רע"א 7202/20 אופריין תחנות דלק בע"מ נ. צפריה - מושב עובדים להתיישבות דתית

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו שניתן ביום 2.9.2020 בע"א 6042-07-19 (השופטים י' שבח , ס"נ, י' אטדגי ו ש' יעקבוביץ ) ובגדרו התקבל, ברוב דעות, ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום תל אביב-יפו שניתן ביום 22.5.2019 בת"א 63331-03-16 (השופטת ס' רסלר-זכאי , ס"נ). בקשה זו נסובה על חיוב המבקשת בדמי היוון בגין המגרש המוחכר למשיבה על ידי רשות מקרקעי ישראל (להלן :

רמ"י ), שלטענת המבקשת אמורים לחפוף את תקופת השכירות שנקבעה בהסכם בין בעלי הדין.

2.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות בהתאם לסמכותי לפי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנה 407א ). נושא הבקשה אינו חורג מעניינם הפרטני של בעלי הדין ואינו מעורר שום שאלה משפטית עקרונית שראוי לה, לפי טיבה ומהותה, לעמוד לבירור משפטי נוסף במסגרתו של ערעור "בגלגול שלישי". כמו כן שוכנעתי כי מתן רשות ערעור אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

3.

העובדה שבית המשפט המחוזי, ביושבו כערכאת הערעור, הגיע, ברוב דעות, לתוצאה שונה מזו של בית משפט השלום אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור (ראו: רע"א 9168/08 לזניק נ' ענבר ליס בע"מ , פסקה 13 (3.2.2009); רע"א 10034/17 זקיאן נ' בר-אל מיזוג אוויר והנדסה בע"מ , פסקה 7 (3.1.2018); וכן חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 215 (מהדורה שלישית, 2012)).

4.

למעלה מן הנדרש, אוסיף כי דעתן של שופטות הרוב בבית משפט קמא (השופטות י' שבח , ס"נ, ו ש' יעקובוביץ ) מעוגנת במילותיו הברורות של חוזה מסחרי כתוב, כמתחייב מפסיקתו של בית משפט זה (ראו: ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ , פסקאות 17-11 לפסק דיני ופסקאות 7-5 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף (20.11.2019) (להלן: הלכת

ביבי כבישים ); וכן דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (19.4.2020), פסקה 17 להחלטת הנשיאה א' חיות ).

5.

ההסכם שבו עסקינן הסדיר את המיזם של הקמת תחנת הדלק על ידי המבקשת על אדמת המשיבה, המוחכרת לה על ידי רמ"י, כאשר הוא קובע, בסעיף 11, כדלקמן:

א.

כל התשלומים, מכל מין ו/או סוג שהוא, אשר יחולו בגין הקמת תחנת התידלוק, באם יחולו, לרבות היטל השבחה (אם יחול), דמי היתר ו/או דמי חכירה ו/או דמי היוון ו/או דמי הסכמה ו/או תמלוגים ו/או כל תשלום אחר למינהל בגין שינוי הייעוד ו/או שינוי הניצול ו/או בגין כל דבר הקשור ו/או הנובע מהסכם זה ביחס למגרש, ישולמו על-ידי החברה [המבקשת דכאן – א.ש.].

ב.

ואולם, בכל מקרה שבו תגיע החברה למסקנה – על פי שיקול דעתה הבלעדי – שהסכום הכולל של התשלומים הנזכרים בס"ק א. לעיל עולה על הסכום שהיא מוכנה להשקיע בנושא זה, תהיה החברה רשאית להשתחרר מכל התחייבויותיה על-פי הסכם זה, מבלי שהדבר ייחשב להפרת ההסכם, לכל דבר וענין, וזאת בהודעה בכתב שתיתן למושב בדבר סיום ההסכם (להלן: "הודעת פרישה").

ג.

כמו כן, בכל מקרה של סיום ההסכם כתוצאה מהודעת פרישה שתשלח החברה למושב, לא יהיה המושב רשאי להשתמש במקרקעין נשוא הסכם זה לצורך הקמה ו/או הפעלה של תחנת תדלוק, בין בעצמו ובין באמצעות צד ג' כלשהו, אל-אם-כן ישולם לחברה-קודם לביצוע כל פעולה במקרקעין הנ"ל – סך השווה ל-50,000 $

בתוספת מע"מ, עבור פעילותה ו/או הוצאותיה בקשר עם הסכם זה. תוקפו של סעיף זה יהיה מוגבל לשבע (7) שנים בלבד מיום חתימת הסכם זה.

