא ניתן לזקוף לחובת המבקש את אי העלאתה של טענה זו בפני הערכאות דלמטה הואיל והעלאתה היתה משמיטה את הבסיס לגרסתו לפיה הוא לא ערב ולא התכוון לערוב באופן אישי לחובה של לרנת.

8.

כן, טוען המבקש כי היעדרה של חותמת חברת קניונים על כתב הערבות לצד חתימתו הינה עניין טכני בלבד, כאשר הראיות החיצוניות לכתב הערבות מעידות על כך שכל הצדדים המעורבים בפרשה נשוא בקשת רשות הערעור לא ראו בחתימתו של המבקש התחייבות לערבות אישית.

9.

לבסוף, טוען המבקש כי צדק בית משפט השלום בקובעו כי גם אם ערב המבקש לחובה של לרנת באופן אישי, הרי שערבותו פקעה או קטנה משסכומו של החוב הנערב לא הוכח כדבעי ומשלא דאגה המשיבה לכיסוי ביטוחי מספק לציוד וכי לא היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי בקביעות עובדתיות אלה.

10.

בשולי הדברים, מציין המבקש כי הוא סירב להגיע לפשרה עם המשיבה במסגרת ההליכים בבית המשפט המחוזי ולטענתו "קשה להשתחרר מן ההרגשה, כי סרובו זה נשזר לתוך פסק הדין". לאור זאת ולאור כל האמור לעיל טוען המבקש כי יהא זה צודק ונכון להעתר לבקשת רשות הערעור.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, סבורני כי דינה להידחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.

12.

הלכה היא כי רשות ערעור על עניין אשר כבר נדון בשתי ערכאות קודמות תוענק רק שעה שאותו עניין מעלה שאלה משפטית כללית בעלת חשיבות החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור

(הדר חיפה)

בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. אין כל ממש בטענת המבקש לפיה במקרה דנן כלל לא מדובר בערעור על עניין שנדון כבר בשתי ערכאות, מאחר ובית המשפט המחוזי הפך את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. מתפקידה של ערכאת הערעור הוא לבחון את נכונות קביעותיה של הערכאה הראשונה, ואם סברה ערכאת הערעור כי בנסיבותיו של מקרה פלוני שגתה הערכאה הראשונה, תחטא היא לתפקידה האמור באם תתעלם מכך ולא תהפוך את קביעותיה של הערכאה דלמטה. אומנם, ההלכה בכל הקשור לקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית הינה, כפי שציין אף בית המשפט המחוזי בפסק דינו, כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בקביעות כאמור. ואולם, אין מניעה, ואף ראוי, כי ערכאת הערעור תתערב בקביעותיה העובדתיות של ערכאת הדיון אם נפל באלה פגם מהותי אשר בולט על פניהן [ראו: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל , פ"ד נב(2) 582, 594 (1998); ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.3.05). השוו: רע"פ 3352/06 בוזגלו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.6.08), פסקה 13]. בית המשפט המחוזי סבר כי זהו המצב בענייננו, ואיני סבור כי נפלה בסברתו זו טעות שתצדיק את התערבותו של בית משפט זה כערכאת ערעור שניה, כאשר לא עולה במקרה דנן כל שאלה משפטית כללית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת וכל כולו עוסק בסכסוך כספי פרטני בין בעלי הדין.

13.

