רע"א 2466/15 לביא ישעיהו נ. סטפאן קבלסון

1.

בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 3.3.2015 בע"א 46661-01-13 (כב' השופטים י' נועם, כ' מוסק ו- מ' בר-עם) אשר קיבל את ערעורו של המשיב וביטל את פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים, כך שתביעתו המקורית של המשיב התקבלה במלואה.

2.

המבקש, המשיב ומיופה כוחו של המשיב התקשרו בעסקה לרכישת קרקע ברומניה באמצעות חברה שהקימו לשם כך ברומניה. העסקה מומנה מכספי הלוואה בסך 240,000 אירו שלקח המשיב מהבנק. ב" כתב התחייבות להחזר חוב " עליו חתמו השלושה (להלן: ההסכם ) נקבע, כי התמורה שתתקבל ממכירת הקרקע ברומניה תכסה תחילה את החזר ההלוואה ואת הוצאותיה, והיתרה תחולק על-פי חלקיהם של הצדדים בחברה: 20% למשיב, 20% למיופה כוחו ו-40% למבקש. עוד נקבע, כי המבקש אחראי למחצית החוב, וכי אם בתוך פרק זמן של פחות מחודשיים לא תימכר הקרקע, הוא "ידאג לבטחונות בגין חלקו בחוב לבנק".

3.

למרות שהחברה העבירה כספים לרכישת הקרקע, זו לא נרשמה על שמה ולא נמכרה. המשיב פרע את מלוא סכום ההלוואה לבנק, ואחר הגיש תביעה נגד המבקש, בטענה שהלה התחייב להמציא בטחונות בגין מחצית החוב וסרב למלא את חלקו בהתחייבות. המבקש טען בתגובה, כי מעולם לא התכוון להשקיע כסף ברכישת המקרקעין, וכי הסכים להמציא בטחונות רק בדמות שעבוד זכויותיו בחברה שהוקמה ובמקרקעין. עוד גרס כי המקרקעין לא נמכרו בסופו של יום בגלל החלטות המשיב ובא כוחו, וחרף הפצרות מצדו.

4.

ביום 19.12.2012 ניתן פסק דין בתביעה על-ידי בית המשפט השלום בירושלים (ת"א (י-ם) 21947-07-10; כב' השופטת ת' בר אשר צבן ). בית המשפט דחה את התביעה וקבע שלמרות שעל פניה טענת המבקש לא נראית הגיונית, היא סבירה ביותר. הנימוקים לקביעה זו היו העובדה שהרווחים שביקש לקצור נגזרו מהסך שיוותר לאחר שתוחזר למשיב מלוא השקעתו, כמו גם העובדה שלמיופה כוחו של המשיב הובטחו 20% מהרווחים על אף שחלקו בקידום העסקה היה כמעט אפסי, ומבלי שנדרש להעמיד בטוחות כלשהן. בית המשפט הוסיף כי לאור העובדה שכל הצדדים הם אנשי עסקים מנוסים, היה מצופה מהם להיטיב לנסח את כוונותיהם בהסכם, וחזקה עליהם שאם התכוונו שהמבקש יידרש להחזיר סכום כסף כה רב בפרק זמן של חודשיים או להמציא בטחונות לבנק באופן מיידי, היו כותבים זאת במפורש. כן נפסק כי הקלטה של שיחה בין מיופה הכוח לבין המבקש אמנם כוללת הודאה של האחרון בחוב בסך 120,000 אירו שהוא חב למיופה הכוח, אך לא הוכח שחוב זה קשור בהכרח לתביעה דנן ולא לעסקים משותפים אחרים של השניים. מעבר לכל זאת העיר בית המשפט כי יש משמעות גדולה לעובדה שהמשיב – התובע – כלל לא הופיע בבית המשפט משך כל הדיונים בתיק.

5.

המשיב ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, אשר הפך את ההחלטה. נפסק, שהערעור שהוגש מציג מקרה בו אין לערכאה הדיונית כל יתרון על פני ערכאת הערעור בשמיעת הראיות, ומוצדק להתערב בממצאי העובדה שנקבעו בו. לגופו של ענין קבע בית המשפט המחוזי, כי המבקש לא הסביר כיצד ייתכן שהמשיב הסכים לפעול בניגוד לאינטרס הכלכלי שלו, וליטול על עצמו את הסיכון הגלום בפירעון ההלוואה במלואה תוך הותרת מאזן הרווחים כפי שהוא. בית המשפט הסיק כי ממכלול הנסיבות ועל רקע התכלית האובייקטיבית והסובייקטיבית של ההסכם, אין ספק שהצדדים התכוונו להבטיח את חלקו של המשיב בפירעון החוב באמצעות ההסכם. בית המשפט מצא אינדיקציות לכוונה זו של הצדדים ברקע העסקי של ההסכם, בהסכם המייסדים של החברה שהוקמה ברומניה, בראשית ההודאה שנשמעה בהקלטה שהוגשה מטעם המשיב ובכללי הפרשנות הידועים של חוזה. לפיכך, בוטל פסק דינו של בית משפט השלום, והמבקש חויב בתשלום סכום של 846,724 ₪ ובהוצאות משפט.

6.

על פסק דין זה הוגשה הבקשה לרשות ערעור שבפני.

7.

המבקש טוען כי התערבותה החריגה של ערכאת הערעור בממצאי העובדה שקבע בית המשפט השלום גרמה לו לעיוות דין, כיוון שנאלץ לשלם כמיליון ש"ח שאינו חייב בהם. לשיטתו, פסק דינו של בית משפט השלום היה מושכל ומסקנתו מתבקשת מחומר הראיות, ואילו בית המשפט המחוזי לא הצביע על ההצדקה לחריגה מההלכה בענין קביעת ממצאי עובדה. המבקש חוזר על טענתו כי לא התכוון להשקיע כספים במימון העסקה, והיה רק מעין יזם לצד המשיב ששימש כמשקיע. המבקש לא התחייב להעמיד בטחונות כספיים לטובת המשיב, ולפיכך, נטען כי המשיב לא היה זכאי לתבוע סעד כספי מאת המבקש. עוד טוען המבקש כי תביעת המשיב לקתה במחדלים ראייתיים שונים, וכי הימנעותו של המשיב מהתייצבות לדיונים בהליך הייתה צריכה לפעול לחובתו.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה, מצאתי שבקשת רשות הערעור לא מעלה שאלה חוקתית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), והעובדה שהמבקש נדרש לשלם כספים שהוא טוען שאינו חייב בהם לא מהווה כשלעצמה עילה לרשות ערעור או עיוות דין חמור.

העובדה שערכאה אחת הפכה החלטתה של ערכאה אחרת לא מהווה נימוק המצדיק חריגה מהכלל לפיו אין מעניקים רשות ערעור ב"גלגול שלישי", אפילו אם ערכאת הערעור טעתה בהחלטתה (רע"א 9168/08 לזניק נ' ענבר ליס בע"מ (3.2.2009); וראו גם רע"א 5568/92 שכון עובדים בע"מ נ' ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ (28.12.1992)).

9.

אשר על כן, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.