ד.

בכפוף לאמור בסע' 11א. לעיל, המושב ישא בכל המיסים, ההיטלים, האגרות והתשלומים השוטפים שיחולו על המגרש עד ליום מסירת החזקה, ואילו מיום מסירת החזקה ואילך תישא החברה בכל ההוצאות והתשלומים הללו, למעט מיסים ו/או היטלים ו/או אגרות שאינם חלים על החזקת המגרש ו/או השימוש בו.

6.

בעניינו של סעיף זה, קבעה השופטת יעקובוביץ כי "סעיף 11א הוחלף ... בנוסח המצוי בהסכם. תחת חלוקת התשלומים הנזכרים בו , לרבות דמי ההיוון, בין המושב [המשיבה דכאן – א.ש.] לבין החברה, באה התחייבות של החברה לשאת בכל

אותם תשלומים. לצד אותה התחייבות הוענקה לה הזכות הבלעדית להשתחרר מהתחייבויותיה על פי ההסכם, ככל " שהסכום הכולל של התשלומים הנזכרים בס"ק א. לעיל (לרבות דמי ההיוון הנזכרים בו במפורש – ש.י.) עולה על הסכום שהיא מוכנה להשקיע בנושא זה " (ראו: פסקה 27 לפסק דינה של השופטת יעקובוביץ ). כמו כן קבעה השופטת יעקובוביץ , כי הסדר זה בא ללמד "שהעדפת הצדדים היתה להסדר דיכוטומי – החברה תישא במלוא התשלומים הנזכרים בסעיף 11א כתשלום "חד-פעמי" או שתשתחרר מההתקשרות כולה ותהא זכאית (במגבלה של 7 שנים) להשבת סך של 50,000 $

ככל שהמושב יעשה שימוש במקרקעין כתחנת דלק." (ראו שם, פסקה 29). השופטת שבח הצטרפה למסקנה זו בציינה כי לשונו של סעיף 11 להסכם "הברורה די הצורך, מעידה על אומד דעתם של הצדדים, שאף הוא ברור דיו: המושב לא משתתף בשום עלות ולא נושא בכל הוצאה; המשיבה נושאת בכל עלויות הייזום, בכל ההוצאות הכרוכות במימוש הפרוייקט והקמת התחנה, ובכל המיסים לרבות דמי ההיוון, ובתמורה לכך היא מקבלת פטור מתשלום בכל אותן השנים שיידרשו למימוש המיזם והקמת התחנה (בפועל – שבע שנים עד לשנת 2009); שכירות לתקופה של 25 שנים שמתחילה להימנות רק ממועד התחלת הפעלת התחנה; וכן סעיף מילוט רחב תחולה הנתון לשיקול דעתה הבלעדי של החברה, המאפשר לה לסגת מההסכם ללא תשלום פיצוי למושב, באם "הסכום הכולל של התשלומים ... עולה על הסכום שהיא מוכנה להשקיע בנושא זה" . מדובר בפרוייקט מסחרי רב היקף ורב שנים. שני הצדדים, עתירי הניסיון, היו מיוצגים על ידי עורכי דין מטעמם, ואין שום מקום להתערבותו של בית המשפט על דרך שינוי הוראה מהוראותיו."

7.

קביעות אלה הכריעו במחלוקת בדבר משמעותו של סעיף 11 להסכם, עליה נסוב הערעור, לטובת המשיבה: נקבע, כי המבקשת חייבת לשלם את מלוא דמי ההיוון – המחושבים על ידי רמ"י עבור 49 שנות חכירה – ללא קשר לתקופת השכירות אשר נקצבה לה בהסכם. בניגוד לטענות המבקשת, קביעות אלו אינן תלויות בטיוטות של החוזה שהצדדים החליפו ביניהם לפני שחתמו על ההסכם, וגם לא בעדויות ובאמינותן. כפי שנקבע על ידי שופטות הרוב בבית משפט קמא, סעיף 11 להסכם מדבר בעד עצמו; ובזאת דיינו (ראו: הלכת ביבי כבישים , שם).

8.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת מכוח סמכותי לפי תקנה 407א. משלא נתבקשה תשובה, ולפנים משורת הדין, לא ייעשה צו להוצאות.