רע"א 7302/06 פרדי נצר נ. חשין מישאל

1.בפניי בקשה ליתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים י' צבן, י' שפירא וי' נועם) לפיו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד' מינץ), אשר דחה את תביעתו של המבקש לפיצויים בגין נזקי רכוש וקיבל תביעה שכנגד שהגישו המשיבים, אף היא בגין נזקי רכוש.

הרקע לבקשה שבפניי הינו כדלקמן: ביום 7.8.02 אירעה בירושלים תאונת דרכים בה היו מעורבים המבקש, שהיה רכוב על אופנוע, והמשיב 1, שנהג ברכב ממשלתי (להלן: הרכב ). המבקש הגיש לבית משפט השלום בירושלים תביעה לפיצויים בגין נזקי רכוש שנגרמו לו לטענתו בעטיה של התאונה. המשיבים הגישו תביעה שכנגד בגין נזקי הרכוש שנגרמו לרכב. באשר לסכום הנזק שנגרם לכל צד הושגה הסכמה ולפיכך השאלה העיקרית שעמדה להכרעת בית משפט השלום הייתה מי מהמעורבים אחראי לקרות התאונה. בפני בית משפט השלום עמדו שתי גרסאות לאירוע התאונה: גרסתו של המבקש, שטען כי נהג באופנוע באופן רגיל כשלפתע סטה הרכב בו נהג המשיב 1 שמאלה אל נתיבו, חסם את דרכו וכך התנגש המבקש בדלת השמאלית האחורית של הרכב. או-אז איבדה המכונית שליטה ונחבטה בעמוד של רמזור או של תמרור. הגרסה השנייה, גרסתו של המשיב 1, הייתה כי הוא נהג במכונית באופן רגיל כשלפתע חש בהתנגשות חזקה בצד ימין של המכונית וכתוצאה מכך איבד שליטה על ההגה, המכונית סטתה שמאלה, עברה על אי התנועה מצד שמאל ונעמדה בכיוון הפוך לנסיעתה.

בית משפט השלום, לאחר שסקר את הראיות ובחן אותן אל מול גרסאות הצדדים, ביכר את גרסתו של המשיב 1 על גרסת המבקש, בקבעו כי גרסת המשיב 1 נתמכת בראיות שהובאו ונמצא לה אישוש אף בגרסת המבקש עצמו. נקבע כי המבקש ניסה לעקוף את המשיב 1 מימין כאשר זה האחרון ביקש לפנות שמאלה בצומת וכך גרם המבקש באשמתו להתנגשות ולנזקי הרכב. תביעתו של המבקש נדחתה אפוא, בעוד התביעה שכנגד התקבלה. המבקש חויב לשלם למשיבים סך של 13,000 ש"ח וכן הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 4,000 ש"ח ובתוספת מע"מ.

2.המבקש ערער על פסק דינו של בית משפט השלום. עיקר טענותיו בפני בית המשפט המחוזי נגעו למשקל שנתן בית משפט השלום לראיות ולעדויות השונות. בנוסף, הוא העלה תהיות כיצד זה דו"ח פעולה ותרשים שנערכו על ידי השוטר שהגיע למקום התאונה נעלמו מהתיק, כשהוא טוען למעשה כי המשיבים והרשויות חברו להסתיר כל ראיה לקיומן של פגיעות בצדו השמאלי של הרכב כטענת המבקש. כן הביע תרעומת על כך שבית משפט השלום אימץ את גרסת המשיב 1, שלטענתו הינה גרסה עמומה ומאוחרת בשמונה ימים לאירוע התאונה, ודחה את גרסתו שלו, המפורטת והברורה, שניתנה יום לאחר התאונה.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור לאחר שפירט את הראיות השונות שעמדו בפני בית משפט השלום וקבע כי ממצאיו ומסקנותיו מבוססים היטב על תשתית ראייתית מוצקה. בפרט ציין בית המשפט המחוזי כי חוות דעתו של השמאי יובל עופר הוגשה והתקבלה כראיה בהסכמה מבלי שהשמאי התבקש להיחקר עליה, וכי בדיקת הרכב על ידי השמאי נעשתה עוד בטרם מסר המבקש את גרסתו במשטרה. כן צוין כי ממסמכים נוספים שהוגשו עולה כי הנזק לרכב הינו בצדו הימני בלבד, כגרסת המשיב 1. בית המשפט ציין עוד כי בניגוד לטענתו של המבקש, לפיה המשיב 1 מסר גרסתו לאירוע התאונה למעלה משבוע לאחר התאונה, הרי שגרסתו של המשיב 1 הועלתה למעשה על הכתב עוד ביום התאונה, בטופס הודעה על תאונת דרכים שהגיש למינהל הרכב הממשלתי באותו יום. לאור כל האמור קבע בית המשפט המחוזי כי על אף שהגרסאות לתאונה היו קוטביות, הרי שבית משפט השלום השתית את פסק דינו על נתונים אובייקטיביים שלהם קיימים חיזוקים נוספים, פסק הדין מבוסס ואין להתערב בו.

