בע"מ 861/17 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא מ' דרורי ) מיום 26.12.16 ברמ"ש 71222-09-16, במסגרתו התקבל ערעור המשיבות על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (סגן הנשיא מ' הכהן ) מיום 19.8.16 בת"ע 39730-03-15. עניינה של הבקשה – אופן הוכחת הדין הזר כחלק מהתנגדות לקיום צוואה.

רקע

ב.

בבסיס ענייננו צוואתה של המנוחה, אם המבקש ושתי אחיותיו (להלן המשיבות ), אשר הלכה לעולמה בשנת 2014. צוואה זו היא האחרונה מבין שלוש, ובה הורישה המנוחה למבקש שליש מכספי העיזבון; זאת, לאחר שבצוואות הקודמות הורישה לו המנוחה חלק גדול יותר. המבקש הגיש התנגדות לבקשת המשיבות לקיום הצוואה, בטענה כי יש להחיל על הצוואה את הדין החל בונצואלה, מקום מושבה ופטירתה של המנוחה. לפי דין זה, כך נטען, יש לשריין לכל אחד מן היורשים ערך מזערי כלשהו מתוך העיזבון – "החלק הלגיטימי", כלשון החוק בונצואלה – וזה שוה למחצית מזכויות ההורשה, ובענייננו – שישית מן העיזבון כולו ; זאת, בשונה משליש מכספי העיזבון, אותו ירש המבקש בהתאם לצוואת המנוחה. מנגד, טענו המשיבות כי דין ונצואלה חל אך על נכסים המצויים באותה מדינה ולכן המבקש אינו זכאי לחלק בנכסי המנוחה הנמצאים מחוץ לונצואלה. שני הצדדים הביאו חוות דעת של מומחים לדין הזר, ואלה העידו בפני בית המשפט.

המחלוקת המשפטית המהותית נוגעת בעיקרה לפרשנותם של שני סעיפי חוק רלבנטיים בדין בונצואלה: סעיף 883 לקוד האזרחי (1982) קובע, כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כי "הלגיטימי הוא חלק מהירושה שחייבים בבעלות מלאה לצאצאים, לאבות ולבן הזוג שנותר שלא גרוש רשמית מבחינת הנכסים לפי הסעיפים הבאים".

אלא שסעיף 35 לחוק המשפט הבינלאומי הפרטי (1998) קובע כך: "הצאצאים, האבות ובן הזוג הנותר שלא גרוש רשמית מבחינת חלוקת הנכסים, יוכלו בכל מקרה, לממש על הנכסים הנמצאים ברפובליקה את זכותם הלגיטימית שקובע המשפט הוונצואלי" (הדגשה הוספה – א"ר). לעמדת המבקשים, הנתמכת בחוות דעת מטעמם, יש לפרש את סעיף 883 כך שיחול על כלל נכסי העיזבון, בין אם בונצואלה בין אם לאו; יוער כי חוות הדעת אינה מתייחסת לסעיף 35 אולם המומחה נתן דעתו לכך בעדותו בבית המשפט, וציין כי לשיטתו סעיף 35 ביקש לתת לכל היותר עדיפות למימוש הנכסים בונצואלה, אולם לא למנוע החלת הכלל הקבוע בסעיף 883 על נכסים מחוצה לה. מנגד, לעמדת המשיבות, הנתמכת בחוות דעת מטעמן, סעיף 35 קובע כי יש להחיל את הכלל המשפטי שקבוע בסעיף 883 אך על "נכסים הנמצאים ברפובליקה", כעולה מלשונו המפורשת, ומכאן כי אין המבקש זכאי לאותו "חלק לגיטימי" בעיזבון הכולל נכסים מחוץ לונצואלה.

ג.

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את עמדת המבקש. תחילה ציין בית המשפט כי אינו יכול להכריע בין עמדות המומחים; ואולם, בהמשך קיבל בית המשפט את עמדתו של המבקש. נקבע, כי כיון שהמומחה מטעם המשיבות לא עיגן פרשנותו בראיות מוצקות, כגון פסיקה או דברי הסבר לחוק, יש לקבל את עמדת המבקש ולקבוע כי אין נפקות לסעיף 35 בענייננו. מכאן, קיבל בית המשפט את עמדת המבקש וקבע, באופן מקדמי, כי הדין החל בענייננו הוא דין ונצואלה ולפיו יש לשריין בעבור המבקש "חלק לגיטימי" בגובה שישית מהעיזבון; בהתאם נקבע התיק להגשת תצהירי עדות ראשית בכל הנוגע לטענות הנוספות בתיק.

ד.

