רע"א 7995/14 פלוני נ. שרותי בריאות כללית (בית חולים סורוקה)

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 20.10.2014 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שניתן בע"א 46585-04-14 על-ידי כב' השופט א' ואגו בהסכמת כב' סגנית הנשיא ש' דברת וכב' השופט י' פרסקי . בפסק הדין התקבל ברובו ערעור שהגישו המשיבים ונדחה ערעור שכנגד על פסק דינו מיום 15.3.2014 של בית משפט השלום בבאר שבע (ת"א 5910/07, כב' סגן הנשיא ע' רוזין ).

רקע

2.

ביום 17.8.2004 עברה המבקשת 1, ילידת 1998 (להלן: המבקשת ), ניתוח להוצאת גוף זר (חצץ) מאוזנה הימנית (להלן: הניתוח הראשון ). הניתוח בוצע על-ידי המשיבה 2, שהייתה אותה העת רופאה מתמחה במחלקת אף-אוזן-גרון בבית החולים "סורוקה", במהלך תורנות במחלקה. במהלכו של הניתוח התפורר הגוף הזר. יום למחרת, 18.8.2004, שוחררה המבקשת מבית החולים. באותו היום נחבלה המבקשת מדלת של אוטובוס בו נסעה ועקב כך היא שבה לחדר המיון בבית החולים. בחדר המיון אובחן דימום מאוזנה הימנית, ואולם היא שוחררה לביתה. כעבור יומיים, ביום 20.8.2004, הגיעה המבקשת פעם נוספת לבית החולים בשל החמרה במצבה, ותלונות מצדה על הקאות, סחרחורות, כאבי ראש ובטן, והליכה לא יציבה. המבקשת אושפזה ובתוך כך עברה צילום CT , בו התברר כי חלקים מהגוף הזר נותרו בחלל אוזנה גם לאחר הניתוח הראשון. משכך, עברה המבקשת ניתוח נוסף להוצאת יתר חלקי הגוף הזר, אשר אין חולק כי הוא היה מוצלח (להלן: הניתוח השני ). בדו"ח הניתוח השני נכתב כי המבקשת סובלת מליקוי שמיעה קשה באוזן ימין. בנוסף, בחלוף זמן, נערכה למבקשת בדיקת שמיעה שממצאיה העלו כי היא חירשת באוזנה הימנית, בה בוצעו הניתוחים.

3.

עקב האירועים הנ"ל הגישו המבקשת והוריה ( המבקשים 3-2 ) לבית משפט השלום תביעת רשלנות רפואית נגד המשיבים, בטענה כי הם התרשלו והפרו חובות חקוקות במסגרת הניתוח הראשון . בית משפט השלום קיבל את התביעה. תחילה נקבע, בהתבסס גם על חוות דעת רפואית של מומחה אשר מונה מטעם בית המשפט, כי המשיבים התרשלו בביצוע הניתוח הראשון. זאת, ראשית , משום שלפני הניתוח לא נלקחה מהורי המבקשת אנמנזה מספקת לגבי ההיסטוריה הרפואית של המבקשת; שנית , משום שבמהלך הניתוח, כאשר הוא הסתבך, לא התייעצה המשיבה 2 עם רופא בכיר; ושלישית , משום שלא קיימת אינדיקציה בתיק הרפואי לכך שהמבקשת נבדקה טרם שחרורה מבית החולים. בית המשפט הוסיף, כי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות בשלושת ההיבטים דלעיל לבין הנזק הרפואי שנגרם למבקשת - נכות תפקודית אשר נאמדה בשיעור 15%. על יסוד כך, פסק בית משפט השלום פיצויים למבקשת, כדלקמן: בגין אבדן כושר השתכרות לעתיד – 386,736 ש"ח; בגין כאב וסבל – 110,000 ש"ח; בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה – 7,300 ש"ח; בגין עזרת צד ג' – 8,000 ש"ח; ובגין הפסד פנסיה – 38,000 ש"ח. כן נפסקו לזכות המבקשים פיצויים בסך 50,000 ש"ח בגין "פגיעה באוטונומיה" – זאת בשל קביעה נוספת של בית המשפט, לפיה אבי המבקשת לא קיבל את מלוא האינפורמציה לגבי סיכוני הניתוח הראשון לפני שחתם על טופס הסכמה לניתוח. לזכות המבקשים נפסקו גם הוצאות משפט ושכ"ט.