מכאן הבקשה שבפניי.

3.המבקש סבור כי יש להתערב בממצאי העובדה שקבע בית משפט השלום היות שלטענתו לא היה מקום לקבל את גרסת המשיב 1 ולדחות את גרסתו שלו. לעניין זה חוזר הוא על טענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי. לטענתו, נדרשת התערבותו של בית משפט זה כיוון שהכרעתו של בית משפט השלום הושפעה במידה מכרעת מזהותו של המשיב 1, שכיהן במועדים הרלוונטיים לבירור התובענה כשופט בית המשפט העליון וכמשנה לנשיא בית המשפט העליון. המבקש סבור כי המצב בו בבירור תובענתו נאלץ שופט של בית משפט השלום לדון שופט של בית המשפט העליון הביא ליחס מועדף ובלתי שוויוני ממנו נהנה לדבריו המשיב 1. טענה זו מבקש הוא לבסס בין היתר על אמירות שונות מתוך הפרוטוקול, על התעלמות על פי הנטען של בית משפט השלום מסתירות בעדותו של המשיב 1 ועל כך שלא נתן משקל הולם לראיות שהביא המבקש, בעוד משקל רב מדי ניתן לדבריו לראיות המשיבים.

המבקש סבור גם כי בית המשפט המחוזי לא דן באופן ענייני בטענותיו. בין היתר הוא שב וטוען כי הראיות האובייקטיביות עליהן ביססו הערכאות הנמוכות את פסק דינן אינן אובייקטיביות אלא הוגשו מטעמו של המשיב 1. הוא שב ומלין על כי בית המשפט העדיף את עדותו היחידה של המשיב 1 על שלוש עדויות שהביא המבקש, וביניהן עדותו של שוטר שהגיע אל מקום התאונה, וגורס כי לא הייתה בפני בית משפט השלום כל עדות פוזיטיבית הסותרת את גרסתו שלו. בנוסף טוען הוא כי בית המשפט המחוזי לא נדרש לטענתו באשר להיעלמות חומר חקירה – דו"ח פעולה ותרשים – שנערך על ידי השוטר שהגיע למקום ולא נמצא מאוחר יותר בתיק החקירה. טענה נוספת בפי המבקש הינה כי פסקי דינן של הערכאות דלמטה אינם עומדים בחובת ההנמקה.

4.קראתי קרוא היטב את פסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, את טיעוני המבקש כמו גם את הנספחים לבקשה והחלטתי לדחות הבקשה.