המשיבות ביקשו לערער על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, ובית המשפט המחוזי קיבל את בקשתן ואת הערעור. נקבע, כי משפסק בית המשפט שאין באפשרותו להכריע בין חוות דעת המומחים, לא היה מקום לקבל את התובענה שכן נטל הוכחת הדין הזר רובץ על התובע. יתר על כך נקבע, כי על פי כללי הפרשנות הרגילים, לפיהם חוק ספציפי גובר על חוק כללי וחוק מאוחר גובר על חוק מוקדם, יש לקבוע כי סעיף 35 גובר על סעיף 883, וכי "החלק הלגיטימי" כולל אך את נכסי המנוחה שנמצאים בשטח ונצואלה.

הבקשה

ה.

נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו מכך שהמומחה מטעם המבקש הסביר מעל דוכן העדים, כי ניתן לפרש את סעיף 35 כך שיחול גם על נכסי המוריש מחוץ לונצואלה, במובן זה שניתן לקבוע כי הסעיף מעניק עדיפות למימוש הנכסים הנמצאים בונצואלה, אולם אינו מוציא מכלל אפשרות החלת הכלל האמור בסעיף 883 גם על נכסים אלה. לחלופין נטען, כי היה על בית המשפט המחוזי להחזיר את הסוגיה לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה כדי שיובאו ראיות בשאלת הדין הזר שלא הוכח, משנמצא כי לא ניתן להכריע בין עמדות המומחים. לבסוף נטען, כי הבקשה מצדיקה דיון בבית משפט זה בגלגול שלישי הן כיון שהיא מעלה שאלות משפטיות עקרוניות בעניין הוכחת הדין הזר, והן נוכח עיוות הדין שנגרם למבקש כתוצאה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

ו.

לאחר עיון בבקשה ונספחיה, לרבות חוות הדעת מטעם המומחים, לא מצאתי להיעתר לה. סוגיית ההכרעה בין חוות דעת מומחים היא סוגיה עובדתית במהותה; אין דרכו של בית משפט זה להתערב בסוגיות מעין אלה בערעור שני, אף במקרים בהם מצאה ערכאת הערעור הראשונה להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית (רע"א 9168/08 מריו לזניק נ' ענבר ליס בע"מ , פסקה 12 (2009);

רע"א 7299/13 בריקמן נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (2013);

ח' בן-נון וט' חבקין הערעור האזרחי 215 (מהדורה שלישית, 2012) ).

ז.

למעלה מן הצורך אציין, כי נדמה שאל נכון קבע בית המשפט המחוזי שלא היה מקום לקבל את התביעה מעיקרא משהגיע בית המשפט לענייני משפחה למסקנה כי אין להעדיף את עמדתו של מומחה אחד על פני האחר. שאלת הוכחת הדין הזר היא מטבעה שאלה עובדתית, גם אם ה"תוצר" הוא הכרעה במאטריה משפטית, והוכחתה צריך שתעשה באמצעות מומחים ( ע"א 345/87

Hughes Aircraft Company

נ' מדינת ישראל , פ" ד מד(4) 45, 127 (1990); ע"א

6726/05 הידרולה בע"מ נ' פקיד שומה ת"א 1

, פסקה י"ד(3) (2008); מ' שאוה "טיבו ואופן הוכחתו של הדין הזר במשפט האנגלו-אמריקאי ובמשפט הישראלי" עיוני משפט ג' 725, 736 (תשל"ג-תשל"ד)); משלא עלה בידי המבקש להראות, באמצעות המומחה מטעמו, כי פרשנותו את הדין הזר מסתברת יותר מפרשנות המשיבות, לא היה מקום לקבל את טענותיו; בגדרי "המוציא מחברו עליו הראיה". בתוך כך, כפי שציין בית המשפט המחוזי, משקובע סעיף 35 כי "החלק הלגיטימי" כולל אך את הנכסים ה"נמצאים ברפובליקה", היה על המבקש להצביע על טעמים משכנעים מדוע הדבר כולל בכל זאת גם את הנכסים הנמצאים מחוץ לונצואלה; הסברה שהציע כאמור המומחה, מטעם המבקש מעל דוכן העדים, בלא התייחסות קונקרטית בחוות הדעת הכתובה ובלא תימוכין בחוק, בפסיקה או בספרות, אין בה די כדי לעמוד בנטל זה.

ח.

טרם סיום אציין, מבלי כוונה לפגוע חלילה, כי ישנו קושי מסוים בגישה העלולה להשתקף מפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה לעניין עצם יכולתו של בית המשפט להכריע בין עמדות המומחים שהובאו מטעם הצדדים. בית המשפט ציין כך:

"אינני מומחה לדין הוונצואלי, ואינני יכול להכריע בין המומחים השונים והפרשנות של כל אחד מהם לסעיף" (סעיף 19).