4.

הצדדים הגישו לבית המשפט המחוזי ערעור וערעור שכנגד. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבים ברובו, ודחה את ערעורם הנגדי של המבקשים. צוין, כי מקביעות פסק דינו של בית משפט השלום עולה כי התרשלותה של המשיבה 2 הייתה " ב'פריפריה' של הניתוח " (עמ' 6 לפסק הדין), בעוד שלא נקבעה התרשלות לגבי הפרוצדורה הניתוחית עצמה להוצאת הגוף הזר. נאמר, בהתבסס על חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, כי הנזק נגרם בעקבות הפרוצדורה הניתוחית עצמה (ראו עמ' 7-6 לפסק הדין, וכן בפסקה 6 להלן), ולעומת זאת, וזה העיקר , לא הוכח כי קיים קשר סיבתי בין התרשלות המשיבה 2 בשלושת ההיבטים הנ"ל לבין הנזק. בהקשר זה, ציין בית המשפט המחוזי, בין היתר, כי לא הוכח שאילו הייתה נלקחת מהוריה של המבקשת אנמנזה מלאה יותר, היה מתבצע הניתוח באופן אחר. באותו האופן, לא הוכח האם, ובאיזו מידה, היו תוצאותיו של הניתוח שונות אילו הייתה המשיבה 2 מתייעצת עם רופא בכיר במהלכו (לאחר התפוררות הגוף הזר). לבסוף נאמר, כי בהינתן שהנזק למבקשת נגרם בשל הפרוצדורה הניתוחית, כי אז אין קשר סיבתי עובדתי גם בין היעדר בדיקתה טרם שחרורה מבית החולים לבין נכותה. על יסוד האמור קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבים וביטל את פסק דינו של בית משפט השלום ואת חיובם בפיצוי. זאת, פרט לפיצוי שנפסק בגין הפגיעה באוטונומיה, בסך 50,000 ש"ח, לגביו נקבע כי הוא יעמוד בעינו. כן התאים בית המשפט המחוזי את תשלום ההוצאות ושכר הטרחה לתוצאת הערעורים.

הבקשה

5.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור דנא, ובגדרה

טוענים המבקשים כי תוצאת פסק הדין מקפחת אותם באופן קשה. בעיקרו של דבר, נטען, כי קביעות בית המשפט לעניין היעדר הוכחת הקשר הסיבתי אינן נכונות. כך למשל, המבקשים משיגים על הקביעה, כי אין קשר סיבתי בין העובדה שלא נלקחה אנמנזה מפורטת לבין הנזק שנגרם למבקשת. בהקשר זה מציינים המבקשים, כי אילו הייתה נלקחת אנמנזה מלאה, כנדרש, היה עשוי הניתוח להתבצע באופן שונה, באמצעות מכשור אחר, ובמודעות לכך שהמבקשת סבלה בעבר מבעיות באוזניה. עוד מצוין, כי שגה בית המשפט בקבעו כי ייתכן שתוצאות הניתוח היו זהות גם אם המשיבה 2 הייתה מתייעצת עם רופא בכיר. לדעת המבקשים, אילו הייתה פועלת המשיבה 2 כאמור, חלף ניסיונותיה להוציא בעצמה את הגוף הזר, סביר להניח שלא היה נגרם למבקשת הנזק. כן נטען, כי קיים קשר סיבתי בין שחרורה של המבקשת לביתה, לכאורה ללא בדיקתה עובר לשחרור מהאשפוז, לבין הנזק שנגרם לה. לעניין העילה המצדיקה לשיטת המבקשים את התערבותו של בית משפט זה ב"גלגול שלישי", נטען, כי מתעוררות שאלות רחבות היקף הנוגעות לציבור המטופלים, בין היתר משום שפסק הדין נותן, לכאורה, לגיטימציה לציבור הרופאים שלא לערוך אנמנזה כנדרש, ואף לשחרר את מטופליהם לביתם ללא בדיקה מקיפה.

דיון והכרעה

6.

דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בקבלת תשובה.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום בו עולה שאלה כללית ועקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים להליך או כאשר מתעורר חשש לעיוות דין חמור, המחייב את התערבותו של בית משפט זה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ''ד לו(3) 123 (1982)) . ענייננו אינו הולם את אמות המידה האמורות. בניגוד לטענות המבקשים, לפיהן המקרה דנן מעורר שאלות רחבות היקף לגבי הנורמות הטיפוליות הראויות, אשר נוגעות לכלל ציבור המטופלים, לא התרשמתי כי זה מצב הדברים. ענייננו אינו בקביעת נורמות של התנהלות מקצועית ראויה, אלא ביישום כללים משפטיים שנקבעו זה מכבר על מערכת עובדות נתונה; ובעיקר – קביעת ממצאים בנושאי הקשר הסיבתי. למעשה, הבקשה מתמצית בטענה לפיה נפלה טעות בקביעת בית המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין לא מתקיימים היסודות לגיבוש עוולת הרשלנות, ובפרט יסוד הקשר הסיבתי. אף אם לשיטת המבקשים נפלו טעויות בפסק הדין ביישום דיני הנזיקין על הפרשה הנדונה, הרי שאין בכך משום שאלה הלכתית חדשה, עקרונית או כללית. מדובר אפוא ביישום הכללים הרגילים על נסיבות המקרה הפרטני, ולכן אין עילה למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי". למותר לציין כי הדברים נכונים אף אם הייתי מתרשם כי נפלה טעות ביישום כאמור, שהרי הלכה היא כי טעות של הערכאה הדיונית או ערכאת הערעור אינה מקימה, כשלעצמה, עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 4356/06 נביל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ , פס' 3 (18.6.2006)). הדברים נכונים גם כאשר שתי הערכאות שדנו במחלוקת הגיעו לתוצאות שונות (רע"א 9168/08 לזניק נ' ענבר ליס בע"מ , פס' 13 (3.2.2009)).

אעיר, למעלה מן הצורך, כי על פניו לא מצאתי שנפל פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי. עיינתי בחוות דעתו של פרופ' מרשק, אשר מונה כמומחה מטעם בית משפט השלום (ת/4 במוצגי המבקשים). כפי שצוין גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בחוות דעת זו נאמר כי " חייבים להניח שהניסיון הכושל והממושך להוציא את האבן הם אלה, שבמנגנון זה או אחר, גרמו לפגיעה באוזן ... ". בהקשר זה, כאמור, לא נקבע בפסק דינו של בית משפט השלום כי הניסיון לבצע את הפרוצדורה הניתוחית, אף אם הוא נכשל , נעשה בצורה רשלנית במובן כלשהו. משכך, היה על המבקשים להוכיח כי התרשלותה של המשיבה 2 בשלושת ההיבטים האחרים, היא שגרמה, במונחים של קשר סיבתי, לנזק או למצער לחלקו. בהקשר זה, אכן נדמה כי לא הוכח, במידה הנדרשת, שקבלת אנמנזה מפורטת עובר לניתוח הראשון, או התייעצות עם רופא בכיר תוך כדי הניתוח, היו מובילות לתוצאה אחרת בניתוח. כך למשל, בשים לב לעובדה, שעליה אין חולק, כי הניתוח מראשיתו לא היה "חריג" או "מסובך", אלא התגלה ככזה רק במהלכו, לא ניתן לשלול את האפשרות עליה עמד בית המשפט המחוזי, לפיה הנזק למתלוננת התגבש תוך כדי "הסתבכות" הניתוח. בתרחיש כזה, ספק רב אם התייעצות עם רופא בכיר, לאחר שהובן כי הניתוח כבר הסתבך, הייתה מונעת את הנזק, ומכל מקום הדבר מחייב הוכחה. ודוק, אף אם הנורמה המצופה מהמשיבה 2 הייתה להתייעץ עם רופא בכיר, ואף אם היא אמנם התרשלה משלא פעלה לפיה, איני רואה יסוד להתערבותי במסקנת בית המשפט המחוזי, כי לא הוכח במידה הנדרשת שההתנהלות הרשלנית הקונקרטית שיוחסה למשיבים ושהוכחה בפועל היא שגרמה לנזק. על כל פנים, כאמור, דבריי אלו, שנאמרים בבחינת למעלה מן הצורך, מחזקים אף הם את המסקנה כי לא קיימת עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

סוף דבר, הבקשה נדחית.

משלא התבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.