כלל מושרש ומבוסס הוא בשיטתנו המשפטית כי לא תינתן רשות לערער בפני ערכאת ערעור שנייה אלא באותם מקרים בהם מתעוררות "שאלות בעלות חשיבות חוקתית; נושאים, בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, ואשר בהם טרם נפסקה הלכה על-ידי ערכאת הערעור הגבוהה יותר, הווה אומר, מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם יש חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית בהם בין כעמדה בפני עצמה ובין מבחינת הקשרה או זיקתה לנושאים משפטיים אחרים; מקרים, בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במלים אחרות, מקרים, בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). הבקשה שבפניי אינה עומדת, ולו בקירוב, בדרישות אלה, שכן טענותיו של המבקש מופנות נגד ממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שכאלה שלערכאה הדיונית יתרון בקביעתם בשל התרשמותה הישירה, הבלתי אמצעית, מן העדים וברי אם כן כי בקשה להתערב בממצאי עובדה אינה מצדיקה ככלל מתן רשות לערער בפני ערכאת ערעור שנייה, באשר החשיבות שבשאלות שבעובדה אינן בעלות חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך הקונקרטי.

פסקי הדין שניתנו על ידי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי מפורטים ומנומקים כדבעי תוך שיש בהן דיון בטענותיו של המבקש וניתוח מפורט של הראיות. לא אשוב ואחזור על הדברים שנבחנו על ידי שתי ערכאות עת איני רואה מקום להתערבות בממצאים אלה המבוססים על תשתית ראייתית איתנה. עם זאת אבהיר כי לטענה בדבר קנוניה שנרקמה לכאורה בין המשיבים לרשויות כדי להעלים מתיק החקירה תרשומת ורישום שנעשו על ידי השוטר מיכאל פינוס שהגיע אל מקום התאונה אין כל יסוד ובסיס ומוטב היה לטענה זו שלא תופרח לחלל האוויר. ראוי לציין בהקשר זה כי בחקירתו של השוטר האמור הוא מסר כי בבירור שערך נאמר לו שבתחנות המשטרה משמידים לאחר כשנה עד שנה וחצי תרשומות של אירועים דוגמת אירוע התאונה נשוא הבקשה שבפניי (עמוד 9 לפרוטוקול בית משפט השלום). טענתו של המבקש מתעלמת מהבהרה זו.

5.הטענות השונות שמעלה המבקש מתמצות לטענה אחת ויחידה, כי תביעתו לא נדונה באופן ענייני וללא משוא פנים משום היותו של המשיב 1 שופט של בית המשפט העליון. טענה זו אינה מצדיקה מתן רשות לערער לא רק משום שאינה מתיימרת להציג שאלה משפטית עקרונית, אלא בעיקר משום שהיא משוללת יסוד. מדובר בתאונת דרכים במהלכה נגרמו נזקי רכוש ואשר בעטיה הוגשו תביעה ותביעה שכנגד. שתי התביעות התבררו כדרך כל תביעה אזרחית, על פי כללי הסמכות העניינית, סדרי הדין והראיות, תוך שהתאפשר לשני הצדדים להביא לעדות את העדים שסברו כי עדותם נחוצה ואת הראיות שתומכות לשיטתם בגרסאותיהם השונות. אין בכל החומר שבפניי ולו דבר שיתמוך באופן ממשי בטענה כי בית משפט השלום הושפע בהכרעתו – שנבחנה כאמור על ידי ערכאת הערעור – משיקולים שאינם ענייניים. הטענות שהטיח בא כוח המבקש בבית משפט השלום חמורות הן ולא הוצג להן כל בסיס, ולא היה מקום להעלאתן פעם נוספת.

אוסיף, כי המבקש הפנה בבקשתו למאמרה של השופטת דפנה אבניאלי "מי ישפוט את השופטים וכיצד?" הפרקליט מז (2004) 77, כתימוכין לטענתו כי תביעה אזרחית נגד שופט אינה צריכה להתברר כתביעה כספית "רגילה" בפני בית משפט אזרחי. עיון במאמר מלמד כי עניינו בתובענות נגד שופט בשל עוולה שביצע במילוי תפקידו השיפוטי ואין כל דמיון בין עניינו של המאמר לענייננו אנו.

מכל מקום, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.