אלא שבכל הכבוד, זו מהות תפקידו של השופט היושב בדין – להכריע; האפשרות להמליץ, לחוות דעה וכיוצא באלה, היא אפשרות השמורה לבעלי מקצוע אחרים, וגם שופט יכול להמליץ ורבים עושים כן בגדרי עבודתם השיפוטית. ואולם, בסופו של יום חובתו היא לבחון את האפשרויות השונות שלפניו ולהכריע בהתאם לדין. ראו לעניין זה דבריו הנכוחים של השופט (כתארו אז) מ' זילברג שלא נס ליחם: "למד את לשונך לומר, 'איני יודע' ( ברכות כ' ע"א), אינה הוראה המכוונת אל שופט, והוא חייב, בדרך כלל, להגיע לדעה ברורה ומוחלטת בכל שאלה משפטית המתעוררת לפניו" (ע"א 238/53 אהרון כהן נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל , פ"ד ח 4, 21 (1954) ). זו הדרך ואין בלתה, כי לכך נוצר השופט. ודוקו, בהחלט ייתכן מצב של "מאזניים מאוזנות", דהיינו שבסופו של ההליך ולאחר שנשמעו העדים והובאו הראיות, לא ניתן לקבוע כי גרסה אחת מסתברת יותר מהאחרת; אלא שגם כאן אין השופט פטור מהכרעה, ומשלא הורם נטל הראיה נסתחפה שדהו של התובע. אכן במדרש, משתקף דבר מה מן הפילוסופיה של המשפט העברי לעניין ראיות: "צדיק בצדקו תובע ומביא ראיות. זה עוטף בטליתו – זה אומר שלי היא וזה אומר שלי היא; וזה חורש בפרתו וזה אומר שלי היא; וזה יושב בתוך ביתו וזה אומר שלי הוא; זה מחזיק בשדהו וזה אומר שלי הוא; לכך נאמר 'ושפטתם צדק' - צדיק בצדקו תובע ומביא ראיות" ( ספרי , דברים קכ), כך, שאילולא כן יהא העולם הפקר ו"איש את רעהו חיים בלעו" ועל כן "הווי מתפלל בשלומה של מלכות" (משנה אבות ג', ב', מפי התנא ר' חנינא סגן הכהנים). לעניין הצורך (ואם נרצה הכורח) בהכרעה שיפוטית ציין כך המשנה לנשיאה א' ריבלין:

"ההליך השיפוטי מושתת ברגיל על הכרעה בין שני צדדים ניצים המציגים כל אחד את גרסתו ומבקשים לשכנע את בית המשפט בנכונותה. זאת, חרף קיומה לעיתים של עמימות – חזון נפרץ בהליכים משפטיים – אשר אין בה כדי לייתר את הצורך בהכרעה" ( דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול , פ"ד סד(1) 533, פסקה 11 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (2010); וראו גם עמדתי באותו העניין, בפסקאות כ"ד – כ"ו).

ט.

ואולם, האם המשפט העברי מחייב את הדיין להכריע? דומה, עמדתו של המשפט העברי בסוגיה זו שונה במקצת; כפי שמראה פרופ' יובל סיני בספרו השופט וההליך השיפוטי במשפט העברי (תש"ע-2010), בימי הביניים הכירו בצרפת ואשכנז באפשרותו של הדיין "לסלק עצמו מן הדין", בעיקר בהקשר של "דין מרומה", עד כדי כך שהקהילות השונות ביקשו דרכים להתמודד כנגד הרמאים המביאים את הדיין להסתלק מן הדין; זאת במובחן מן הגישה שהייתה מקובלת בקרב הרמב"ם וחכמי ספרד, אשר ככלל ראו באפשרות ההסתלקות כאפשרות תיאורטית בלבד (ראו שם , בעמ' 447-419). פרופ' שוחטמן (סדר הדין בבית הדין הרבני (תשע"א), א', 423-421 מתאר את מקרי הפטור מן החובה לדון, כגון "מקום שהחכם יודע שאין דבריו נשמעים" (עמ' 422-421) וחשש, כאמור, לרמאות המחייב הבנה גדולה (422). דברים אלה מרוככים, לטעמי, במדינה שיש לה סמכויות אכיפה כך שדברי בית המשפט או בית הדין יהיו נשמעים, וישנם כלים, אם גם לא מושלמים, לבירור רמיה. בימינו, כאמור, ככלל אין בידי השופט להסתלק מן הדין, ועליו להכריע בין עמדות הצדדים גם במקרים בהם המשימה קשה.

י.

אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.