פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בע"מ
3288/12
לפני:
כבוד השופטת ע' ארבל
המבקשים:
1. פלוני
2. פלונית
נ ג ד
המשיבים:
1. פלונית
2. פלוני
3. פלונית
4. מינהל מקרקעי ישראל
5. משגב דב - כפר שיתופי להתיישבות חקלאית
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 15.03.2012 בעמ"ש
17897-10-11 שניתן על ידי כבוד השופטים
א' ש' שילה, מ' נד"ב ו' פלאוט
בשם המבקשים:
עו"ד י' ברוך
החלטה
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטים א' ש' שילה, מ' נד"ב , ו ו' פלאוט ), מיום 15.3.2012, שניתנה בעמ"ש, 17897-10-11.
1.
המבקשים הם בני זוג המתגוררים במשק במושב חקלאי שהיה שייך להורי המבקש. המשיבה 1 היא אמו של המבקש. באוגוסט 2005 נתגלעה מחלוקת בין הצדדים בנוגע לבעלות על המשק: המבקשים טענו כי המשק כולו הועבר להם במתנה על ידי המשיבה 1, ואילו המשיבה 1 טענה שהוענקה למבקשים זכות מגורים בלבד, הכפופה לזכותה שלה למכור את המשק בכל עת שתרצה. במקביל, המחתה המשיבה 1 את זכויותיה במשק למשיבים 2 ו-3, ושלושת המשיבים יחד הגישו תביעה לסילוק יד נגד המבקשים בבית המשפט לענייני משפחה. המבקשים הגישו מצידם תביעה שכנגד, וביקשו להכיר בהם כבעלי מלוא הזכויות במשק.
2.
בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת המשיבים לסילוק יד וקבע שהמשיבה 1 התחייבה לתת למבקשים במתנה רק את השטח עליו הם בנו את ביתם, להבדיל מהמשק כולו. כן נקבע שהתחייבות זו היא בלתי הדירה לאור העובדה שהמבקשים נטלו הלוואה בנקאית למימון בניית הבית ובכך שינו את מצבם. בהחלטה משלימה קבע בית המשפט את גבולות המגרש עליו עומד ביתם של המערערים והעמיד את שטחו על 500 מ"ר, בהתאם לחוות דעת מומחה שמינה. כמו כן, נקבע כי המבקשים הם שיישאו בדמי ההיוון שיש לשלם למינהל מקרקעי ישראלי בנוגע לפיצול בין השטח שיועבר להם מכוח פסק הדין, לבין שאר המשק שיישאר בידי
המשיבה 1.
3.
המבקשים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי מרכז, שם טענו כי שגה בית המשפט לענייני משפחה בכך שלא העמיד את שטח המגרש שניתן להם על 1,000 מ"ר ולא קבע שמחסן הנמצא בשטח שייך להם. כן טענו כי שגה בית המשפט לענייני משפחה כשחייב אותם במלוא דמי ההיוון. בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה באשר להיקף המתנה שניתנה למבקשים, ואף דחה טענות דיוניות בנוגע למומחה שמונה ולאופן חקירתו. בית המשפט קבע עוד כי משאין טעמים חריגים, אין לחייב את נותן המתנה בדמי היוון. משכך, נדחה הערעור. על פסק הדין הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.
4.
המבקשים טוענים כי עניינם מעלה שאלות משפטיות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור. כך למשל, בסוגיית היקף המתנה, טוענים המבקשים כי היה על בית המשפט המחוזי להתערב בה, משום שמדובר במסקנה משפטית ולא עובדתית. בנוסף, מלינים המבקשים על שלילת זכותם לחקירה נגדית. לדעתם, תקנה 258יב(ה) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות ), בלתי חוקתית, ולא הייתה צריכה לחול במקרה דנן שכן המומחה מטעם בית המשפט לא נבחר בהתאם לאמור בתקנה 258יב(א) לתקנות. היות ודמי ההיוון מהווים חלק מערכה של הקרקע, טוענים המבקשים שהמתנה שהוענקה להם כללה בתוכה זכות שלא לשאת בעלויות ההיוון.
5.
עיינתי בבקשה והחלטתי כי דינה להידחות. הבקשה תחומה בעובדותיו של המקרה הנדון ואינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של בעלי הדין, ולכן אינה מצדיקה מתן רשות ערעור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). אין בידי לקבל את טענת המבקשים לפיה קביעת היקף המתנה מהווה שאלה משפטית. הן אומד דעת הצדדים בחוזה המתנה והן האילוצים הקיימים בפיצול המשק מהווים שאלות שבעובדה שאין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בהן, ולפיכך וודאי שאינן מצדיקות מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" (למשל, רע"א 1283/11 עזבון המנוחה אילנה לוי ז"ל נ' משרד הבריאות (לא פורסם, 28.3.2011); רע"א 7302/06 פרדי נ' חשין
(לא פורסם, 23.10.2006) ).
6.
גם דינן של הטענות בנוגע לתחולת התקנה 258יב(ה) להידחות. ראשית, הלכה פסוקה היא כי ככלל אין הצדקה להתערבות של ערכאת ערעור "בגלגול שלישי" בהחלטות בעלות אופי דיוני ( רע"א 973/07
בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' בן אליעזר
( לא פורסם, 14.3.2008). שנית, אמנם אין מניעה מהעלאת טענה בעלת אופי חוקתי במסגרת בקשת רשות ערעור (בע"מ 3458/07 פלוני נ' פלוני (לא פורסם, 7.8.07)), ואולם, המבקשים לא העלו טענה זו לפני הערכאות הקודמות ואף לא הביאו טעם מיוחד לכך שערכאת ערעור "בגלגול שלישי" תידרש לה. לפיכך, אין בהעלאת הטענה, כאמור, כדי להצדיק מתן רשות ערעור
(השוו: רע"א 9168/08 לזניק נ' ענבר (לא פורסם, 3.2.2009); רע"פ 10220/03 מסאלחה נ' היועץ המשפטי לממשלה
(לא פורסם, 25.11.2003); רע"פ 101/05 בן יקיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.12.2005); יואל זוסמן
סדרי הדין האזרחי 804 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)).
7.
מכל מקום, המקרה דנן אינו מתאים לדיון בשאלה החוקתית אותה מעלים המבקשים, ונחה דעתי שזכויות המבקשים לא נפגעו מכך שלא ניתן להם לחקור את המומחה. העובדה שהמבקשים לא ידעו להסביר, לא בבית המשפט לענייני משפחה ולא בבית המשפט המחוזי, מדוע מבקשים הם לחקור את המומחה מדברת בעד עצמה. בהקשר זה אציין כי תקנה 258יב(ה) לתקנות מחייבת בעל דין המעוניין לחקור מומחה שמינה בית משפט בהגשת בקשת מנומקת, שעל בסיסה בית משפט רשאי להפעיל את שיקול דעתו אם לאפשר את החקירה. כאמור, המבקשים לא נימקו את בקשתם ומשכך, אף אם טענתם בנוגע לאי חוקתיות הייתה נשמעת, לא היה בכך כדי לסייע לבקשת המבקשים לחקור את המומחה.
הבקשה נדחית, אפוא. משלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ' בטבת התשע"ג (2.1.2013).
ש ו פ ט ת