כבר נפסק כי לא תינתן לבעל דין רשות ערעור לערכאה שלישית רק בשל העובדה כי הערכאה השניה הגיעה לתוצאה הפוכה מן התוצאה אליה הגיעה הערכאה הראשונה [המר' 109/59 מרגלית נ' טשרנוביץ הירשפלד , פ"ע לט 39, 40 (1959); חמי בן-נון הערעור האזרחי 320 (2004)] ואיני סבור כי קיימות במקרה דנן נסיבות אשר בהיצטרפן לעובדה זו הן מטות את הכף לטובת הענקת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", ההיפך הוא הנכון. מרבית טענותיו של המבקש מופנות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי ובכגון דא לא ייטה בית משפט זה להעניק רשות לערעור שני [ראו למשל: רע"א 181/89 בינוי ופיתוח בנגב בע"מ נ' אתרים בע"מ , פ"ד מג(1) 831, 832 (1989)]. כך גם באשר לטענתו של המבקש בדבר היותו ערב יחיד, על כל המשתמע מכך. משלא נטענה טענה זו, כפי שמציין המבקש עצמו בבקשתו, בפני הערכאות דלמטה, אין מקום כי זו תועלה לראשונה בפני בית משפט זה במסגרתו של ערעור שני [ראו למשל: בע"מ 8225/08 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 22.1.09), פסקה 13]. טוען המבקש כי לא ניתן לזקוף לחובתו את אי העלאתה של טענה זו בפני הערכאות דלמטה הואיל והעלאתה היתה מעקרת את גרסתו לפיה לא ערב לחוב של לרנת באופן אישי. אין בידי לקבל טענה זו. בעלי דין טוענם השכם והערב טענות חלופיות שונות וכך יכול היה לנהוג גם המבקש, מה גם שכך נוהג הוא אף במסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי, בטענו כי גם אם נמצא הוא ערב לחובה של לרנת, היה מקום להפטירו מערבותו משלא הוכח החוב כדבעי ומשנמנעה המשיבה מלבטח כראוי את הציוד. במה שונה העלאתה של טענה זו מהעלאתה של טענת הערב היחיד, לא אדע.

14.

אשר לטענת המבקש כנגד הסתמכותו של בית המשפט המחוזי על הודעת צד ג', הרי שבניגוד לטענתו אין האמור בהודעה זו מהווה את "לב ליבו" של פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ההודעה הינה מסמך אחד מתוך מספר מסמכים (מכתבו של עו"ד דניאל בר מיום 21.8.95; נספח ז' להסכם שנערך ביום 27.6.95 בין חברת ליגד השקעות ובנין בע"מ לבין חברה לבנין מריו לזניק בע"מ; הסכם ביניים מיום 30.6.96 בין המשיבה לבין המבקש וחברת קניונים; מכתבו של בא כוח המבקש מיום 25.10.95 לחברת אספן) מהם למד בית המשפט המחוזי על כוונתו של המבקש לערוב באופן אישי לחובה של לרנת. בית המשפט המחוזי גם היה מודע לכך שהודעת צד ג' נמחקה לבקשת המבקש מתיק בית משפט השלום. מדבריו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה עולה כי גם אם היה נמנע מלהסתמך על הודעת צד ג' האמורה היה מגיע למסקנה דומה בדבר ערבותו האישית של המבקש לחובה של לרנת. משכך, איני סבור כי טענה זו מצדיקה התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

15.

אשר לטענת המבקש לפיה שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי טענתו של המבקש כי לא חתם על כתב הערבות כערב אישי הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב; דין טענה זו להידחות. המבקש אינו מכחיש כי הוא חתם על כתב הערבות, אלא שלטענתו אין בכתב הערבות כדי להפכו לערב אישי לחובה של לרנת. בכך טוען הוא, למעשה, כנגד תוכנו של כתב הערבות, ממנו עולה כי החתומים עליו ערבים באופן אישי לחובה של לרנת. סעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני אוסר העלאת טענה כאמור, כאשר ההלכה בהקשר זה הינה כי אסור להוכיח בעדים כי תוכנו של מסמך כתוב שונה מן הכתוב בו [ראו: ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ

נ' ציגלר , פ"ד מט(1) 369, 389 (1995) והאסמכתאות שם].

16.

גם ברמיזותיו של המבקש לפיהן חוסר נכונותו להגיעה להסדר פשרה עם המשיבה בבית המשפט המחוזי השפיע על הכרעתו של זה, אין כל ממש, וטוב היה עושה המבקש לו נמנע מהעלאתן. רמיזות אלה הועלו בעלמא והתבססו אך על כך שתוצאתו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא היטיבה עם המבקש.

17.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבה אינני עושה צו להוצאות. עם דחייתה של בקשת רשות הערעור מתייתר גם הצורך לדון בבקשת עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר הוגשה על ידי המבקש לבית משפט זה ביום 24.12.08. עיכוב הביצוע הארעי עליו הוריתי בהחלטתי מיום 24.12.08, בעקבות הגשתה של בקשת עיכוב הביצוע האמורה, מבוטל בזאת.